שטר חוב ישן, והרביות שבו

סימן מ - חוב ישן בשטר ישן בכתב יד שתבעו היורשים

1. בתיק זה נתבעו מספר תביעות שונות זו מזו, ולכל תביעה יש נימוקים הנוגעים לתביעה זו בפני עצמה ויש נימוקים המשותפים לכל התביעות, ועל כן נשתדל לסדר את הדברים באופן שיובנו לפני הקורא.

התובעים: יורשי המנוח (באמצעות ב"כ), הנתבע: הלוה- גיסו של המנוח 

טענת התובעים

2. טענת ב"כ התובעים היא שהנתבע היה חייב לגיסו שנפטר סכומי כסף גדולים לפי התחשיב דלהלן:

א. שטר חוב ע"ס 65,000 $

ב. שטר שבו נכתב כי גיסו קנה 2 דירות בפרוייקט ב... בסכום 150,000$ מהנתבע, ומכר לו אותן בחזרה בסך 260,000$ וכתמורה התחייב הנתבע לקנות לו דירה בשכונת ... בירושלם ללא הגבלה של סכום לטענתו 2 דירות בפרוייקט שוות כיום 3,000,000 ₪ כמו כן דירה בשכונה הנ"ל שוה את הסכום הזה לכן הוא תובע גם את הסכום הזה, ולמרות שכתוב שם שבסוף השטר "סכום החוב 260,000$ הרי השורה הזו נמחקה, ולכל היותר היא מסבירה למה ההתחייבות לדירה בשכונת ... בירושלים כי זה היה סכום החוב.

ג. 4 צ'קים כל אחד ע"ס 250,000 ₪ ס"ה עוד מליון ₪.

ד. התחייבות הנתבע לשלם משכנתא שהתחייב הנפטר לצד ג' ע"ס 873,000 ₪ וודאי שאם הוא התחייב כי היה חייב הרבה כספים אחרים לכן הוא מוסיף את הסכום הזה ג"כ (למרות שהנתבע התנה את זה מפורשות במחיקת חובות אחרים).

ה. הודאת הנתבע על כך שהנפטר קנה ממנו דופלקס באותו הפרויקט לכן הוא תובע גם שווי של דופלקס בפרוייקט הנ"ל.

טענת הנתבע

3. טענת הנתבע שיש כאן חוב שראשיתו בשנת תשנ"ז כשהמנוח החל הליך של רכישת 2 דירות בסך 150,000$ בהמשך הוא ויתר על הרצון לקנות הדירות והחליף אותם בדופלקס שגם עליו הוא ויתר בהמשך בתמורה להתחייבות לקנות דירה בת 4.5 חדרים בירושלם בסכום של עד 260,000$ שמהם הוא קיבל סכום של 170,000$ לפחות ונשאר חוב פתוח של 150,000$ שהם הומרו בהתחייבות לקבל דירה בשווי מליון ₪ בפרוייקט שגם על התחייבות זו ויתר בתמורה לקבלת מליון ₪ מזומן, וממנה נפרע לו סך 417,000 ₪ ואת השאר הוא ביקש להמיר בחיוב לתשלום משכנתא לצד ג', ואילולא מלאך המוות שקטע את מחול השדים הזה מסתבר שלסיפור היו נוספות עוד ועוד שורות, חד גדיא חד גדיא.

סיכום הטענות

4. על כן, כל נסיון להתייחס לשורה אחת מתוך הסך הכולל של הסיפור, לבודד אותה ולהתייחס רק אליה הינו חוטא לאמת, מדובר בחוב שנוצר לפני יותר מעשרים שנה, ותפח על ידי ריביות לסכומים מפלצתיים ובית הדין יצטרך לתת את הדעת לכל תוספת של ריבית שנוספה לסכום המקורי האם על התובעים להשיב אותה לנתבע או לא.

5. וכעת להחלטה: 

החלטה

א. טענת לויתי ופרעתי

ראשית דבר, טענתו של ב"כ התובעים לפיה כל הודאה של התובע בחוב מסוים שהיה בשלב מסוים הינה הודאה שיש לקבל אותה, ואילו המשך המשפט שהחוב הזה נפרע בהמשך הר"ז טענה לטובתו שאין לקבל אותה ולכן הוא תובע סכומים במצטבר (דהיינו גם את הדירות בפרוייקט, וגם את הדופלקס שהנתבע מודה שמכר) הינה טענה שאין לה על מה לסמוך שכן מבואר בגמרא (כתובות דף פח עמוד א):

"א"ר זריקא אמר רב יהודה, לא שנו [שהיתומים לא יפרעו אלא בשבועה] אלא שאמרו יתומים: אמר לנו אבא לויתי ופרעתי, אבל אמרו: אמר לנו אבא לא לויתי - נפרעין שלא בשבועה, שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי".

הרי שלא כטענת התובע, אלא אדם שאמר לויתי ופרעתי איננו עושים 'פלגינן דיבורא' ומקבלים רק את החלק שנוח לתובע אלא מקבלים את דבריו כצורתם, לכן כל פרשנות אחרת הניתנת לדברי הנתבע שסיפר את האמת ללא כחל ושרק בבית הדין, הינה טעות מוחלטת.

6. וכעת נפנה לטענות ב"כ התובעים: ברור שב"כ התובעים לא מעלה על דעתו לרגע שיש ממש בתביעה זו כפי שהודה אח המנוח בביה"ד שעל סכום של המשכנתא היו מתפשרים ומוחקים את כל התביעה, הצעת פשרה דומה לזו הוצעה לאחרונה ע"י המשפחה לב"כ הנתבע (582,000 ₪ ועוד רבע מליון ₪), וגם שב"כ התובעים איבד חשבון ולא ביקש עיקול על כל הסכום. מהמצטבר ברור שגם התובעים וב"כ לא מתייחסים ברצינות לתביעה זו וכפי שיבואר בהמשך, אכן, ככל וקיימת תביעה לאחד מהצדדים על משנהו, הרי שהיא תביעת השבת הריבית שקבל המנוח בטעות מידידו הנתבע. 

7. לגבי שטר על קנית הדירות בפרוייקט והחלפתן בהתחייבות לדירה בירושלם, הרי שהנתבע השיב על כך 'פרעתי' טענה זו נטענה על ידי הנתבע עוד לפני שהוצג השטר בפניו כשהודיע לביה"ד שמכל ההתחשבנות בין הצדדים לא נשאר אלא חוב של כמה עשרות אלפי דולרים.

8. טענת פרעתי, דין היא שתועיל לשטר זה שכן מדובר בשטר בכתב יד שעליו קיימא לן שניתן לומר פרעתי כמו שנפסק בשו"ע (חו"מ סי' סט ס"ב):

"(אפילו) נתקיים בב"ד שהוא כתב ידו, אין לו אלא דין מלוה על פה בעדים, ואינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, אלא ממנו, אם הודה שלא פרע. אבל אם טוען: פרעתי, נאמן, ונשבע היסת ונפטר. ואינו יכול לומר: שטרך בידי מאי בעי, שאינו חושש להניחו בידו, כיון שאינו שטר גמור, ואם מודה לו מקצת, נשבע שבועה דאורייתא".

והגם שמדובר בסכום גדול הנתבע הביא מספר עדים להוכיח שכן דרכו שאף בסכומים גדולים מעולם לא לקח מידידיו שובר על פריעתו.

9. וכן פסקו לדינא בפד"ר (ח"ז ע' 343):

"אך נראה בכ"ז דבכתב יד שמוציא המלוה על הלוה והלוה טוען פרוע, אין בכך רגליים לדבר שלא פרע, וראיה לזה מהא דאיתא לגבי יורשים בשו"ע חו"מ סימן ס"ט סעיף ה' ... וברמ"א שם כתוב: ... ומ"מ נהגו בדורות אחרונים להחמיר על היורשין לישבע אם יש קצת רגלים לדבר ויש להסתפק אם חייב לו (פסקי מהרא"י סימן רמ"ח). הרי שפתי הרמ"א ברור מללו דדוקא אם יש קצת רגליים לדבר ויש להסתפק אם חייב לו, רק אז מחייבים את היורשים להשבע שבועת היורשים, הא סתמא אין בכתב יד שמוציא המלוה על יורש הלוה משום רגליים לדבר ואין משביעים את היורשים שבועת היורשים".

10. במקרה שלפנינו הדבר פשוט עוד יותר שכן הוא התחייב לקנות לו דירה בירושלים בתוך שנה ואכן בתוך תקופה קצרה מזמן ההתחייבות נקנתה דירה למנוח (אין ספק שבענין רציני כל כך כמו קניית דירה שצריך לקלוע לטעמם של כל הנוגעים בדבר, איחור של זמן מה איננו מהווה איחור וזה נחשב שההתחייבות קוימה במלואה), וכן מוכח מתוך מכתבו של המנוח שהוצג בפני ביה"ד שעל הדירה הזו התחייב, וכן מאיומו שיפנה לשוק השחור אם לא יקבל את התשלומים על הדירה בה הוא מתגורר עד היום, איום שלא מומש - נראה שאכן קיבל את הכספים שהיה נחוצים לו לצורך קניתה.

11. ככל וב"כ התובעים טוען שהדירה נקנתה מכספים אחרים - עליו חובת ההוכחה, ומה שטען ב"כ התובעים שהמנוח מכר דירה אחרת בזמן זה (להלן: הדירה בג..), אין זה הוכחה שהכסף של הדירה אכן הלך לתשלומי דירה זו ועליו מוטל להוכיח שהכסף של הדירה בג.. הלך לתשלומי הדירה הנ"ל ולא לצורך עסקים אחרים.

12. הנתבע טוען בברי שמתוך הדירה בירושלים (שהוא לא היה צריך לשלם את כולה כי בסופו של יום נקנתה דירה של 6 חדרים והוא התחייב רק על 4.5) הוא שילם 170,000 או 180,000 $ והדירה היא ההוכחה לכך, ברור שהמנוח לא היה יכול לתבוע קיום הסכם לקנות דירה ב.... שלעיני בשר כולם רואים שאכן נקנתה לו דירה ב..., וככל והיה תובע עליו היה נטל ההוכחה להוכיח שהכסף הגיע לכך ממקורות אחרים, משכך, הנתבע שהודה ששילם רק חלק מהכסף הוא 'משיב אבידה' ולא 'מודה במקצת'. ועוד מטעם נוסף הוא 'משיב אבידה' שהרי מדובר בשטר ישן והוא יכול להכחיש הכל.

13. ועוד הרי במשך כל השנים (19 שנה) לא נקט המנוח בשום הליך נגד הנתבע וזה גם מהווה הוכחה מסוימת ששטר זה נפרע כבר, לאחר שיש מכתב בו הוא מאיים בפניה לשוק השחור. 

 ב. שבועה על טענת היתומים

14. יצויין שבשונה מתביעה רגילה שעליה נפסק שהטוען פרעתי צריך להשבע היסת או במודה במקצת שבועה דאורייתא במקרה של תביעת יתומים אין חיוב שבועת היסת כמש"כ התוספות (בבא בתרא דף לג עמוד א ד"ה מיגו):

"אין נשבעין שבועת היסת אלא היכא דטעין ברי אבל הכא לאו טענת ברי הוא שאין ודאי ליתומים שקרקע זו אינה לקוחה בידו הלכך אי הוה טעין לקוחה היא בידי לא הוה צריך שבועת היסת".

ואף בענייננו כן הדברים הרי לא ברירא ליתומים מה היה שם בדיוק, וא"כ אי"ז טענת ברי ולא משביעין עליה היסת.

15. ואף שהרא"ש שם (פ"ג סי' יז) פליג על התוס' וכתב:

"דכל דמצי אבוהון למיטען ולהשביע טענינן ליתמי ומשבעינן אפילו בשמא".

הרי דכיון שטענינן ליתמי ניתן גם להשביע על בסיס הטענה הזו.

16. ונפסקו הדברים בשו"ע (חו"מ סימן קנ ס"ו):

"כמו שהדין בין ראובן ושמעון, כן הדין בינו ובין יורשי שמעון, ... כנגד היתומים שאין להם טענת ברי נוטל בלא שבועה. ויש מי שאומר דכל מאי דמצי אבוהון למיטען ולהשביע טענינן להו ליתמי, אפילו בשמא".

הרי אפילו לגבי להוציא מהיתומים יש צד שא"א להשביע אותם וודאי יכול הנתבע לומר קים לי כדעת התוס' וכדעה ראשונה בשו"ע הנ"ל. וכן נהגו בתי דין לפסוק למעשה כפי שכתב בפד"ר (שם עמ' 342):

"תבנא לדינא, שמדין טענינן אי אפשר לחייב שבועה מכיון שלדעת כמה פוסקים מדין טענינן אין מטילים חיוב שבועה". 

17. ויותר מזה שהרי כאן לא טען הנתבע שהוא פרע את הכל אלא הודה בחלק מהדברים ובזה י"ל שגם הרא"ש מודה שאין מחייבים אותו שהרי הוא משיב אבידה, כמש"כ בעליות דרבינו יונה (שם ד"ה אהדרינהו, עלה בידינו) שבמקום שמשיב חלק מהתביעה אין כאן שום שבועה:

"ואין היתומים משביעין אותו שבועת היסת, לפי שאינן יודעין אם היה אביהן חייב לו ואם לאו. אין משביעים שבועת היסת אלא בטענת בריא. ועוד, שהרי משיב אבידה הוא, שמחזיר את הקרקע ליתומים והיה יכול לטעון עליו לקוח היא בידי, והמשיב אבידה לא ישבע".

נמצא אם כן שבמקרה שלפנינו שהנתבע הודה ליתומים שתבעו שלא בברי שהוא אכן נשאר חייב חלק מהסכום אינו חייב שבועה דאורייתא שהרי הוא משיב אבידה.

18. גם אין כאן חיוב מודה במקצת שהרי הפקיד את הכסף לפי בקשת ביה"ד והודיע שיקיים את פסק הדין וזה הווה כהילך כדמוכח בשו"ע (חו"מ סי' פז ס"א) שרק אם אומר שהוא בביתו אי"ז הילך אבל אם זה בפני ביה"ד הר"ז הילך ואין ספק שכסף שנמצא בהוראת ביה"ד במקום מסוים כבר הוציא את זה מרשותו לבקשת ביה"ד והודיע שיקיים פסק הדין שזה כהילך. 

 ג. טענת לא לויתי

19. הטענה לפיה שטר זה שנכתב לפני 19 שנה והוצג במפתיע על ידי ב"כ התובעים בסופו של הדיון הראשון והנתבע שכח מקיומו באותה עת ואמר 'לא היה ולא נברא' ו'מזויף'. על מילים אלו נתפס ב"כ התובעים וטוען שאמירה זו נחשבת כאמירת 'לא לויתי' וקיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, וממילא יש כאן הודאה בחיובו של שטר זה.

דא עקא, שהאומר כן הינו חוטא לאמת, שהרי לכולי עלמא שטר זה איננו שטר שיצר חיוב כל שהוא אלא אך ורק שטר ראיה להסכם שנעשה בין הצדדים על חוב שנוצר קודם לכן בקנית הדירות, ושטר זה ככל ויצר חיוב הינו רק את חיוב הריבית מעבר ל 150,000$ בהם הודה הנתבע מהרגע הראשון וכלל לא הכחיש שבאותו הזמן היה חיוב כזה, כל שלא זכר הנתבע באותו הרגע הינו את הפיתול הזה בעלילה שנוספה ריבית לחוב המקורי ושולם כבר סכום הזה לכל הריבית (וכן השטר של ה65,000$) ונשאר רק חוב של רבית בשווי החוב המקורי, האם זה נקרא לא לויתי? הרי על יצירת החוב הוא הודה, ואיך ניתן לומר שמי שאמר שהחוב הוא ללא רבית והחוב כן נשא רבית שהוא כאומר 'לא לויתי' והרי הדברים שאמר בדיוק הפוך? זאת ועוד, דברים אלו היו נאמרים לו היה הנתבע עומד ואומר חיוב זה לא קיים ומעולם לא התחייבתי עליו גם אז לא היה זה 'לא לויתי' אבל בענייננו לא כן היה הנתבע לא אמר שהחיוב לא היה קיים מעולם, אלא שהשטר מזויף ולא היה ולא נברא, האם הכופר ב'שטר החוב' ומודה בהלוואה נחשב כאומר לא לויתי? אתמהה! דהיינו אף אם נאמר באופן רגיל ש'לא היו דברים מעולם' הכוונה לא לויתי כאן לא ניתן לתת פרשנות זו לדבריו שהרי הוא מודה בעצם ההלוואה וכל שלא הודה הוא רק בשטר.

20. ולגופם של דברים הרי הדבר מפורש בשו"ע שבכגון דא אין דין של כל האומר לא לויתיו כך נפסק בשו"ע (חו"מ סי' פב ס"א):

"אמר תחילה: מזויף השטר, ואחר שהביא עדים לקיימו אמר הלוה: פרוע, י"א דהוחזק כפרן ואינו נאמן, מאחר שאמר מזוייף כאילו אמר: לא לויתי ואינו נאמן אחר כך לומר: פרעתי (נ"י סוף ב"ב). ויש חולקין ואומרים דנאמן הוא, דהא לא כפר בהלואה, רק שאומר שהשטר מזוייף, ורצה לומר שיקיימנו ואחר כך ידון עמו (הרשב"א)".

הרי לא מבעיא לדעת הרשב"א כשאומר מזויף אי"ז כאומר לא לויתי שהרי אינו כופר בהלוואה אלא רק אומר שהשטר מזויף, אלא אפילו לדעת הנימוק"י שמזויף הוא כופר בעצם החוב, הרי ראשית כתוב שהאומר מזויף אין יכול לחזור בו רק לאחר שהובאו עדים לקימו, אבל כאן לא הובאו עדים ולא קיום השטר א"כ יכול היה לחזור בו ממה שאמר מזויף וכך נעשה. ועוד שהרי כאן בפועל הודה בחוב ואי"ז רק פרשנות ואיך ניתן למה שאמר מזויף פרשנות הפוכה ממה שאמר בפועל?

21. לגבי מה שנכתב בפרוטקול שאמר לא היה ולא נברא הרי גם בזה מפורש שאי"ז כאומר לא לויתי במקרה שלפנינו שהרי כך נאמר בשו"ע (שם ס"ד):

"אם הוחזק הלוה כפרן באותו השטר, כגון שאמר: לא היו דברים מעולם, ובאו עדים, ונתקיים השטר, וחייבוהו בית דין לפרוע, שוב אינו יכול לומר: השבע לי שלא פרעתיך, אף על פי שאין בו נאמנות, שכבר הודה שלא פרעו, שכל האומר: לא לויתי, כאומר: לא פרעתי, דמי".

הרי שבאומר לא היו דברים מעולם, לא די בכך שאמר אלא צריך שיבואו עדים ויתקיים השטר ויתחייב לפרוע ורק אח"כ אם חזר בו ואמר פרעתי אינו נאמן הא לאו הכי יכול לחזור בו מטענת פטור לפטור.

 ד. יד בעל השטר על התחתונה

22. לגבי הטענה שהשטר של הדירות שווה בכל סיטואציה לטענת ב"כ התובעים 3,000,000 ₪  לבד ממה שהנתבע בכל מקרה טוען פרעתי, הרי שנראה שטען ב"כ התובעים בלא להביא שום ראיה וניכר שכל מטרתו להגיע לסכום עגול שיוכל להוציא מן הנתבע, זאת ועוד ככל וב"כ התובעים היה חושב ברצינות שיש ממש בטענה זו ודאי היה מציג חוו"ד מומחה או איזה שהוא בדל ראיה שאכן זה הסכום השווה ערך למש"כ בשטר.

לגופם של דברים טען הנתבע בברי מתוך מה שהוא זוכר שהיה בזמנו לאחר שהציג בפניו המנוח את השטר (שכפי הנראה מי שניסח אותו היה גיסו) שהוא אמר למנוח אני לא אתחייב בסכום בלתי מוגבל, ולכן הוסיפו את השורה הזו בסוף לומר שעל יותר מזה אין התחייבות, ב"כ התובעים לא מנסה להכחיש טענה זו אלא רק טוען שמסתבר פרשנות אחרת בשטר, בידוע שבמקום שיש שתי פרשנויות לשטר ביה"ד תמיד יקבל את הפרשנות המצמצמת ולא המרחיבה שהרי קיי"ל (כתובות פג ע"ב ועוד) שיד בעל השטר על התחתונה לפי שהוא המוציא.

23. וראה מש"כ בשו"ת הרא"ש (כלל סח סימן א):

"ולא שייך למימר יד בעל השטר על תחתונה אלא בספק שישנו בגוף השטר כגון דבר הכתוב סתם אנו מפרשים אותו בלשון המועט".  

24. ויותר מזה כתב בשו"ת מהרי"ק (סימן ז) שאף אם הלשון נוטה יותר לטובת בעל השטר אנו אומרים יד בעל השטר על התחתונה:

"משמע אף על גב דלישני דשטרא מוכח טפי דהבא פריכא דאית לן למימר דתרווייהו בזהב קא מיירי וכו' אפי' הכי אין לו אלא כסף דיד בעל השטר על התחתונה דהא לא חדש אביי על דברי המקשן אלא דיד ב"ה ע"ה הרי לך דבר ברור למבין דאמר יד בעל השטר על התחתונה אפילו היכא דלישנא משמע קצת כדברי בעל השטר".

וא"כ לא ניתן לגבות בשטר זה בכל מקרה יותר מהסכום הקצוב הכתוב בו, בפרט לאור התנהגות הצדדים שהמירו את זה בכסף מספר פעמים ולא נטען מעולם שצריך כל פעם לשום לפי מה ששוה הדירה עכשיו, נראה שהצדדים התייחסו לזה כחוב ממון לצורך קניית דירה ולא כחוב לקנית דירה.

25. זאת ועוד, הרי ביה"ד צריך לתת לשטר את הפרשנות המקיימת את השטר ולא המבטלת את השטר לגמרי, ואם נקבל שיש כאן התחייבות בסתמא לקנות דירה ב..., הרי זו התחייבות לסכום שאינו קצוב ובזה הרי רבו הפוסקים שניתן לומר קים לי כדעת הרמב"ם שאין ההתחייבות חלה כמש"כ בכנה"ג (חו"מ סי' קכט הגהב"י ס"ק יט) שכן סברו המהרש"ך ז"ל (ח"א סימן פ"א), ומשפטי שמואל (סימן מ"ה), ומהרש"ח ז"ל (תשו' סימן ז), ומהראד"ב שם, ומשפט צדק (ח"ב סימן כ"ב), והרדב"ז (ח"ב סימן קי"ב). וכן כתב עוד הרדב"ז (ח"א סי' תנא):

"וה"ה לכל מי שמשתעבד בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד ואע"פ שקנו מידו, וכן דעת רבותיו של רבינו ואע"פ שיש חולקין אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל דאתריה דמר הוא וכ"ש להוציא ממון".

הרי דהרדב"ז הכריע כהרמב"ם משום דאתריה דמר הוא, ואח"כ כתב שלהוציא ממון ודאי שא"א נגד דעת הרמב"ם, וזה לכאו' ל"ד באתריה אלא אף שלא באתריה כן הדין. וראה עוד בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קה) שהביא עוד הסוברים שניתן לומר קים לי כהרמב"ם: תשו' מהרא"ן חסין (סי' ז), ותשו' שמש צדקה (חח"מ בקונ' פני הכרובים סימן י"ב).

26. ויפה כתב ב"כ התובעים שהרמב"ם כותב שבית בבתי אני מכור לך אין זה דבר שאינו קצוב, אבל בית בשכונה אחרי שאינו מבתיי ודאי הוא דבר שאינו קצוב, ועוד שבמוכר מנכסיו יש בזה גמירות דעת משא"כ בשל אחרים.

 ה. שבועת היתומים, ו. שטר ישן - פוגם שטרו

27. הנתבע דרש להשביע את היתומים כולם בשבועת היתומים כמו שמבואר בשו"ע (חו"מ סימן קח סעיף ה):

"מת המלוה, ובאים יורשיו לתבוע השטר מהלוה, והוא אומר: פרעתי לאביהם, והם אומרים: לא ידענו, אומרים לו: זיל שלם. ואם אמר: השבעו לי, אם יש בשטר שהאמין את המלוה ואת יורשיו עליו, גובין בלא שבועה. ואם לא האמין אותם עליו, ישבעו בנקיטת חפץ שלא צוה להם אביהם על יד אחר, ושלא אמר להם בפיו, ושלא מצאו שובר בין שטרותיו ששטר זה פרוע, שאם מצאו שובר עליו, היה בחזקת פרוע, והוא שנמצא השטר בין שטרות קרועים, כמו שנתבאר (סימן ס"ה). ויכללו בכלל השבועה שלא אמר להם אביהם שהיה לו שטר פרוע בין שטרותיו".

28. עוד תבע הנתבע להשביע את היורשים משום שהשטר הוא שטר פגום שהרי יש עליו שובר שכך נפסק בשו"ע (סימן פד סעיף א):

"הפוגם שטרו, לא יפרע אלא בשבועה, אף על פי שלא טען הלוה: השבע לי. כיצד, הרי ששטרו אלף זוז, וטען הלוה: פרוע כולו, והמלוה אומר: לא נפרעתי אלא מקצתו, לא יפרע את השאר, אלא בשבועה כעין של תורה. אפילו היו עדים בשעת הפרעון, או שכתב לו שובר במה שפרע. ולא אמרינן: אם איתא דפרע טפי, בעדים הוה פרע ליה, כדפרעיה מעיקרא, או היה כותב לו שובר". 

ובפרט שהשטר כאן הוא שטר ישן כל כך שאפילו אם היה שובר היה יכול לאבד אותו.

במקרה שלפנינו לא ניתן להשביע את היתומים לאור ההקלטות שהוצגו בפני ביה"ד לפיהן האלמנה מודה שידוע לה שלא היה לבעלה שום שטר וא"כ בעצם הוא אמר ששטר זה פרוע, ולאור העובדה שהיתומים לא ניצבו אף פעם אחת בפני ביה"ד לומר בקולם הם אף ללא שבועה שלא אמר להם אביהם ששטר זה פרוע.

29. לגבי תוקפם של ההקלטות בהן נשמעת הודאת האשה שבמשך כל החיים לא ידעה שיש פתק ומעולם למרות שלחצה עליו לא אמר לה שיש לו שטרות או צ'קים נראה שאכן אלו היו פרועים, ומה שטען ב"כ בביה"ד לאחר ששמע שאפשר לומר משטה אני בך "ודאי זה היה משטה" טענה זו טען ב"כ התובעים ללא ששאל את האשה אם היא אכן משטה ולא זו בלבד אלא אף עשה כל מאמץ למנוע ממנה להגיע לביה"ד, וכן הציע בפני ביה"ד מספר פעמים לאח המנוח לשקר ולומר משטה והוא סרב והוא הוחזק כפרן, וא"כ בעצם לא נשמעה התשובה של משטה אני בך בביה"ד ובזה כתב הש"ך (ש"ך חושן משפט סימן פא ס"ק כה):

"לשון הטור לעיל (סוף סימן ל"ב סעיף כ"ג), ויכול לומר משטה הייתי בך. ומשמע דגם בזה אי לא טען לא טענינן ליה".

ואף שכתב שם בהמשך דבריו ששם גרע טפי הרי גם בלא זה כן הדין אלא ששם גרע טפי, וא"כ מאחר ולא נשמעה הכחשה בביה"ד לכך שהאשה ידעה כל הזמן שאין שום הוכחה, ושאחיו הסכים להגיע להסכם כולל על תשלום המשכנתא של צד ג' ותו לא, ברור שהתובעים אינם מסוגלים ויכולים להשבע שכן הם יודעים הפוך.

30. ועוד לפי המבואר בשו"ע (חו"מ סימן צח סעיף ב):

"צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם, למה לא תבעו עד עתה, אם יראה לו צד רמאות, כדי להוציא הדין לאמיתו".

31. ועוד שאם ניתן לפרשנות התובע להתקבל שמדובר בשטר התחייבות על דירה וזה לא קשור להתחשבנות שהיתה כל הזמן בין הצדדים בעניין חוב כספי א"כ דינו כשטר ישן דהרי שכל הטיעון שניתן לטעון שזה לא שטר ישן זה רק בגלל שישנה התחשבנות לאורך השנים בין הצדדים וככל והתובע טוען שההתחשבנות קשורה לשטר הזה אין סיבה שלא הוה שטר ישן שהרי לטענת ב"כ התובעים מדובר בשטר שהיה מחוץ להתחשבנות ביניהם (שעליה טוען בברי פרעתי עד לסכום של כשלושים וחמש אלף $) וא"כ למה לא גבה בו כל הזמן הזה והרי כתב הנתיבות המשפט (חו"מ סימן סא סעיף ט חידושים ס"ק יח):

"והמנהג שלא לגבות בשטר ישן. ... ושטר ישן הוא, בלא רווחים שלש שנים ועל רווחים שש שנים".

32. וכאן מדובר בשטר ישן של הרבה שנים, ועוד שהרבה יש בו חשש רמאות לאחר שקודם פטירתו לא ביקש ממנו מאומה אלא רק סכום פעוט יחסית ולא שישלם לו את כל השטרות האלה.

ז. שטר שיש בו מחק

33. בנוסף השטר הזה פסול כי הוא שטר שיש בו מחק במקום המעות, כמו שנפסק בשו"ע (חו"מ סימן מד סעיף ה):

"אם יש בשטר מחקים ... ואם היו בגופו של שטר, דהיינו שם הלוה והמלוה והמעות, נפסל השטר, אם לא קיימם".

וכאן המחק לא מקוים (דהיינו לא נכתב עליו שריר וקיים).

אמנם באמת יש בזה מחלוקת מה הדין במחק שניכר מש"כ מתחתיו כמש"כ בנה"מ (ביאורים ס"ק ה):

"עיין ש"ך (סקי"ד) שפירש התוספתא (ב"ב פי"א ה"ה) דמיירי בניכר המחק, ומ"מ מגופו דהיינו בתורף פסול. ותמה התומים (סק"ו) דבניכר אפילו בתורף כשר, כמו בזוזי דאינון, ונמחק. ולא הבנתי תמיהתו, דודאי הדבר שאינו נמחק כשר ולמדין ממנו, רק כונת הש"ך דגוף הדבר מחוק אף שעדיין ניכר אין למדין ממנו, כגון שיש מחק על כל הסך ולא נשאר שום סך שאינו מחוק, אין דנין ממנו אף שניכר עדיין מה היה כתוב על המחק, דכתב מחוק אינו כתב".

הנה בזה הרי יכול הנתבע לומר קים לי כהש"ך, ואף שפי' הנה"מ דברי הש"ך באופן שאין סכום אחר שאינו מחוק בשטר, וכאן הרי הסיפור של הדירות אינו מחוק ומחוק רק השורה בסוף של סכום החוב, וא"כ י"ל שבזה גם הש"ך מודה כיון שיש פה התחייבויות אחרות שהן אינן מחוקות, אמנם זה אינו שכוונת הש"ך במקום שיש שני סכומים בשטר (לדוגמא חלק בשקלים וחלק בדולרים או חלק בשקלים וחלק באגורות) ואחד מהם מחוק, אבל כשהסך הכולל מחוק זה לא נקרא שנשאר עוד בשטר שאינו מחוק שהרי זה כל השטר.

ח. דירה שאינה רשומה בטאבו

34. השטר בטל מטעם נוסף שכן המציאות היתה שהדירות בפרוייקט לא נקנו מעולם למנוח, שכן המקום היחיד שהופיע השם שלו הוא ברשימת הקונים שלא הוגשה בסופו של דבר לרשויות והשם שלו מעולם לא נרשם ברשויות לא על הדירות הראשונות ולא על הדופלקס, וא"כ מאחר וכתב בערוך השולחן (חושן משפט סימן קצב סעיף יז):

"במקום שהמנהג שלא לקנות בלא שטר אינו קונה בהחזקה וכן כשהמנהג לקיים בהערכאות לתוקף העניין אינו קונה בלא זה".

וכ"כ בפשיטות בדבר למשפט להגר"ש רוזנברג שליט"א (דף כה טור א אות ה), אין ספק שא"י היא כמקום שהמנהג לקיים בערכאות (לרשום בטאבו) לתוקף הענין, וא"כ מאחר ובפועל לא היה שום קנין וכל מה שהיה זה הודאה של הנתבע בשטר שהיה קנין המועיל, ולהלכה אין קנין המועיל ללא טאבו לא הועילה מעולם הודאתו של הנתבע בשטר דנן להקנות את הדירות בפרוייקט לנתבע וקנין אחר לא היה לו, וא"כ הוא מעולם לא סיפק את התמורה עבור ההתחייבות לקנית דירה בירושלם, אלא לכל היותר הוא העמיד חוב ממוני של 150,000$ ותמורה לזה מעולם לא התכוון הנתבע להתחייב לו דירה בירושלם בסך 260,000$ ואפילו אם נאמר שאנן סהדי שודאי שהנתבע לאור ידידותו העמוקה עם המנוח היה מוכן להתחייב גם לכך, אבל התחייבות זו היא ריבית, ואם היה יודע שזה ריבית לא היה מתחייב נמצא אם כן שהתמורה לא שולמה לנתבע מעולם וההתחייבות לא חלה.

ט. ריבית דרבנן שנתקבלה בטעות

35. מאידך המנוח קיבל כספים של ריבית שנתן לו הנתבע בטעות ואף שהוא ריבית דרבנן שאינה יוצאה בדיינים (יו"ד סי' קסא ס"ב), מ"מ הרי באותה הריבית נקנתה דירת המגורים שלו ב'..' והרי זה דבר מסוים וקיי"ל לגבי ריבית קצוצה (שם ס"ו) דחייבים להחזיר מפני כבוד אביהם אם עשה תשובה, וכאן שהיה זה בטעות הר"ז כעשה תשובה והם חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם, ואף שהוא רק דרבנן הרי כתב בחידושי הריטב"א (בבא מציעא דף סא עמוד ב ד"ה ור' יוחנן):

"ונראה דאבק ריבית בדבר מסויים חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים אם עשה תשובה, ושמעינן לה מרבית קצוצה לר' יוחנן שאינה יוצאה בדיינין ואפילו בידי שמים והוא מודה שחייב הוא ובניו להחזיר בדבר מסויים בשעשה תשובה וה"ה לאבק רבית מדרבנן, ויש לומר דבאבק רבית דרבנן לא החמירו כ"כ, והראשון יותר נכון".

והו"ד להלכה במהרש"ך (ח"ג סי' ב) ומשם במשנה למלך (מלוה ולוה פרק ד הלכה ד), ואף שהמשל"מ מכריע שאין בי"ד כופין בכגון דא שכתב:

"ויש להסתפק בדבר המסויים דצריכים להחזיר אם לא רצו להחזיר כפינן להו או לא ולכאורה נראה דכיון דליכא חיובא אלא משום כבוד אב אין כופין דהא קי"ל דאין כופין על מצוה זו משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה".

מ"מ אף שא"א להוציא בדיינים, זה הדין שחובה עליהם להחזיר את הריבית שניתנה בקנית ה'דבר המסוים'.

36. זאת ועוד הרבית שעדיין לא שולמה מתוך סכום הריבית הזה אין לשלם אותו לתובעים.

י. שבועה כנגד טענת פרעתי השטר

37. לגבי השטר של ה-65,000$ טען הנתבע כאמור פרעתי, וככל והיתומים רוצים לגבות בו עליהם להשבע שבועת היתומים ושבועה שאין השטר פגום לאור השובר שאינו צבוע על שטר מסוים בדווקא, וכבר כתבנו שא"א להשביע אותם לאור ההקלטות והתנהגותם בדיון.

יא. צ'קים ללא תאריך, שטוען התובע שלא נפרעו

38. לגבי הצ'קים שהוצגו בביה"ד, כבר טען הנתבע שמדובר בשטר אמנה שנתן למנוח כדי להראות שיש לו כסף ויוכל לעשות עסקאות כי ירכוש אמון, וטענתו נאמנת במגו שהיה יכול לטעון שהצ'קים כבר נפרעו שהרי כתב באו"ת (תומים סימן סט ס"ק ה):

"והנה בחילוף כתב הנוהגים בזמנינו, נהגו כל בתי דינים בישראל לפסוק דאינו נאמן לומר פרעתי, ורוב לומדים נתנו טעם משום דינא דמלכותא דינא. ובאמת אין זה טעם, כי דינא דמלכות אין לבד על חילוף כתב, רק כל נימוסם הוא אפילו על כתב יד בעלמא וחשבון בפנקס אינו נאמן לומר פרעתי, ולכך אף גבי חילוף כתב אין נאמן לומר פרעתי, וא"כ אם באים אנו לדון כפי הנימוס המלכות בטלו כל דיני תורה, וכבר כתבתי לעיל (סי' סח סק"ו) דוקא אם גזירת המלכות שלא יועיל שום שטר רק שטר ערכאי הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא ולא זולת, וא"כ וכי גזר המלך שיהיה דוקא נכתבים חילוף כתב מבלי נאמנות בתוכו או שאר שטר שמועיל, וא"כ לא שייך דינא דמלכותא וכמו שבארנו, דאל"כ ח"ו יבטלו דיני תורה. ולכן נראה הטעם הנכון, דכל עצמותו של הטעם דנאמן לומר פרעתי, משום דאין משגיחין ומדקדקין כל כך להניח כתב ידו ביד המלוה הואיל ואינו גובה ממשעבדי, [אבל] בחילוף כתב דטיבו לתתו לאחרים, ונגד אחרים קשה לטעון, דיאמר לאו בעל דברים דידי את תבע למלוה שמכרו לי, ולי אתה פורע, וכך טיבו של חילוף כתב דאפילו יש לו שובר מהמלוה צריך לפרוע ללוקח החילוף כתב שבידו הח"כ, וכך נימוסו. וא"כ על כתיבת ידו כזה וודאי מקפיד מבלי להניחו ביד המלוה אם פרעו, דאולי ימכרו ומאי לו לדינא ודיינא. וכן מצאתי בתשובת הרמב"ן (סי' כ"ג) דכתב להדיא, היכא דאיכא דינא דמלכותא דאין יכול לטעון פרעתי, פשיטא דמצי אמר ליה שטרך בידי מה בעי, דאנן סהדי דכיון דהורמנא מלכא הוא ואולי אפיק בערכאות, לא מצי למימר פרעתי, ואף הוא לא שבק שטרו בידו דחבריה, ע"ש. ומכל שכן בחילוף כתב דדרכו למסרו מזה לזה, אפילו ליד גוי, ואפילו למדינות רחוקות, וא"כ ודאי מקפיד עליו, ויפה הורו בתי דינים בישראל ואלקים נצב בעדת אל".

וא"כ בזמנינו שניתן לומר פרעתי על צ'ק (חילוף כתב) הרי לדעת הרמב"ן והלומדים אין בזה שום סיבה שלא יהא נאמן לומר פרעתי שהרי בחוק הוצל"פ (סעיף 19) מפורש שניתן לומר פרעתי על צ'ק. ואפילו לדעת התומים כיון שהחיוב איננו אישי אלא על החברה והחברה כבר מזמן פשטה את הרגל שוב יכול לומר פרעתי, וא"כ נאמן ג"כ לומר אמנה במיגו דפרעתי. ועוד היה יכול לומר מיגו שהצ'קים ניתנו לביטחון תשלום הכסף שהשקיע אצלו (כולל ריביות) וזהו מיגו טוב שאם היה אומר כן לא היה משלם כלום שהרי צ'קים של חברה בע"מ הרי כתוב על הצ'ק שהחוב הוא בערבון מוגבל וזה ממש מה שנפסק בשו"ע (חו"מ סימן קיז סעיף א):

"אם התנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזו, אינו גובה משאר נכסים".

39. ומה שטען ב"כ התובעים ממש"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' שו) שיצא לחלוק על גדולי האחרונים ה"ה המהרש"ג (נדפס בנועם תשיט ועמש"כ בשו"ת יו"ד סי' ג, והל ענין ריבית), והמנחת יצחק (ח"י סי' קמג), שכתבו שחברה בע"מ הוא כאפותיקי מפורש של לא יהא לך פירעון אלא מזו, והוא יצא לדון מדעתו שחברה ששייכת לאיש אחד אף שעשו תנאי מפורש כיון שבד"כ בעלי החברה עושים בה כבתוך שלהם לא מסתבר שיפטר ע"י שהתנה במפורש שיגבה רק מנכסי החברה.

הנה לבד ממה שהוא נגד גדולי האחרונים הנ"ל הוא גם דברים שלא מסתברים שאם כן הדרך ובכל אופן עשה תנאי מפורש שלא יגבה אלא מהחברה ע"ד זה עשה את התנאי ולמה ישתנה דינו משאר אפותיקי מפורש. ועוד שגם לדעת השבט הלוי במקרה הזה שהמנוח ידע בדיוק מה הולך בחברה בהיותו האדם הקרוב ביותר לנתבע הרי ודאי סמכה דעתו שיוכל לגבות מהחברה כשירצה והתנאי חל.

40. ועוד שבמקרה שלפנינו הרי אין תאריך על הצ'קים וא"כ יתכן שקיבל את הצ'קים לאחר שכבר לא היה בחברה כסף ומעולם הצ'קים האלה לא היו שטר חוב, ואין זה דומה למש"כ השבט הלוי במקרה שידוע שהיה שט"ח על חברה של איש אחד ופורקה שחובת ההוכחה על בעל החברה, שכן שם יש חזקת חיוב כי ידוע שהיה שט"ח קודם שפורקה החברה, אבל כאן אין חזקת חיוב שלא ידוע מתי הוא קיבל את הצ'קים האלה ובזה א"א להפיל חיוב על בעל החברה להוכיח שהיא פורקה כדין גם לדעת בעל השבט הלוי מאחר שאין הוכחה שיש חיוב בכלל.

41. ועוד שזה גופא ראיה למה לא ביקש מעולם את הכסף כשהיה אפשר, ולמה לא ביקש מהמפרק שניהל את העניינים ואיך יתכן שראה שהחברה הולכת לטמיון ובכל אופן לא ביקש את הכסף? ועל כרחך שהצ'קים האלה כבר נפרעו, ועוד שאף בלא להביא ראיה הפסיד המנוח את כספו בזה שלא תבע בשעה שכולם תבעו את חובותיהם מהדירה, מאחר והחברה היתה בכינוס וחולקו כל נכסי החברה ולפי החוק לא ניתן לתבוע יותר חובות מהחברה, לא ניתן גם לפי ההלכה לתבוע חובות מהחברה כמו שנפסק בשו"ע (סימן קד ס"ב):

"בעל חוב שגבה חובו מבתי שמעון בכתב שלטון העיר שעשו הכרזה יום אחד, אחר כך בא בעל חוב (המוקדם) להוציא ממנו, וטוען המאוחר: כיון שלא ערערת בשעת הכרזה הפסדת בכך, אם היה הכרוז יוצא: כל מי שיש לו זכות ושעבוד על קרקע זה יבא ויערער וכל מי שלא יערער יבטלו זכיותיו, אם נהגו כן, דינא דמלכותא הוא, ובטלו זכיותיו".

וא"כ בלא"ה כיון שלו היה לו חוב באותו הזמן הוא היה מפסיד אותו אין אפשרות לגבות שוב את הצ'קים הללו.

יב. פריעת התחייבות ריבית מדין ערב

42. לגבי ההתחיבות להמיר את ההלוואה שנשארה בדירה ואח"כ בכסף, ואח"כ בתשלום למשכנתא לצד ג', זהו ריבית גמורה שעל הארכת הזמן התחייב לשלם ריבית ואסור לו לשלם אותה, ואין לומר שהוא חייב לשלם מדין ערב כיון שבשלב מסוים שלח הנפטר את צד ג' לשאול את הנתבע האם זה נכון שיש לנפטר בפרוייקט שהנתבע בונה דירה וכתב הרמ"א (חו"מ סי' קכט ס"ג):

"וי"א דאם היו לערב מעות של לוה בידו בשעה שערב, נשתעבד בכל ענין (מהרי"ו סימן ל')".

והכוונה אף לאחר מתן מעות, שהרי זהו רק במי שהוא ערב וכאן מעולם לא היה ערב רק אישר שיש אצלו כסף וממילא א"א לחייב אותי מדין ערב, ועוד שאפילו בערב הרי מקור דברי הרמ"א הוא מהמהר"י וייל, והש"ך (ס"ק י) כתב שהמהר"ם במרדכי חולק על דעה זו, וא"כ ודאי יכול הנתבע לומר קים לי כדעת המהר"ם במרדכי שהו"ד בש"ך להלכה.

43. ועוד שפשוט כל מה שהסכים להתחייב זה מתוך ידידות ולאור התנהגות התובעים וב"כ ע"ד זה ודאי לא התחייב אף אם אין בכך ריבית וההתחייבות בטעות. 

הכרעת הדין

44. לסיכום: הנתבע פטור מלשלם לתובעים כסף בכלל, והתובעים הם אלו שחייבים להחזיר לו את הריבית שהושקעה בדבר מסויים ואף שאין כופין ע"ז אבל הם חייבים בכך מדין כיבוד אב.