סכסוך בין מורה למנהל

בפני בית הדין תביעות העוסקות ביחסי עבודה שבין מוסד חינוכי א., לבין גב' ב. העובדת במוסד זה. התובעת העלתה בכתב התביעה מספר תביעות בהם היא דורשת להמנע מהרעת תנאי העבודה, והחזר תשלומי שכר שנוכו בעקבות שנוי במערכת השעות, וכן תביעה לעידכון דרגת שכר והפרשות פנסיה. מאידך נציגי המוסד העלו את טענותיהם הנגדיות, ובהם התביעה להפסקת העסקת התובעת.

פסק הדין:

א. ביחס לתביעת ההנהלה לפטר את התובעת. בית הדין שמע את טענות הצדדים המפורטות, ולאחר העיון אנו קובעים כדלהלן -

קיימות שתי סיבות המונעות מההנהלה לפטר את התובעת לאלתר כמבוקש.

ראשית, התובעת כעת בהריון, ובהתאם למנהג המדינה לא ניתן לפטר עובדת ללא עילה מוצדקת. יעויין בפד"ר חלק ח' עמ' 164 בפס"ד מביה"ד הגדול (בהרכב הגרי"ש אלישיב שליט"א הגר"ב ז'ולטי ז"ל והגר"א גולדשמידט ז"ל), שבו נפסק על ביטול פיטורי מורה הרה שהועסקה ע"י רשת "החינוך העצמאי". וז"ל שם –

"הואיל ותנאי עבודה בין מעביד לעובד, הזכויות והחובות, מנהג המקום הוא הקובע, והואיל ולפי הנוהג בציבור העובדים, אין לפטר עובדת כשהיא נמצאת בהריון ולא יולדת בתקופת חופשתה, ומנהג זה נשתרש עקב חוק עבודת נשים תשי"ד, הרי שמשום כך לא תפסו הפיטורין בתאריך הנ"ל כלל".

שנית, מבירור העילות לפיטורין עולה שלא נמצא ליקוי בעבודתה החינוכית של התובעת, אדרבה התובעת קבלה שבחים על עבודתה החינוכית. הטענות על התנהגות שהביעה מסר שלילי לתלמידות, בארוע בסמוך לחג הפסח, או על התערבות בנושאים אישיים רגישים של תלמידות, אינן מתקבלות, והסבריה של התובעת בנושא זה הניחו את דעת בית הדין.

בית הדין התרשם שיש מקום לשינוי בסגנון התבטאות התובעת כלפי הממונים עליה, והיא מחוייבת למַרוּתם בכל הנוגע לסדרי המוסד החינוכי. התובעת יחד עם הממונים עליה, נקראים לנהוג כדרכם של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, ובכך יוסיפו עוצמה בשליחותם החינוכית.

לא היה מקום שסכסוך קודם, בין התובעת למנהל, בנושא שאינו קשור לענייני המוסד החינוכי, ישפיע על שיקול הדעת של המנהל, בעת עיסוקו בעבודת הקודש החינוכית.

ב. תביעת התובעת לשלול את הדרישה לשינוי לוח מערכת השעות באמצע שנה"ל תשס"ב מתקבלת. אין מתקבל על הדעת כי שינוי כזה יעשה באמצע השנה בלא תאום מוקדם ובלא הסכמה של המורה. מאחר שהתובעת היתה רשאית מלכתחילה לעבוד במוסד לימודי אחר באותן שעות בלוח המערכת שנותרו בתחילת שנה"ל פנויות, ולא היתה מחוייבת לשבת בביתה בחוסר מעש באותן שעות. על כן לא יתכן, באמצע השנה ובאופן חד צדדי, לפגוע בהתחייבויותיה למוסד חינוכי אחר.

על כן לא היתה הצדקה להפחתת השכר עקב אי התייצבות התובעת ללמד בימי חמישי, ועל הנתבעים להשיב לתובעת את סכומי הכסף שנוכו ממשכורתה עקב כך.

התובעת בקשה לקבל את ההחזר המגיע לה בתוספת הצמדה, אך אין בפנינו נתונים על סך ההצמדה הנתבע על ידה.

שאלה זו האם תשלום הצמדה, אם דינו כריבית נידון בפוסקים, ועל מנת שלא להכנס לספק ביה"ד אינו מחייב את הנתבעים בתשלום הצמדה, אך ראוי כי כפשרה ובהסכמתם, הנתבעים יפצו את התובעת על עגמת הנפש שנגרמה לה עקב העיכוב בתשלום.

התוספת הקבועה בחוק הלנת שכר, דינה כריבית, ואין מקום לגבותה, גם אם חוק המדינה מחייב תשלום זה, וגם אם כך נהגו במקומות מסויימים, בעקבות פסיקת בתי המשפט. עיין בפד"ר חט"ו עמ' 240-253 ובספר שורת הדין ח"ו עמ' קע שפסקו כן.

ג. התביעה המתייחסת להקטנת היקף המשרה בשנת תשס"א אינה מתקבלת. אמנם מכסת שעות העבודה קטנה, ואולם מכיון שהחישוב הכללי של כלל שעות העבודה מורה על הגדלת אחוז המשרה, אין עילה לתביעה. התובעת ציינה בכתב התביעה שהנתבעים היו רשאים לנייד אותה בין אגפיו השונים של מוסד ב. למרות שלא הודיעו לה מראש שתוספת השעות בתיכון תהיה תמורת הפחתת השעות במסגרת השניה, מ"מ כפי הנראה לא היתה הפחתה בהיקף המשרה בשנת תשס"א.

ד. אין מקום לחייבת את הנתבעים בקביעת דרגת שכר אקדמאית עבור התובעת, כל עוד דרגה זו אינה משקפת את הדרוג המאושר של התובעת.

ה. ביחס לתביעה לשינוי קרן הפנסיה. יש לציין כי הוצגה בקשה להחלפת הקרן מביטוח מנהלים לקרן פנסיה אחרת.

הנושא לא הובהר דיו בדיון, לא הובהר מהי העילה לתביעה הנוכחית כתביעה משפטית, ומהו הבסיס, אליבא דהתובעת, לחיוב הנתבעים כמבוקש.

במידה שהמעסיק הנוכחי התחייב מראש למלא את הנחיות משרד החינוך בנושא זה, והנחיות אלו מחייבות תשלום קרן פנסיה כמבוקש, ושוללות צבירת פנסיה במתכונת הנהוגה כיום במוסדותיהם, עליהם להשיב ולנמק את עמדתם.

אך באם פני הדברים אינם כך, והבסיס לתביעה זו הוא מנהג המדינה המקובל ביחס למורים במוסדות אחרים, אין מקום לתביעה זו, וזאת כל עוד הקרן הנהוגה ברשת המוסדות של הרשת שבהם התובעת עובדת, ביחס לכלל עובדי ההוראה במוסדות אלו, היא הקרן הנוכחית של ביטוח מנהלים.

אין מקום לאכוף על הנתבעים את השינוי המבוקש, גם אם מורים המועסקים במקומות אחרים מבוטחים בקרן פנסיה משופרת. אלא אם כן בעת כניסת התובעת לעבודתה היתה נהוגה קרן פנסיה מסויימת, ובאופן חד צדדי, בלא הסכמת העובדים, חלה הרעה בתנאי הפנסיה.

להלן המקורות ההלכתיים העומדים ביסוד פסק הדין -

א. בשו"ע חו"מ סי' שלג ס"א פסק כי תנאי העסקת העובד נקבעים בהתאם למנהג המדינה, כל עוד לא הוסכם בין הצדדים על תנאים אחרים. ויעויין בשו"ת הריב"ש סי' תעה שפסק כן בשאלת הטלת מס על שליח צבור שהתקבל לעבודה, וכתב שם –

"יש לעיין במנהג העיר, ואם יש בעיר מנהג שפורעין גם החזנין, גם זה על דעת כן נכנס, דאם לא כן היה לו להתנות. ואם מנהג העיר לפוטרם, גם זה פטור, מן הסתם, כי השוכרים היה להם להתנות. ומ"מ נראה, שבכגון זה צריך שיהיה המנהג ברור, לפטור אם בהסכמת הקהל, או שנהגו כן משנים קדמוניות, ונהגו לדון, ע"פ המנהג ההוא. דהא לא דמי למנהג פועלים שכמה פועלים נשכרים בכל יום ויכול אדם לראות איך נוהגים. אבל בפטור החזן, שאין בעיר כי אם חזן אחד, איך יקרא מנהג מה שלא שאלו מס לחזן אחד, או שנים, אלא אם כן ידוע ומפורסם בעיר שמחמת מנהג העיר לפטור החזנין פטרום", עכ"ל.

דברי הריב"ש, ונפסקו להלכה ברמ"א (שם).

ב. היה מקום לדון, מה הדין במקרה שבו העובד מועסק על ידי רשת חינוכית בה קיים מנהג אחר, יחסית למקובל במקומות אחרים, האם המנהג המקומי של אותה רשת מחייב, או מנהג המדינה הכללי מחייב.

בשאלה זו נחלקו הדעות בבית הדין האזורי בת"א בדיון שהתייחס לתביעת עובדת שהועסקה במסגרת "החינוך העצמאי". ולאחר שהעניין הגיע לדיון בבית הדין הגדול, פסק בית הדין בהרכב הגרח"ג צימבליסט שליט"א והגרז"נ גולדברג שליט"א והגר"ע בר שלום שליט"א שאם ידוע שאותה רשת חינוכית שהעסיקה את התובעת, נוהגת עם עובדיה מנהג מסויים, מנהג זה מחייב. ובארו דעתם כי היסוד לחייב את המעסיק לשלם כמנהג המדינה הוא משום דהוי כאילו התנו כך בפירוש, ודנים את המעסיק כמי שהתחייב לשלם כפי המנהג, אולם באם ידוע שיש למעסיק מנהג אחר, הנהוג ומקובל ביחס לכלל העובדים אצלו, שוב אי אפשר לומר שהמעסיק התחייב כמנהג הנהוג בכלל המדינה. (דעת חברי בית הדין האזורי שנחלקו בשאלה זו התפרסמו בקובץ תחומין חי"ח עמ' 236, ובחלק כ' עמ' 71. וסיכום פסק הדין של ביה"ד הגדול הובא שם בחלק כ' עמ' 77).

ג. הרא"ש בתשובה סי' קד סי' ד' כתב –

"ששאלת מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת ובתוך השנה מצא טוב ממנו אם יש להוציא מן הראשון לתת לו. דע כי כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו אם אינו פושע במלאכתו".

דברי הרא"ש הובאו בב"י חו"מ ססי' שלג, והוסיף באר הגולה –

"ואם חזר בו בעל הבית צריך לשלם לו כל שכרו כמבואר לקמן סי' שלה בהגה".

ואינו נותן שכר בטלה בלבד, אלא שכר מושלם כמבואר בתשובת הרדב"ז ח"א סי' רפה, שכתב –

"אם שכרו סתם ללמד נערים נותן לו נערים שירצה, ואם לא מצא נערים נותן לו שכרו משלם, כי המלמד אינו מרויח בזה להיות בטל שהוא מתקלקל כדאמרינן בהני אוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשו, וכל שכן בלמוד שגם הוא מרויח".

ובשו"ע או"ח סי' נג סעיף כה פסק –

"אין מסלקין חזן מאומנתו, אלא אם כן נמצא בו פסול",

 וכתב במשנה ברורה ס"ק עג - "וה"ה לכל התמנות, במקום שלא נהגו למנות לזמן ידוע. והטעם שלא יחשדום שנמצא בהם פסול".

עיין בפד"ר חלק ח' עמ' 143 שהעלו כי בימינו אין לחוש לחשדא וניתן לפטר גם בלא שנמצא בו פסול, כל עוד אין מניעה מצד אחר, וניתן להמציא ביד המפוטר מכתב המסיר ממנו כל חשד, אך עיין במש"כ הגר"נ בן שמעון שליט"א בפס"ד שבספר שורת הדין ח"ג עמ' שיח, שדן בשאלת פיטורי מנהל בית ספר, והביא משו"ת משפט צדק ח"א סי' עח ומשו"ת חמדת שלמה סי' ז' שעכ"פ במידה שהפיטורין התרחשו באמצע שנת הלימודים, מועד בלתי מקובל לפיטורין, הרי שבעקבות הפיטורין המפוטר עלול להחשד שפוטר עקב פשיעה במילוי תפקידו, על כן אין לפטרו, בלא שנמצא בו פסול.

ד. להלן תשובת האגרות משה חחו"מ ח"א סי' עז, ממנה עולה כי אין דין מורה במוסד ציבורי כשאר פועל המועסק אצל בעה"ב. במקרה בו בעה"ב שכר פועל לעבודה, יכול לפטרו באופן שרירותי, (כשאין הסכם המונע זאת) ואינו מחוייב לתת דין וחשבון לאיש, מדוע אינו ממשיך להעסיק את הפועל. משא"כ מנהלי מוסד חינוכי, של קהילה או ציבור, הם שלוחי צבור המחוייבים לעשות את כל מעשיהם לשם שמים, ובלא לערב שיקולים זרים שאינן נוגעים ישירות לטיב עבודתו של המורה.

וז"ל האגרות משה –

"בדבר מחלוקת בין הדירעקטארן ומלמדים, ורוצים לסלק מלמד ממשרתו הרי הוא ענין שבדיני ממונות, שצריך לילך לבית דין ולהיות ביחד לשמוע הטענות שיש להם על המלמד ותשובת המלמד. והבי"ד יפסקו כפי הדין שיש להם לידע מהגמ' והשו"ע ... הנה כששכרו מלמד סתם אם עושה מלאכתו באמונה, שהוא שמסביר היטב להתלמידים מה שלומד אתם, ורואה שיחזרו על למודם כפי הצורך להם, ולא יבטלו זמן הלמודים בדברי בטלה והוא ירא שמים שהתלמידים ילמדו ממנו להיות שומרי תורה ומצות הוא המלמד הראוי להיות מורה ומלמד לתלמידים, ואי אפשר לסלקו. ואף אם בעת ששכרוהו אמרו שיהיה הרשות בידם לסלק אותו לשנה האחרת אף בלא שום טענה יש ספק גדול אם יוכלו לסלקו משום שהדירעקטארן והמנהלים נבררו רק לעשות כדין התורה שהוא לשם שמים וכיון שלסלק בלא טענה ודאי אינו לשם שמים אין להם זכות ע"ז, ואפשר שאין תנאם כלום. ואם שכרוהו סתם אף שהקאנטראקט נתנו רק על זמן כשנה ושנתים זה ודאי לא נחשב כבתנאי לסלקו כשירצו אף בלא טענה ואין יכולים לסלקו כשליכא טענה שיזכו ע"פ דין.

אף שאין זמן קצוב בכמה שנים נחשב שהמורה הוא טוב שאפשר לאדם להתקלקל במעשיו ומדותיו, ובפרט שתלוי בזריזות וזהירות ביותר שאפשר שהתחיל להתעצל, אבל כמובן שהיא ראיה גדולה שהוא מורה טוב כשהיה שם שנה וקבעוהו לעוד שנה, וכ"ש כשהיה יותר, ויצטרכו הרוצים לסלקו לברר בראיות ברורות שאינו ראוי עתה להיות מלמד".

לסיום נוסיף בזה מש"כ בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' עה –

"כל מורה נכנס למשמרתו, אדעתא דהכי, לציית להמנהל, בעניני חינוך, ואף אם לא התנה בפירוש סתמא כפירושו (אם לא שיש להמנהל שיטה שלא כהלכה) בכה"ג, ועיין ש"ע ונו"כ (או"ח סי' נ"ג), דאל"כ בטל כח השלטון, ויוכל לבוא לידי הפקרות בכל המוסד, ואם שיטה חנוכית של המנהל, ל"ה שיטה דחוי', ושלא כהלכה, בודאי מחויב המורה לשנות שיטתו, שזה בידו, לשיטת המנהל, אבל בודאי אין לעשות דינא לנפשי', ויש להציע הענין לפני בי"ד".

ובהמשך לדברי המנחת יצחק, ניתן לקבוע שכל מורה נכנס למסגרת של מוסד חינוכי אדעתא דהכי שיציית למנהל, בכל הנושאים הנוגעים לסדרי בית הספר והנמצאים בסמכותו של המנהל, ויקבל את מרותו המלאה בנושאים אלו.