תאונה בין שני כלי רכב

תשלומי נזק עקב התנגשות בין שתי מכוניות

תאור המקרה

ראובן ושמעון נהגו כל אחד מהם במכונית. ראובן נהג בכביש הראשי ושמעון הגיע לכביש הראשי מסמטה צדדית מתוך כוונה לחצות את הכביש הראשי. בטרם חצה את הכביש הראשי, עצר שמעון בתמרור המורה לעצור, אך תיכף ומיד המשיך בדרכו לחציית הכביש הראשי ולא הבחין במכונית של ראובן הנוסעת בכביש הראשי והמתקרבת לצומת. בזמן ששמעון חצה את הצומת ראובן הבחין בו ובלם את רכבו על מנת למנוע את התאונה הצפויה. למרות שראובן בלם את הרכב, התאונה כבר לא יכלה להמנע וארעה ההתנגשות בין שתי המכוניות, שבה נגרם נזק לשתי המכוניות.

הצדדים הופיעו לדין תורה שבמהלכו לא נשמעה הכחשה לעובדות הנ"ל. שמעון הודה שלא הבחין ברכבו של ראובן, ועל כן לאחר העצירה החל לחצות את הצומת. ראובן טען שנסע בכביש הראשי במהירות המותרת ומיד בעת שהבחין בשמעון החוצה את הצומת, בלם בלימת חירום כדי למנוע את התאונה, אך עקב נתונים טכניים שאין לו עליהם שליטה, דהיינו זמן התגובה ומרחק העצירה, הרכב המשיך בנסיעה מספר מטרים עד לעצירה המיידית, והתנגש בשמעון ובשל כך בנסיבות אלו הנזק היה בלתי נמנע.

שמעון הסכים, שהוא מצידו עבר על החוק בשגגה, בכך שנכנס לצומת בזמן שהיה עליו להמנע מלהכנס, כל עוד ראובן לא סיים את חציית הצומת. אך שמעון העלה מספר טענות שהן בעיקרן אינן טענות ברי אלא טענות שמא, דהיינו שמא גם ראובן לא נהג כראוי. טענה ראשונה, שמא ראובן היה יכול להבחין בו בעת שהחל לחצות את הצומת אך לא התבונן כראוי לצדדים ואילו היה מתבונן כראוי היה מבחין בו ובולם רגע קודם. וכן נשמעה טענה שנטענה כטענת שמא, שיתכן וראובן לא בלם מיד כמתחייב ברגע שהבחין בו, אולי ראובן השתהה מעט מתוך הנחה ששמעון יספיק לחצות את הצומת בלא פגע עוד בטרם יגיע ראובן לתוך הצומת, ואילו ראובן היה בולם ממש מיידית, התאונה היתה נמנעת.

בסיכומו של הדיון, כל אחד מהצדדים תבע מחבירו את תשלום הנזק שנגרם לו, ובמידה שיתברר שהם מבוטחים בחברת ביטוח, יש לקבוע מי אשם בתאונה על מנת שהוא יחויב בתשלום של ההשתתפות העצמית וחבירו יפטר מכך.

פסק הדין

נחלק את דברינו להלן לשני חלקים. ראשית עלינו לדון הדין במידה שהעובדות מוסכמות כאמור, דהיינו שראובן נהג כראוי וכמקובל בין הנהגים בהתבוננות מספיקה, ובלם את רכבו מיד ברגע שהבחין בשמעון. ולאחר מכן נתייחס לטענות הנ"ל של שמעון דשמא העובדות לא היו כפי שטען ראובן.

את החלק הראשון נחלק לשתי שאלות -

א. מה הדין ביחס לנזק שגרם ראובן לשמעון.

ב. מה הדין ביחס לנזק שנגרם לראובן.

א. הדין ביחס לנזק שגרם ראובן לשמעון

נראה שיש לדון את ראובן כמזיק באונס. מאחר שנסע במהירות המותרת, ובלם ברגע שהבחין בשמעון, הרי שביחס לנזק שרכבו גרם לשמעון, הוא אנוס באונס גמור.

בספר מילי דנזיקין (לרב אפרים בערנשטיין מברוקלין, עמ' קכו) הביא בשם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שפסק שנהג הנוהג במכונית וארעה תאונה, בסתמא יש לדונו כאונס גמור, מפני שיש להניח שהנהג ודאי נהג בזהירות הראויה שהרי כל תאונה עלולה לסכנו בנפשו, ורק כשיש טענה ברורה נגדו שנסע במהירות גדולה או נהג בשכרות וכדומה, יש לדונו כפושע.

נראה להוסיף ולבאר פסק זה. לכאורה ברוב תאונות הדרכים כשהנהג נהג ברכב כדרכו וארעה תאונת דרכים, גם אם התברר שהנהג לא עבר על חוקי התנועה, אך מסתבר שאילו היה נוהג באיטיות ובהתבוננות יתירה היה מצליח למנוע את התאונה, ומדוע נדונו כאנוס באונס גמור על הנזק שארע בתאונה.

אבל הביאור הוא כדלהלן. במסכת ב"ק דף כו: איתא -

"תנא דבי חזקיה פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון".

ולמרות זאת במסכת ב"ק ריש פרק המניח תנן "המניח את הכד ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור", ואין אומרים שחייב למרות שהוא אנוס. ואכן הקשו בגמרא "אמאי פטור איבעי ליה לעיוני ומיזל". ואוקמה שמואל למתניתין - "באפילה שנו". ולמסקנת הגמרא, טעם הפטור הוא משום דאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, ולכן פטור על נזק שבירת החבית, וכן פסקו הפוסקים ובשו"ע סי' תיב ס"א.

מבואר שיש לפטור את המזיק אם התנהג בדרך המקובלת. ביחס לאדם המהלך רגלי ברשות הרבים מקובל שבעת הליכתו הוא אינו מתבונן בדרכים התבוננות מיוחדת, ולכן פטור על נזק שהזיק את הכד בתוך כדי הליכתו.

ואמנם ללא ספק שסברא זו שנאמרה בגמרא "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים", נאמרה רק בהולך רגל ולא בנהג הנוהג במכונית. באדם ההולך ברשות הרבים, הטעם במש"כ "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים" הוא כמ"ש הנמוקי יוסף "משום דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טירדא דליביה לאו אורחיה לעיוני ומיזל", אבל ביחס לנהג הנוסע ברכבו בכביש, ההרגל הוא להיפך, מוטלת עליו החובה להתבונן בדרכים בכל הדרך שלפניו, מאחר שההיזק מצוי אם יסיח דעתו מהתבוננות בדרכים, מה עוד שמלכתחילה כל נהג מקבל את הרשות לנהוג רק על דעת כן שיתבונן היטב בדרכים.

והרא"ש כתב שם בסוגיא (בסי' א') בביאור "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים", וז"ל -

"לפי שכשאדם מהלך עיניו למעלה ואינו מסתכל תמיד לפני רגליו".

ובודאי שביחס לנהג הנוהג במכונית אין מקום לומר שאין דרכו להסתכל בכל הדרך הנמצאת לפניו.

אך למרות זאת, די בהתנהגות המחויבת על פי חוקי התנועה ועל פי המקובל בין הנהגים, ולא ניתן לחייבו בטענה שהיה יכול לנהוג בזהירות חריגה מהמקובל, כשם שלא ניתן לבוא בטענה להולך הרגל ששבר את הכד מדוע לא התבונן התבוננות יתירה.

בביאור הטעם לפטור את האדם ששבר את הכד, אף דקיי"ל לחייב את השוגג כמזיד והאונס כרצון, כתבו התוספות בריש פרק המניח (כז: ד"ה ושמואל) -

"הכא שנתקל מחמת מכשול ולא איבעי ליה לעיוני אנוס הוא. ואע"ג דלעיל מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע. אונס גמור לא רבי רחמנא, דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן ... ובמתניתין נמי תנן היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה פטור".

ומבואר בתוספות שיש שני סוגי אונס, ואונס גמור פטור. וממילא בנ"ד נידון כאונס גמור ופטור.

אך שיטת התוספות בזה אינה מוסכמת, ועיין בש"ך חו"מ סי' שעח סק"א שהביא דהרב המגיד כתב בדעת הרמב"ם דחייב ושכן משמעות המחבר בשו"ע שם, (ועיין בשו"ע סי' תכא סעיפים ג,ד וברמ"א שם. וע"ע בסי' שעח ס"ב ובט"ז שם).

ובשו"ת מהרש"ם ח"ד סי' כז פסק שהמוחזק יכול לומר קים לי כדעת המחייבים.

אך בנד"ד לכו"ע יש לפטור את ראובן מהנזק שהזיק את שמעון.

הרמב"ן בחי' עמ"ס ב"מ (דף פב:) קאי בשיטת החולקים על התוספות ופסק לחייב אדם המזיק אף באונס גמור, וכתב הרמב"ן -

"סוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזיקין אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם, ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה, הרי הזכירו סוף האונסין כולם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע".

ואפ"ה במקום שהניזק פשע, בגרמת הנזק כתב הרמב"ן לפטור את המזיק. וז"ל הרמב"ן -

"ומצאתי בתוספות בב"ק ... והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים, וסמכו אותה מן הירושלמי שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד. ואי אפשי להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו. וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכלה מתניתין, וכן מה שאמרו אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, כלם כשאם אדם המזיק משום פשיעה דניזק פטרו בהם".

מבואר שבמקום שהניזק פשע בעצמו ובמעשיו הכשיר את הנזק, בכה"ג אף לשיטת החולקים על תוספות אין מחייבים כשהמזיק אנוס.

וכן בתוספות רי"ד ב"ק דף מח: כתב -

"ואע"ג דאמרינן אדם מועד לעולם, ה"מ בדלא פשע ניזק אנפשיה, אבל היכא דפשע ניזק אנפשיה, אע"ג דאזקיה בידים, דכיון דשלא בכוונה אזקיה פטור".

ויש להוסיף על פי דרכם של הרמב"ן והתוספות רי"ד, יסוד זה שבמקום שהניזק פשע אין לחייב את המזיק, מפורש בגמרא במסכת ב"ק פרק חמישי. וז"ל הגמרא בדף מח: -

"שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין, טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות פטור ושלא ברשות חייב".

גדרי "ברשות" ו"שלא ברשות" התבארו בחזו"א. וז"ל החזו"א ב"ק סי' ד' סק"ב -

"הא דשניהם ברשות, אינו ר"ל דרשאין להימצא ברשות זה, דהרי תנן ל"ב א' ואם עמד בעל קורה חייב אע"ג דיש לו רשות להלך ברשות הרבים, וכן תנן שם ל"א א' נתקל הראשון ונפל כו' ראשון חייב בנזקי שני. אלא ר"ל שהמזיק לא עשה דבר שלא כהוגן אלא עומד והולך כמנהגו של עולם וגם הוא ברשות, שיש לו רשות להלך, או שגם לניזק אין רשות להילוך. אבל אם עשה דבר שיכול להביא היזק, כמו שעמד בקורה ברשות הרבים ולא הזהיר הבאים אחריו, חשיב שלא ברשות במעשה זו והניזק ברשות, וכדאמר ל"ב א' רץ חייב מפני שהוא משונה", עכ"ל.

ועל כן בנידון דידן יש לדון את ראובן כ'ברשות' ואת שמעון כ'שלא ברשות', מאחר ולא היתה לו רשות לחצות הכביש במצב בו רכב אחר עומד לעבור בצומת זו.

והנה בגמרא מבואר -

"אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות פטור ושלא ברשות חייב".

ופרש"י -

"דברשות פטור. בין היזק דבידים ובין היזק דממילא ובדלא ידע ליה",

וכ"כ בנמוקי יוסף. ובתוספות רי"ד שם בדף מח: כתב -

"אבל אם האחד ברשות והאחד שלא ברשות, דברשות פטור בין הזיק בידים והוא שעשה שלא בכוונה דלא ידע ביה ובין אם הוזק בו, ושלא ברשות חייב בין הזיק בידים ובין הוזק בו".

וכן במשנה בדף לא: בהיה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון ועמד בעל חבית דבעל קורה פטור, באר הנמוקי יוסף -

"וקיי"ל התם דכל היכא דאחד ברשות ואחד שלא ברשות בין הזיקו זה את זה בין הוזקו זה בזה, דברשות פטור דשלא ברשות חייב".

ועל כן בנ"ד, יש לפטור את ראובן על הנזק שנגרם לשמעון דדינו כבעל קורה שנתקל בבעל החבית שנעמד, מאחר שעמידתו של בעל החבית היתה שלא ברשות, בעל הקורה פטור על הנזק שהזיק לחבית.

וע"ע בשו"ת חות יאיר סי' רז שדן האם אף בהזיקו ממש פטרינן, למי שרץ ברשות, ועיי"ש שנשאר בצ"ע בסתירת משמעות הסוגיא. דבסוגיא בדף לב. דמשמע דפטרינן רק בהוזק המהלך ברץ, ולא בהזיקו, (עיין בסמ"ע סי' שעח סק"ו החילוק בין הוזק להזיק), ואילו בסוגיא בדף מח: משמע דאף בהזיקו פטרינן ליה.

והנה בנידון שלפנינו עדיין יש מקום לעיון אם נזקו של שמעון נכנס לגדר "הוזק" או לגדר "הזיק", אך אף אי נימא שראובן נחשב "הזיק", הרי שמפשטות לשון הראשונים, רש"י הרי"ד ונמוק"י, נראה דחד דינא להזיק והוזק, דכל שהאחד ברשות והשני שלא ברשות פטרינן ליה למי שהיה ברשות.

ומה דמספקא ליה לבעל החות יאיר, פשיטא ליה לערוך השלחן, דבסי' שעח סי"ח פסק הערוה"ש דאם אחד רץ שלא ברשות והשני מהלך ברשות, והזיקו המהלך לרץ, פטור אא"כ הזיקו בכוונה.

וכן בספר אמרי משה סי' כט (בהג"ה) כתב בתוך דבריו -

"ואם הזיק הברשות לשלא ברשות בזה גם בהזיק בלא מתכוין פטור בדלא ידע לו ומשום דאנוס".

והדין נותן כן, ודלא כספיקו של החות יאיר, עפ"י מה שיתבאר בטעם הפטור של מזיק ברשות -

ביחס למבואר בב"ק דף לב.

"איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משונה, ומודה איסי בן יהודה בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות, א"ר יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה".

כתב בפי' רבינו יהונתן מלוניל, והובא בשטמ"ק -

"אם פגע והזיק רץ במהלך, דינא הוא שיהא חייב לשלם כוליה נזק דאדם מועד לעולם, אבל כיון שהוא ערב שבת שאדם טריד לקנות צרכי שבת או לקנות שמן לנר של שבת, דרך הוא למי שהוא בן ברית לרוץ, על כן אם הזיקו זה את זה נפטר, שהרי יש לו רשות לרוץ בדרך, ועל הניזק היה להרחיק את עצמו".

מבואר בלשונו דהרץ נפטר אף אם בהזיק ממש להולך, (ודלא כספיקו של החות יאיר), והטעם הוא מאחר והיה על הניזק להרחיק עצמו. ועל כן אף למ"ד דאונס גמור חייב, אפ"ה במקום שמוטל על הניזק להרחיק את עצמו, כגון כשאחד שלא ברשות והשני ברשות, אם אותו שלא ברשות ניזוק, השני שנכנס ברשות פטור.

כל האמור הוא לתלות את פטורו של ראובן מפני ששמעון נידון כמי שנכנס שלא ברשות הוא אליבא דשיטת הרמב"ן המחייב אדם המזיק באונס גמור, אבל לשיטת התוספות בריש המניח שהבאנו לעיל, דס"ל דפטרינן מזיק באונס גמור, הרי מבואר בדבריהם הטעם דבעל הקורה פטור הוא מפני שבאונס גמור כה"ג אין לחייב אדם המזיק, וה"ה בנידון דידן.

מסקנת הדברים - יש מקום לפטור את ראובן על הנזק שהזיק לשמעון, לשיטת התוספות מפני שמזיק באונס גמור פטור, ולשיטת הרמב"ן אף דבעלמא מזיק באונס חייב, מ"מ שאני הכא ששמעון נכנס לצומת שלא ברשות ובניגוד לחוקי התנועה, ועל כן יש לפטור את ראובן שנכנס ברשות ונהג כמקובל ועל פי חוקי התנועה.

ב. תשלום הנזק שנגרם לראובן

יש מקום לברר מה הדין ביחס לנזק שניזוק ראובן. אמנם אילו שמעון היה עושה מעשה להזיקו, פשיטא ששמעון חייב, אך בנידון זה בעת התרחשות הנזק, ראובן עשה את המעשה הפעיל של נסיעה לתוך רכבו של שמעון, ושמעון היה סביל בלבד.

דין הזיק שלא ברשות את הברשות

בגמרא במסכת ב"ק דף מח: נאמר:

"שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין, טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות פטור ושלא ברשות חייב".

ונראה דמש"כ בגמ' "שלא ברשות חייב", משמע דאף בכה"ג דה'שלא ברשות' גרם להזיקו של ה'ברשות', ה'שלא ברשות' חייב לשלם. וכמשמעות לשון התוספות רי"ד שהבאנו שכתב - "ושלא ברשות חייב בין הזיק בידים ובין הוזק בו". דהיינו הוזק בו אותו שברשות.

ובמשנה (ב"ק לא:) שנינו -

"זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בחביתו של זה פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך". ונאמר בגמ' - "הא קתני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך, התם תרוייהו כהדדי".

וכתבו התוספות (דף לב. ד"ה תרוייהו) -

"בא למעוטי אם היה בעל קורה רץ ובעל חבית מהלך אע"פ שבעל חבית עצמו הטיח החבית ... כשנושא קורה על כתיפו אין לו רשות לרוץ".

וכעין זה כתבו הרשב"א והנמוקי יוסף.

מבואר דדינא דמתניתין דוקא כשלשניהם רשות להלך, אבל אם בעל קורה רץ, דהיינו שלא ברשות, הוא חייב בנזקי החבית אף אם מבחינה מעשית בעל החבית הוא זה שהטיח את חביתו בקורה.

ולפי"ז ה"ה בנ"ד, שמעון יחוייב בנזק שנגרם לראובן, כשבדרך אונס ראובן הטיח מכוניתו במכוניתו של שמעון. ולהלן נברר בעז"ה אם דין המכונית כדין קורה.

ביאור הדין דבעל קורה חייב על נזק החבית

איתא במשנה (שם) - "זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ... היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה, ואם עמד בעל קורה חייב".

מבואר שיש לדון את בעל הקורה בגדרי אדם המזיק ולא כמחוייב על ממונו שהזיק, (ממונו היינו הקורה). וכן כתב במאירי על המשנה -

"ונשברה כדו של זה בקורתו של זה, הרי אין כאן תורת בור כלל שאין כאן תקלה ברשות הרבים, וחזר הענין לנזקי אדם, והדבר תלוי בפשיעת המוזק"

ויש לדון האם ה"ה נהג הנוהג במכונית, דומיא דנידון דידן, יחשב כאדם המזיק, או יחשב כמי שממונו הזיק, דהיינו המכונית הזיקה, ונדון ענין זה בגדרי בור, הפטור על נזקי כלים.

ובטרם נברר דינה של המכונית, נקדים להבהיר מדוע במקרה שבעל קורה הזיק את החבית, אינו נידון כנזקי ממון אלא כאדם המזיק.

בסוגיא בב"ק דף לא: נחלקו הראשונים האם בקדרין שהלכו זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון, האם הראשון נידון כאדם המזיק, עי"ש בתוס' וברא"ש ובשאר הראשונים. ומתוך דברי הראשונים שחילקו בין דין קדרין לדין קורה, התבאר הטעם שבעל הקורה נידון כאדם המזיק ולא כמי שהזיק ע"י בורו - קורתו.

התוספות רי"ד בדף מח. כתב –

"היכא אמרינן דהוי קדרין בור, כשנפלו לארץ שאינן עומדין על רגליהן. אבל אם האדם עומד על רגליו ובא חבירו ונתקל בו, אע"פ שמאליו נתקל בו לא יקרא בור אלא כאילו הזיקו בידים דמי, וחייב בין על עסקי גופו בין על עסקי ממונו של נתקל. ומנא תימרא, מדתנן התם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה, ואם עמד בעל קורה חייב. אלמא כל היכי דעמד בעל קורה ובא בעל חבית ונתקל בו חייב בנזקי חבית ולא חשבינן לבעל קורה בור שנפטר בו את הכלים כמה שחשבנו את הקדרין. וטעמא דמילתא הוא מפני שעומד על רגליו, וכל נזק שעושה אפילו ע"י תקלה שנכשלים בו כמזיק בגופו דמי, ולא חשבינן ליה בור לפטור בו את הכלים אלא כשהוא נפל לארץ".

וכן כתב הנמוקי יוסף (דף טו: בדפי הרי"ף) –

"והא דלא דיינינן ליה כבור כיון דנייח גופיה, לשמואל דאמר כל תקלה כי האי בור היא ונפטר מן החבית, דלא מצינו בור שחייב בו על הכלים. משום דלא אמרינן הכי אלא היכא דנפיל ושדי דדומיא דבור דלא שליט בגופיה, אבל היכא דקאי אנפשיה לאו תולדה דבור היא, אלא כמאן דאזקיה בידים דמי".

ובשטמ"ק כתב בשם רבינו פרץ –

"דלעולם גבי אדם לא פקע מניה שם אדם המזיק ליחשב בור אלא דוקא בשניזוקים בו באותו ענין שאפילו אם היה מת האדם המזיק היו ניזוקין בו בענין זה כגון גבי קדרין שנתקל האחד בחבירו לאחר שנפל חבירו, והשתא ניחא מעמד בעל הקורה ... מ"מ נחשב אדם המזיק משום עמידתו שאינו ראוי באדם מת וגם קורתו בידו, כל זה אינו ראוי להיות ניזוק ע"י מת".

(אמנם רבינו פרץ בהמשך דבריו סובר, דבנתקל הראשון כיון שנפל בפשיעה נידון כאדם המזיק, אף שההיזק בעודו חי דומה להיזק כשהוא מת, אך בנקודה זו יש חולקים עליו).

מדברי הראשונים עולה, דבעל קורה שהזיק בעמידתו נידון כאדם המזיק, מאחר והקורה על כתפו, והילוכו של האדם הוא הילוך לקורה, ועמידת האדם היא עמידת הקורה, על כן הקורה דינה כאדם עצמו, שאילו מת האדם היתה הקורה נופלת, וכעת כל היזקה נובע מרוח החיים שבאדם. ועל כן האדם בעצם עמידתו נידון כאדם המזיק, אף שברגע הנזק ממש, לא עשה מעשה אלא בעל החבית נתקל בו, דכל עוד בעל הקורה עומד על רגליו וקאי אנפשיה, הרי הוא מחוייב על עצם העמידה ועל אי התזוזה באותו רגע ואי מניעת חבטת החבית בקורה.

החילוק בין דינו של בעל הקורה לדינו של הנוהג במכונית

יש לדון האם דין מכונית נוסעת כדין קורה על גבי בעל הקורה.

נראה שיש חילוק מסויים בין קורה למכונית, הקורה מונחת ממש על גוף האדם ולכן נידונת כאדם עצמו, משא"כ המכונית שאינה מונחת על האדם אלא מופעלת על ידו.

ולצורך הבהרת דינו של הנוהג במכונית, יש להקדים את תשובת הרא"ש כלל קא ס"ה. הרא"ש נשאל במי שרכב על סוס במרוצה ופגע בפרד ונגרם נזק לפרד. ובלשון השאלה כתוב –

"וטוען המזיק שמאחר שברשות הרבים היה שכל העולם רשאין ללכת בו אינו חייב לשלם שהיה לו לשמור עצמו".

ושאל השואל –

"למאי מדמינן ליה מאחר שהוא הכהו בסוס כמו חציו הוא, או לרגל מדמינן ליה מאחר שנעשה בשבילת האוכף, או נאמר מאחר שכחו מעורב בו שרגלו של אדם הולך בשבילת האוכף כאלו עשאו הוא בעצמו, ואע"פ שהיה אנוס תחילת בפשיעה".

בתשובתו הרא"ש השיב על שתי הטענות - ביחס לטענה שרץ ברה"ר ברשות כתב הרא"ש –

"מה שטוען המזיק שהוא פטור לפי שהיה ברשות הרבים והיה לו רשות לרוץ והיה לו לניזק לשמור עצמו, לאו טענה היא שאין לו לרוץ ברשות הרבים, אפילו אדם ברגליו אלא כדי שיכול לעמוד כשירצה, כדאיתא בב"ק תניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משנה, ופסק רבי יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה. כ"ש הרוכב על סוס שאין לו רשות לרוץ במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל לעמוד כשירצה ופושע הוא".

ביחס לשאלת גדרי המזיק במקרה זה, כתב הרא"ש –

"מזיק בגופו הוא, כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה, כמזיק בגופו דמי. כמו בהמה שהזיקה באוכף שעליה וחייב המזיק לשלם".

דברי הרא"ש נפסקו להלכה בטור ובשו"ע סוף סי' שעח, ט.

החזו"א (ב"ק סי' ד' סק"ח) תמה מדוע הרא"ש פסק לדונו כאדם המזיק, וז"ל –

"הלא הסוס מזיק מכחו ולא מכח אדם, ולא מצינו (צריך להוסיף "אלא") דעגלה מושכת בקרון הוי כגוף הבהמה דהבהמה מזקת בכחה ובשליף שעליה כגופה. וה"נ אדם המושך בקרון חשיב אדם המזיק, אבל הכא שרוכב עליה והוא נעשה שליף שעליה למה חשיב אדם המזיק. ומשמע ברא"ש שאם לא רכב עליה והריצו והזיק פטור משום רגל ברה"ר, וכי רכב עליה מאי הוי".

אך הביאור בתשובת הרא"ש הוא כמו שבאר בספר אולם המשפט על חו"מ (סי' שעח), וז"ל –

"נראה דאיירי דהסוס לא עביד אלא מעשה עץ בעלמא, ועיקר ההיזק היה בכח האדם, אבל בלא"ה אפילו הקריב האדם את הסוס אינו אלא רגל ופטור".

ויש להוסיף ולבאר, דהנה בממון המזיק, כגון שור המזיק, מצינו בב"ק דף יז: דכל המחובר לבהמה נידון כגוף הבהמה ממש, ובכלל זאת עגלה מושכת בקרון. ובאר הרא"ש (שם סי' ב') –

"אם הזיק התרנגול בדליל דרך הילוכו משלם נזק שלם, דדבר המחובר לגופו כגופו דמי, כמו עגלה המושכת בקרון".

אך במי שרוכב על סוס, שבגדרי אדם המזיק אתינן, מאחר והסוס אצלו כחומר ביד היוצר, ומופעל באופן מלא על ידי הרוכב, הרי אף בלא שנדון את הסוס כמחובר לאדם, מ"מ כל נזק שנעשה על ידי הסוס מתייחס לאדם הרוכב עליו, וכדין אדם המושך בקרון, והקרון הזיק תוך כדי הליכתו, אך אם אינו רוכב על הסוס, אין לו שליטה כזו על מעשי הסוס, והסוס אצל בעליו כבר אינו כחומר ביד היוצר.

ונראה שהרוכב על הסוס שבתשובת הרא"ש הוא אדם המזיק, וק"ו מדינו של "המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו" שהמעמיד חייב כמבואר במסכת ב"ק דף נו: ולדעת הרשב"א והמ"מ (בפ"ד מנזקי ממון ה"ג) המעמיד נידון כאדם המזיק והכי קיי"ל להלכה בשו"ע חו"מ סי' שצד ס"ג.

ואם ברוכב על סוס דיינינן ליה כאדם המזיק ק"ו במי שנוהג במכונית, שהמכונית עושה 'מעשה עץ' בעלמא והכל מתייחס לנהג. ודינה של המכונית כעגלה המחוברת לאדם.

ויש להוסיף בזה, שבשור המזיק בלבד נזקקנו לומר דמאחר והעגלה מחוברת לבהמה, היא כגוף הבהמה ממש. אבל בדיני אדם המזיק, אף אילו היה מפעיל את המכונית ממרחק, ובכה"ג לא היה מקום לדון את המכונית כמחוברת אליו, מ"מ ודאי יתחייב בנזקיה. וכל מה שארע למכונית בעת הנסיעה מתייחס לנהג כמעשה ישיר של הנהג, ועל כן המזיק בעת הנסיעה נידון כאדם המזיק.

וכעין זה כתב החזו"א הלכות שבת סי' לו סק"א

"החורש או זורע בשבת במכונה המתוקנת לכך והאדם לוחץ לחיצה הראשונה ועל ידי זה מוציא חום הגורם לאדים שיבואו ויניעו את הגלגל ... נראה דכל החרישה והזריעה חשיבא גירא דיליה ומעשיו".

אמנם אילו הנהג היה עוצר את המכונית ועומד במקומו, במקום שאסור לעמוד, ולאחר זמן ארע שמכונית אחרת נתקלה בו, מאחר ובעת ההתנגשות הנהג אינו מפעיל את המכונית, יש לדונה בגדרי בור ברשות הרבים, אך א"א לומר כן בנידון שלפנינו, שהכל ארע תוך כדי נסיעה, הרי שכל מה שארע למכונית מתייחס לנהג.

העולה מדברינו, שקיים חילוק בין מקרה של הקורה שהזיקה לחבית, שבו מאחר שהקורה מונחת על גבי האדם עצמו, היא נחשבת כגופו ממש. משא"כ מכונית שהאדם יושב בה, אינו נחשבת כגופו, אך מ"מ כל עוד האדם נוהג ומפעיל אותה, כל מעשי המכונית מתייחסים לאדם.

אך עדיין יש לדון מנלן לחייב את שמעון כאדם המזיק ביחס לנזק שנגרם לראובן. אמנם אילו המכונית של שמעון התנגשה באופן ישיר במכונית של ראובן, ודאי יש לחייבו כאדם המזיק. אך בנידון דידן שהנזק לא נעשה באופן פעיל ע"י מעשה המכונית, אלא ראובן הוא זה שנתקל במכונית של שמעון, ולכאורה אין כאן מעשה נזק שניתן לייחס לשמעון.

אמנם בקורה בכה"ג מחייבים את בעל הקורה, אך שאני התם שמאחר והקורה למעשה מונחת על האדם, הרי שבעל החבית נידון כנתקל בגופו של בעל הקורה, משא"כ הכא ללא שנייחס את מעשה הנזק למעשיו של שמעון אין מקום לחייבו.

והנה בדין עמד בעל קורה שחייב על נזקי החבית, כתב החזו"א (ב"ק סי' א' סק"א) –

"ונראה מכאן דהא דחשיב עמד בעל קורה אדם המזיק ילפינן ליה מאדם ובור, ומ"מ מחייבינן ליה כלים, דעיקרו אדם, וכמ"ש הרא"ש בסוגיא ו,א בהני דילפינהו במה הצד דלא יהבינן להו כולהו קולי של שני המלמדין".

וכוונתו היא דחיובו במה הצד מאדם ובור, דחשיב אדם המזיק בכך שהוא מחזיק בידיו את הקורה, דלולי האדם החי שהחזיק הקורה לא היה נגרם הנזק והקורה לא היתה נמצאת שם באותו רגע. אך לא סגי בהכי לחייבו, דמאחר ובעל הקורה לא עשה בפועל כל מעשה נזק, אלא בעל החבית עשה את המעשה של הטחת החבית בקורה, הרי שזהו כעין בור, שהבור לא עשה מעשה, אלא הנופל לבור עשה את מעשה הנזק, ואפ"ה חייב בעל הבור. אבל בנדון דידן ששמעון נהג במכוניתו לתוך מסלול נסיעתו של ראובן ובמצב בו המכונית אינה מסוגלת לעצור, ובהכרח שההתנגשות תהיה בלתי נמנעת, דמי לאדם הכורה בור, בכה"ג שבהכרח הניזק יפול לתוכו, והנזק אינו יכול להמנע על ידי הניזק. ונראה לדמות מקרה זה לדין מחודש שכתבו בעל התוספות רי"ד ונכדו הריא"ז, וכמו שיבואר להלן.

בגמרא במסכת ב"ק דף כו: מבואר –

"אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסילקן או קדם וסילקן פטור, מאי טעמא בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה".

ובספר פסקי ריא"ז עמ"ס ב"ק (פ"ב ה"ז ס"ה), לאחר שפסק להלכה את דברי הגמרא הנזכרת, ודלא כרי"ף שמחייב מדינא דגרמי, כתב –

"בא אחד והניח אבן על גבי כרים וכסתות ונחבט הכלי על האבן ונשבר, חייב המניח את האבן כמו שכתב מורי זקני הרב במהדורה תניינא".

ובודאי שלא מדין חיובא דבור פסקו בעל התוס' רי"ד והריא"ז לחייב, דאין בור חייב על נזקי כלים, אלא ס"ל לבעל התוס' רי"ד והריא"ז, דמאחר והניח את האבן לאחר שהכלי כבר נזרק, הרי שבעצם הנחת האבן נהפך הכלי למנא תבירא, וחייב. משא"כ בקדם וסלק את הכרים והכסתות, פטור מאחר והפך את הכלי למנא תבירא רק בדרך של גרמא.

ולכן ה"ה הכא, יש לחייב אליבא דבעל התוס' רי"ד והריא"ז, מאחר ובעצם כניסתו של שמעון למסלול נסיעתו של ראובן, שמעון הפך את מכוניתו של ראובן למנא תבירא, (תבירא, במידת הנזק שבסופו שגרמה ההתנגשות).

2. ביאור דינם של הריא"ז והתוס' רי"ד

יש מקום לברר מה דעת שאר הראשונים, האם יסכימו לדינם של הריא"ז והתוס' רי"ד.

והנה לא מיבעיא לדעת הרי"ף בסוף פרק שני דב"ק וסייעתו (וכ"פ המחבר השו"ע סי' שפו ס"ד) דאפילו בזורק כלי ע"ג כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלקן, דחייב המסלקן, ק"ו דיש לחייב בבא אחר והניח אבן ע"ג הכרים והכסתות.

אך עדיין יש לדון לשיטת ר"י (בתוס' ב"ק כו.) וסייעתו והכרעת הרמ"א (בסי' שפו ס"ד) שחלקו על הרי"ף ופטרו בסלק לכרים והכסתות מטעם דהוי גרמא בנזקין, האם יש לחייב במניח אבן ע"ג הכרים והכסתות.

והנה הרא"ש (בב"ק פ"ב סי' טז, ובב"ב פ"ב סי' יז, ובסנהדרין פ"ט סי ב') כתב שעל מנת לחייבו מדינא דגרמי יש צורך בשלושה תנאים, שיהא ברי היזקא, שהוא עצמו יעשה הנזק לממון חבירו וכן שמיד בעת שעשה המעשה נעשה הנזק, ואף לא רגע לאחר מכן, ומה"ט פטור המסלק את הכרים והכסתות. ויש לדון האם הרא"ש יחלוק גם על דינם של התוס' רי"ד והריא"ז במניח אבן, דעכ"פ הנזק לא נעשה בעת הנחת האבן.

ונראה שהרא"ש יסכים לדין זה, וכמו שנבאר.

דבגמרא בב"ק יז: נאמר –

"זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר".

וכתבו התוספות –

"נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקם ושברו דפשיטא דחייב ... וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי".

וכן פסק השו"ע חו"מ ס"ס שפו והש"ך שם.

ועיין בחי' רבי שמעון שקאפ עמ"ס ב"ק סי' יח שבאר דברי התוספות –

"אם זרק כלי מראש הגג אם נדייני כאילו כבר נעשה מעיקרא מה שעתיד להיות, הרי הכלי נחשב כמנא תבירא, דהרי נולד בו כח ע"י מעשה הזריקה להיות נשבר אחר כך. ולפי זה גם בזורק חץ מה שנעשה ע"י חץ אח"כ חשבינן כאילו כבר נעשה הכל מעיקרא, אבל בכל זאת כתבו התוספות והרא"ש דרק על המעשה שעושה החץ חשבינן כאילו כבר נעשה. אבל כשאנו דנים על מקבל הפעולה, היינו על הכלי, כיון דבכלי עדיין לא נעשה שום כח על קבלת הפעולה הזאת, ואף שידעינן בידיעה שעתיד לבוא אחר כך, מ"מ לא חשבינן כאילו כבר נעשה, כיון שעדיין לא נשתנה שום דבר בכלי".

בלשון אחרת, בזורק כלי כח השבירה כבר מונח בכלי עצמו, שבהתאם לכח התנועה שניתן בו בעצם השלכתו מול הקרקע, הוא עומד להישבר, משא"כ בזורק חץ על כלי, בכלי עצמו אין כל כח שבירה.

ולפי זה, בזורק כלי מראש הגג ע"ג כרים וכסתות ובא אחר והניח אבן על הכרים והכסתות, אותו אדם שהניח את האבן, במעשיו הפך את כח התנועה שניתן בכלי, מכח תנועה שאינו מזיק לכח תנועה מזיק, דהיינו באותו רגע הוא הפך את הכלי מכלי שאינו שבור למנא תבירא.

ומעשה זה נעשה מיד בעת הנחת האבן ולכן אף לדעת הרא"ש יש לחייבו מדינא דגרמי, וכדעת הריא"ז והתוס' רי"ד.

וכן י"ל בדעת המאירי דקאי בשיטת ר"י ובאר הטעם לפטור את המסלק הכרים והכסתות, וכתב –

"בזו אינו עושה מעשה המפסיד אלא שמסלק את המציל, וכל שהוא כן אינו בכלל דינא דגרמי".

מבואר בדבריו דאם אינו רק מסיר את המציל אלא מניח את המזיק, יחוייב.

העולה מדברינו, דמאחר ודינם של בעל התוס' רי"ד והריא"ז מוסכם אליבא דכו"ע, ולא מצינו מי שיחלוק עליהם, ה"ה הכא יש לחייב את שמעון. והטעם מפני שבעצם כניסתו למסלול נסיעתו של ראובן, הוא נידון כמי שהניח אבן מול מכוניתו של ראובן, ומכוניתו של ראובן דומה לאותו כלי שנזרק מול כרים וכסתות, ובתוך כדי נפילת הכלי בא אחר והניח אבן כנגדה, שהמניח את האבן חייב בתשלום הנזק.

ועוד י"ל דאף אילו היתה סברא לומר שהרא"ש יחלוק על דינם של הריא"ז והתוס' רי"ד, מ"מ הכא גרע טפי, דריא"ז והתוס' רי"ד איירו בכה"ג שהמניח את האבן, מניחה ועזבה, ורק לאחר זמן נשבר הכלי, אך בנידון דידן ששמעון כל הזמן נוהג במכונית, גם אליבא דהרא"ש חייב. ודמי לזורק כלי מראש הגג ע"ג כרים וכסתות, ובא אחר והחזיק במקל בידו והוליך את המקל מעל גבי הכרים והכסתות קדימה ואחורה באופן שכל הזמן המקל נמצא כנגד הכלי, ולבסוף אכן הכלי פגע במקל וניזוק ממנו. ונראה ברור דבכה"ג גם לולי מש"כ לעיל, יש לחייב אליבא דשיטת הרא"ש. דכל רגע ורגע של הילוך המקל, נחשב כמעשיו של האדם, וממילא גם ביחס לרגע פגיעת הכלי במקל יש לדונו למחזיק במקל כאדם המזיק וכמי שבאותו רגע ממש הניח את המקל באותו מקום. ואף שמבחינה מעשית הכלי פגע במקל ולא המקל הלך ופגע בכלי, אפ"ה יש לחייבו לאוחז במקל מדינא דגרמי. ובמקרה כזה התקיימו כל שלושת התנאים הנחוצים לדונו כגרמי, אליבא דהרא"ש, ברי היזקא, בעת מעשיו של המזיק נעשה הנזק והוא פעל בגוף הממון הניזוק ולא בדבר חיצוני לו.

3. חכם אחד העיר שלשיטת הש"ך בסי' שפו סק"ו שאין לחייב בדינא דגרמי, כשהמזיק הזיק בשוגג, ה"ה הכא הנוהג ברכב ודאי לא רצה בתאונת הדרכים ובנזק שנגרם ועל כן יש לדונו כשוגג בנזק, ואין לחייב לשיטת הש"ך.

אך נראה שבנידון שלפנינו אף לשיטת הש"ך אין לדונו כשוגג. התאונה נגרמה מפשיעתו ובכה"ג אף שלא רצה את עצם הנזק, עכ"פ יש לחייבו מאחר וקדמה פשיעה, שהובילה לנזק, שהרי לא נהג כפי שחוקי הנהיגה מחייבים, ולא התבונן כנדרש. יעויין שם בש"ך סי' שפו סק"א שכתב בנידון של מראה דינר לשולחני, שאמנם השולחני לא התכוין להזיק, עכ"פ אינו כשוגג ובאר הש"ך הטעם (בשם הרמב"ן) - "הואיל וצריך למיגמר, וקא חזי, פושע ומזיק". ועיין בתשובת הנודע ביהודה מהדו"ק חחו"מ סי' לז (הובא בפת"ש סי' שפו סק"א) שכתב כסברא זו בנידון שלו.

וע"ע בש"ך סי' כה סק"ח שכתב סברא דשגגת תלמוד עולה זדון, ומה"ט הדיין שטעה בדין אינו נידון כשוגג. ולפי"ז ק"ו בנידון דידן שהפשיעה היא בגוף אותו מעשה.

וע"ע בשו"ע חו"מ סי' סו סעיף מ' ובהכרעת הש"ך ס"ק קכו דפושע כמזיק, והיינו אף שלא עשה מעשה אלא פשע בשב ואל תעשה, וק"ו לענין מזיק בגרמי, דלכו"ע פושע אינו כשוגג אלא כמזיד.

מסקנת הדברים

הנוהג במכונית, בעת הנסיעה הנהג נידון כמי שאוחז במכונית ומוליכה. ולכן במקרה שהוא חוצה את הכביש וממציא את עצמו מול מכונית אחרת, באופן שההתנגשות בלתי נמנעת, למרות הבלימה המיידית של המכונית השניה, במקרה כזה לכו"ע יש לחייב את הראשון מדינא דגרמי אף שהזיק באופן פסיבי.

ג. טענת שמעון שמא ראובן נהג שלא בהתבוננות הראויה

את טענת שמעון ניתן לבאר כדלהלן, קיימת טענה שאילו ראובן היה מתבונן כראוי, היה מבחין בו בעת שהחל לחצות את הצומת והיה סיפק בידו לבלום מבעוד מועד, דהיינו שמא ארע אחור בבלימתו עקב חוסר התבוננות כראוי וזהו הגורם לתאונה. ומאחר והיה מוטל עליו להתבונן יותר טוב ממילא כניסתו לצומת היתה שלא ברשות, דברשות היינו לאחר התבוננות מספקת. אמנם ראובן טוען שהתבונן כראוי ומיד כשהבחין בשמעון בלם, אך קיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף ואין מוציאין ממון מחזקתו.

אך נראה שאין מקום לפטרו לשמעון, וזאת משני טעמים -

1. החזו"א (ב"ק סי' ז סק"ז) כתב שבמקום שהנזק ברור והמזיק מבקש להיפטר בטענת פטור, עליו מוטלת חובת ההוכחה .

דברי החזו"א נאמרו על המבואר בגמרא בב"ק דף יג: ביחס לשומר שקבל שור לשמירה וקבל עליו רק שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו, ושמירת השור מנזקיו נשארה מוטלת על בעל השור. וז"ל החזו"א –

"ויש לעיין בבעלים אומרים ששמרו כראוי, אי על הבעלים לברר בעדים או על הניזק לברר שפשעו הבעלים. ומשמע דעל הבעלים לברר, כיון דההיזק לפנינו חשיב המזיק כטוען דבר מחודש ועליו לברר".

וכעין זה מצינו ברמב"ם. הרמב"ם בפ"ב משאלה ופקדון ה"ח כתב –

"שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן, וכן השותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן הרי זה ספק אם היא שאלה בבעלים או אינה לפיכך אם מתה אינו משלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם. פשע בה השומר הרי זה משלם".

ובאר המ"מ –

"דעתו ז"ל שהפושע הוא כמזיק ... וכיון שהוא כמזיק ואין שם ראיה ברורה לפטרו חייב לשלם".

מבואר שאין אומרים שמפני המספק אין מוציאין ממון, אלא אדרבא מאחר שהוא עשה מעשה נזק אינו יכול להפטר אלא בראיה ברורה. (אמנם המ"מ מסיים שנחלקו על הרמב"ם, היינו במש"כ דהפושע כמזיק, אך אין הכרח שיחלקו על הרמב"ם ביסוד המבואר דכל שהנזק ברור אינו נפטר אלא בראיה ברורה).

ובמסכת ב"מ דף מב: בההוא עובדא דאפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסרו לבקרא, ומת מפני שלא היו לו ככי ושיני. למסקנת הסוגיא העמידוה בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא, הלכך משתבע דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול.

והקשה בחי' הר"ן –

"וא"ת והלא בקרא זה אינו יודע אם נתחייב אם לאו דשמא ידע ביה ספסירא מעיקרא, ואי ידע ביה ודאי מיפטר בקרא ואיהו אפסיד אנפשיה, וא"כ הו"ל כאומר כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור".

בתירוץ שני כתב הר"ן –

"י"ל דלא אמרינן דבאיני יודע פטור אלא כשהוא מסופק בעיקר הדבר שאינו יודע בו כלל, אבל זה יודע הוא בחיובו שכבר פשע, אלא שרוצה לפטור עצמו בפשיעת הספסירא ושמא הוא טוען עליו וחיובו ברור לפניו, הלכך הו"ל כיודע שנתחייבתי לך אבל איני יודע אם פרעתיך".

וכעין זה כתבו הרמב"ן במלחמות ובחי' הרשב"א.

ובקובץ שיעורים עמ"ס ב"ב סי' תרנח באר את הרמב"ם הנזכר והסוגיא בב"מ וכתב –

"כל היכא דישנה לסיבת החיוב בודאי אלא דספק שמא יש כנגדה סיבה הפוטרת, כגון גבי בקרא וספסירא, דהבקרא ודאי פשע אלא שרוצה לפטור עצמו שמא הספסירא ג"כ פשע, בזה אמרינן אין ספק פטור מוציא מידי ודאי חיוב. וכן לענין פשיעה בבעלים דסיבת החיוב ודאית שפשע, אלא דדין בבעלים הוא דבר הפוטר. ואין לומר דאם הוא בבעלים אין כאן סיבה המחייבת כלל, דכיון דפושע הרי הוא כמזיק, סובר הרמב"ם דסיבת החיוב ישנה בזה, אלא שכנגדה יש סיבה הפוטרת".

בסוגיא בפרק המפקיד בבקרא וספסירא, מבואר מקושיית הראשונים דהקשו דלהוי כאיני יודע אם התחייבתי, דנקטו כהנך פוסקים שהביא הש"ך בסי' רצא ס"ק מד שכל שומר שיש ספק אם שמר כראוי הוי כספק בעיקר החיוב, וכן העלה בקצות החשן בסי' ש"מ סק"ד בדעת הרמב"ן הרשב"א והנמוקי יוסף, ואע"פ כן כתבו בתירוצם לחייבו לבקרא מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי, ובאר בחי' רבינו מאיר שמחה עמ"ס ב"מ (שם) –

"הראשונים הרמב"ן הנמוק"י והרשב"א סברי דכל כמה דלא פשע כלל ולא עשה כלל שלא כהוגן דהוה כאיני יודע אם נתחייבתי ... לזה א"ש סברת הרמב"ן כאן, דכיון דאף על הספק דשמא אינו יודע הסרסור, הוה ליה למדעינהו ועשה שלא כהוגן, א"כ נתחייבו נכסיו תיכף והוי א"י אם החזרתי".

העולה מדברינו בנ"ד, שמעון ודאי עשה מעשה נזק, והיא סיבה המחייבת, אך טוען שמא ראובן לא היה אנוס והתרשל בנהיגתו, הרי שלפי מש"כ החזו"א עליו מוטלת חובת הראיה, ובלא ראיה אין לפטרו. ואין לומר להיפך, שהרי לפנינו נזק שעשה ראובן, אלא שהוא מבקש להיפטר בטענה שנהג ברשות, דנראה דדינו של ראובן דמי להאי ספסירא, וכשם דהתם הספסירא נאמן לטעון שלא ידע, ה"ה הכא ואין ספק מוציא מידי ודאי.

ואמנם הספסירא נאמן רק בשבועה, אך הטעם מבואר ברא"ש סי' כד, וז"ל -

"הלכך משתבע איהו דלא הוי ידע, דקרוב לודאי הוא דסתם ספסירא בקי במומי בהמה וגם מעיין בהו".

אך נראה דהרא"ש בא לבאר מדוע מטילין עליו שבועה בטענת שמא, ולכן כתב הסברא הנ"ל.

ובנ"ד דקיימת אומדנא המסייעת לטענת ראובן, דחזקה שנהג בזהירות הראויה על מנת שלא יפגע בעצמו, לכן אינו דומה לספסירא ואין צריך להישבע בטענת שמא.

ולכאורה היה מקום לדון לעשות פשרה, כשיטת רש"י שם בסוגיא דמשלם דמי בשר בזול, ולא את כל הנזק. אך מלבד דר"ת פליג על רש"י והובא בתוס' וברא"ש ברמב"ן בר"ן ובריטב"א, דמשלם דמי בשר בזול לפי שבשר הנמכר לפני יום השוק נמכר בזול. אך אף לשיטת רש"י כתב בתשובת עין יצחק ח"ב סי' סט סק"ג –

"י"ל דזהו דוקא התם וכמ"ש הריטב"א לפרש שם דיכול הבקרא לומר דסמכתי על הספסירא דכיון דהיה אצלו מסתמא היה בקי במומין של הבהמה, ושמא קנה הבהמה מזמן הרבה וידע במומו ... וכה"ג כתב הרא"ש שם". אבל בנ"ד ל"ש סברא זו.

2. גם לולי האמור לעיל, אמנם קיי"ל דברי ושמא לאו ברי עדיף ואין מוציאין ממון מחזקתו. אך מבואר בגמרא כתובות דף יב: דבמקום דחזקה או מיגו מסייע לטוען טענת ברי, בכה"ג ברי עדיף.

ועיין בש"ך סי' צא ס"ק יב שהביא מספר התרומות תשובת הרב ר' יוסף אבן פלאט דה"ה דטענת ברי עדיפא במקום דאיכא חזקת שליח עושה שליחותו המסייעת לו. ומבואר משיטה זו דלאו דוקא חזקה או מיגו שהוזכרו שם בסוגיא, אלא כל הוכחה טובה המסייעת לטוען טענת ברי מהני להוציא ממון מהטוען שמא. ולכן בנ"ד דקיימת אומדנא דמוכח המסייעת לטענת ראובן דודאי נהג כדרך שבני אדם נוהגים כדי שלא יסכן עצמו, וכך הוא הרגל קבוע של כל נהג הנעשה אצלו כעין טבע שני, ועל כן בכה"ג דמסייעת לברי אומדנא כזו, אמרינן ברי ושמא ברי עדיף.

אמנם התומים בסי' צא סק"ג פליג על דינו של הש"ך, אך היינו טעמא דס"ל דחזקה שליח עושה שליחותו היא חזקה גרועה ורק לחומרא חיישינן לה, ומשמע דבמקום דאיכא חזקה מעלייתא, גם התומים מודה דברי עדיף.

מסקנת הדברים

שמעון מחוייב בנזק שניזוק ראובן. אך היינו דוקא בנזק הישיר שהזיקו, ולא בהוצאות שנגרמו לו, כגון השמאי שהביא להעריך את הנזק, שיכול שמעון לומר לו הייתי משלם לך את כל הנזק בהתאם למה ששילמת או בהתאם לטענותיך ולא היה צורך בשמאי.

אך אם שמעון מבוטח ולמעשה הנ"מ מכל הנ"ל שיאלץ לשלם רק את החלק של ההשתתפות העצמית. הרי שאין צורך לדון בשאלת החזר הוצאות השמאי, מאחר וחברות הביטוח של שני הצדדים מעוניינות בהערכתו של השמאי, והאחת מהן תשא בהחזר ההוצאות הללו, ואין נ"מ לשמעון אם יש שמאי או לא, על כן לא מוטל עלינו לברר נקודה זו.