חתימה על חוזה תחת השפעת סמים

ב"ה

תיק 132243/15

בבית הדין הרבני האזורי באר שבע

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד, הרב אבידן משה שפנייר, הרב אברהם הרוש

התובע:      פלוני

נגד

הנתבעת:   פלונית       (ע"י ב"כ עו"ד רונן דינצי)

הנדון: ביטול מזונות
חתימה על הסכם גירושין בטענה שהחותם היה תחת השפעת סמים

פסק דין

רקע עובדתי

הצדדים נישאו בשנת 2008 ברבנות באר שבע. מנישואין אלו נולדו להם שלושה ילדים.

ביום 12.2.2018 נערך ונחתם הסכם גירושין, ולאחר כשלושה שבועות וחצי ביום 6.3.2018 אושר הסכם זה בבית הדין וקיבל תוקף של פס"ד. מיד לאחר מכן נפתח תיק גירושין, וסידור גט, וביום 21.3.2018 הצדדים התגרשו.

כשמונה חודשים לאחר מכן פתח הבעל לשעבר תיק ביטול חיוב מזונות, בו טוען לבטלותו של הסכם הגירושין. במסגרת זו טוען הבעל לשעבר שלוש טענות: טענה ראשונה, את הסכם הגירושין ערכה עורכת הדין של האישה וההסכם היה מוטה לרעתו והוא לא הבין את מה שהתחייב. טענה נוספת, הוא היה תחת השפעת סמים בעת חתימת ההסכם וכן בעת אישורו בבית הדין, ולא הבין כלל את הסובב אותו ועל כן לא ניתן לחייבו מכוח הסכם שחתם עליו בעת היותו תחת השפעת סמים. טענה שלישית, לאור מצבו הכלכלי הקשה הוא לא מסוגל לעמוד בסכום של 3900 ש"ח לחודש למזונות. מנגד, האישה לשעבר טוענת שאמנם היא יודעת שהוא לוקח סמים ויתכן שהיה תחת השפעת סמים אף בעת חתימה על ההסכם, ברם אין זה אומר שהוא לא הבין את ההסכם כפי מה שהוא מנוסח לפנינו. כמו כן טוענת האישה שישנם תיקונים בגוף ההסכם שנעשו על ידו, מה שמראה שהוא היה בדעתו בעת החתימה על ההסכם.

בית הדין הציע הצעת פשרה שנדחתה על ידי האישה לשעבר. כיון שכך, הגיעה עת פסיקה.

טענה כנגד השטר צריכה ביסוס

באופן כללי, אדם המתחייב בשטר וחתום עליו וכעת טוען לבטלותו, הרי שעליו להביא ראיה על כל טענה שיטען, שכן השטר וחתימתו עומד כנגדו, וכלשון הגמ' בכתובות (דף יט ע"א) על לווה שאומר "שטר אמנה הוא זה" [היינו שטר פיקטיבי שניתן טרם הלוואה על מנת שאם ירצה ללוות ילוה], ואומרת הגמרא "כל כמיניה?!", היינו שאין לו היכולת לטעון כך ולבטל את השטר כפי שהוא מנוסח לפנינו, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מו סעיף א).

מכל מקום, כאן טען האיש שהוא משתמש בסמים כבר שש שנים לפני הגירושין ועד חודש אחרי הגט, והאישה הודתה שאכן כך הוא, ויתכן שנטל סמים אף ביום אישור ההסכם, ועל כן נזקקים אנו לכל הדברים שיובאו להלן.

דיון והכרעה

א.       טענת חוסר הבנת מה שכתוב בהסכם הגירושין

להלכה, החותם על שטר מתחייב בכל הכתוב בו ואינו יכול לטעון שלא ידע מה כולל השטר. הדברים עתיקים, והובאו בהרבה מהפדר"ים, ובכלל זה בבית דין זה תיק מס' 114497/11. ואולם, בשל טענה שנטענה כאן על חוסר הבנה של החתום, ובין שלל הטיעונים טוען הבעל שעורכת הדין של הצד השני היא זו שכתבה את ההסכם ואין בחתימתו משום הסכמה בכך, ועל כן נזדקק אנו לדברים ונברר טענה זו.

נשאל הרשב"א (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן עז):

"שאלה: הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של כותים מהו, כיון דלא ידיע למקרי לא מהני. או דילמא דלא אתמר אלא בעדים דליתנהו בתורת עדות כיון דלא ידעי למקרי. אבל בהודאת בעל דין הא אודי כל מה דכתיב עליה.

תשובה: כל שחתם ידו יוצא עליו גובין ממנו מבני חרי. דאפילו לכשתמצא לומר דכשאינו יודע לקרות לא מתחייב מכל מקום מסתמא אני אומר כל שהוא חותם ודאי קרא ואחר כך חתם. ומאן לימא לן שאינו יודע, ואף על פי שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי, כיון דאפשר דידע חזקה כיון דחתם ידע וקרא. דומה למה שאמרו (גיטין י"ט:) גבי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל והא לא ידעי למקרי, ופריק בידעי. לאו למימר דכל שהן חתומים אנו חוששין מן הסתם שמא אינם יודעים לקרות, ולא נגבה בו עד שנדע שיודעין. אלא מפני שאין סתמן של ישראל יודעים לקרות בשטרא פרסאה חשב השואל שאם אינם יודעים לקרות אלא שאחרים קורין להם והם חותמים על ידיהם קא מכשר לאפוקי מיניה בהא הוא דקא מקשי ליה הכי. ואהדר ליה בדידעי למקרי, כלומר, דחזקה שכל החתומים יודעים הם לקרות. דכיון דאין להם לסמוך על קריאת אחרים אף אנו נאמר שלא חתמוהו עד שקראוהו. והפירוש בזה לפי דעתי ממקומו הוא מוכרע. וכענין הזה נמי יש לפרש ההיא דגיטין דשטרא פרסאה דמסריה באפי תרי ישראל. ועוד אני אומר לפי עיקר השאלה שאפילו כשהמלוה מודה לו שאינו יודע לקרות א"נ שיש עדים שחתם עד שלא קראו מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו. כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר. שכל הסומך על נאמנות של אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו. והיינו טעמא דשליש. וגדולה מזו אמרו בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין נאמן. וטעמא דכיון שהוא יודע בשעה שהשליש הגט שהשליש יכול ליתנו לאשה אף הוא גמר בדעתו וכתבו לשמה. ונותנו לגירושין אם יאמר הנפקד לגירושין הוא. וכ"ש הכא שסומך על אחרים. אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו. ולא חשש לקרותו וחתם בחותם ידו. שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו. והרי הוא חייב בכל אותו חיוב אף על פי שלא לוה מדרבי יוחנן.

בתשובתו מכשיר הרשב"א את השטר ונותן תוקף לכל ההתחייבויות הנובעות מן החתימה מכוח שני נימוקים. הנימוק הראשון הוא משום שכל שהוא חותם על השטר ודאי קרא ואחר כך חתם, ונימוק שני הוא אף אם יש עדות ברורה שלא ידע מה כתוב בשטר ולא הבין מה שכתוב שם, כל הסומך על נאמנות של אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו.

נמצא אם כן שגם במציאות בה ברור שהחותם לא ידע על מה הוא חותם, וכגון שהמלווה מודה שלא ידע הלווה על מה הוא חתום או שיש עדים שלא קרא הלווה את השטר לפני שחתם עליו, חתימתו תקפה, משום שסמך בדעתו על עורך השטר וגמר בדעתו להתחייב בכל הכתוב בשטר כדין המפקיד ביד שליש. יותר מזה כותב הרשב"א, שאף על פי שלא לווה הרי הוא מתחייב מכוח חתימה זו, וכפי שמצינו שאדם יכול להתחייב בשטר אף על פי שלא לוה, וכפי הנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מ סעיף א).

תשובה זו הובאה להלכה בבית יוסף (סוף סימן סט) ונפסקה להלכה בשולחן ערוך (סימן מה סעיף ג), וזה לשונו:

"הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו."

כאן המקום להעיר שישנה תשובה נוספת של הרשב"א, ממנה עולה שנושא דיוננו שנוי במחלוקת ראשונים. כך היא לשון הרשב"א בתשובה (חלק א סימן תרכט):

"נשאל ביהודי עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה. ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנה ולא הבין התנאי. ואמר כי שאלו את פי הרב רבי מאיר ז"ל. והשיב דשומעין לו. והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן. ואין אלו אלא דברי תימה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה."

כלומר דעת הרמ"ה היא ששומעים לבעל, וטענת אי הבנה הינה טענה קבילה, בעוד שלדעת הרשב"א להלכה לא שומעים לו. מכל מקום למעשה מצטרף גם הרשב"א לפסק דינו של הרמ"ה מכוח סמכותו של הרמ"ה, "אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה".

למעשה, הבית יוסף באבן העזר (סימן סו בסופו) מעדיף את סברת הרשב"א, וכך הוא פוסק בשולחן ערוך חושן משפט (סימן סא סעיף יג):

"מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו."

כך גם מכריע הרמ"א באבן העזר (סימן סו סעיף יג), וזה לשונו:

"עם הארץ שבא לגרש ואמר אחר כך שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובתה אינו נאמן דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחילה על פה."

פסיקה ברוח זו מצאנו גם בתשובת הריב"ש (סימן תפ), ואף היא נפסקה בשו"ע בהגהת רמ"א (חו"מ סימן סא סעיף יג), וכך לשונה:

"מדקדקין על לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כן ומפני כן כתב אותו הלשון."

נמצא אם כן, כאמור, על אף העדפת הפוסקים את סברת הרשב"א, מכל מקום בטענה זו על חוסר הבנת הכתוב סברא זו שנויה במחלוקת ראשונים.

ואולם, יעויין בכנסת הגדולה (אבן העזר סימן סו בהגהות בית יוסף אות לח) המבאר שהרמ"ה מקבל טענת אי הבנה רק במקום שהיא מסתברת, כגון בתנאי כתובה מיוחדים, אך אינו מקבלה ביחס לעיקר החיוב.

ואילו שם (אות לט) מביא חילוק נוסף בשם הרב בצלאל אשכנזי (שו"ת סימן כד) שאף הרמ"ה, המקבל את הטענה שהחתימה אינה מחייבת בכל אופן, עושה כן רק במקרים מן הסוג הנידון בתשובת הרשב"א, כאשר העדים חתמו על הכתובה במקום הבעל. לדבריו, אילו היה חותם הבעל בעצמו היה מודה גם הרמ"ה שחתימתו מחייבת אותו בכל דבר.

וכסברא זו פוסק להלכה הגר"ע יוסף זצ"ל ביביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן יג), וכך היא הכרעת הפסיקה בהרבה מן הפד"רים, יעויין משפטיך ליעקב של הרב בן יעקב (חלק ב סימן טו) ועוד.

ב.       שטר שנכתב על ידי צד אחר

יש להעיר שישנה תפיסה שצמצמה את רוחב הפסיקה בסברא זו של הרשב"א. כך הוא בדברי מהריא"ז ענזיל הדן בירושה שכתב זקן עיוור, בו העביר את ירושתו מבניו אל בתו וחתנה, והתעורר חשש שמקבלי המתנה החתימו את הזקן על השטר בלא שידע מה בדיוק כתוב בו. מהריא"ז דן בכמה פנים, ופוסק שכל עוד לא יעידו עדים שהזקן ידע היטב על מה הוא חותם אין לסמוך על חתימתו על השטר, וזה לשונו:

"ולא דמי להא דתשובת הרמב"ן והרשב"א שהביאום הרב בית יוסף סימן מה והרמ"א סימן סא דהתם ידוע שסמך עצמו על הסופר וחתם בלא קריאה, כמבואר בתשובת הרמב"ן שם, והוציא דין זה מדין שליש, דכל שסומך עצמו על אמונתו של אחרים, גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר אותו אדם אחר, עיין שם, וזה שייך דוקא כשהוא סומך על איש אחר שאינו בעל דין ואז יש לו דין שליש, מה שאין כן לגבי הבעל דין בעצמו אף שמאמינו אינו גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר, דכיון שהדבר נוגע לעצמו ודאי יש לחוש שישקר ויאמר דברים שלא עלה על דעתו להרויח לעצמו, מה שאין כן באדם אחר שאינו בעל דין, הוא הנקרא שליש דאין אדם חוטא ולא לו, הוא סומך עצמו שלא ישקר עליו ולא יפסיד אותו במה שאין לו ריוח, לכן אמדינן דעתיה שסומך עליו להתחייב בכל מה שיאמר, ואם אירע הדבר אחר כך שיאמר השליש דבר שלא נתחייב המשליש בפירוש איכא אומדנא שקיבל על עצמו להתחייב בו, אבל אצל בעל דין אמרינן דודאי לא קיבל על עצמו להתחייב בכל מה שיאמר".

מהריא"ז ענזיל מסביר שהחותם על שטר בלא לקרוא מאמין למנסח השטר וסומך עליו, ודבר זה נלמד מדין שליש שבו בעלי דין סומכים על הכרעת השליש. סברא זו קיימת רק כאשר השליש הוא צד שלישי, אך לא כאשר המנסח הוא אחד מבעלי הדין.

הגר"א שרמן שליט"א פרסם פסק דין בתחומין (כרך ח עמוד 164), שם הרחיב את דברי מהריא"ז ענזיל לומר שכך הוא הדבר בכל חוזה אחיד בין גוף גדול העורך את השטר ובין מי שחותם, שאז יכול החותם לטעון שלא הבין פרט בהסכם ומכח זה לטעון שזה לא מחייב אותו, והנימוק הוא כיון שמי שעורך את ההסכם הוא צד בעניין ולא ניתן לטעון שסמך עליו.

ואמנם אחר בקשת המחילה, דבר זה קשה לי, שכן כאמור שני נימוקים יש ברשב"א: הראשון, מכח חתימתו אני מניח שודאי קרא ואחר חתם, ונימוק שני עוסק בכה"ג שודאי לא קרא ועל זה אנחנו אומרים שסמך על מי שכותב מדין שליש. ואכן תשובת מהריא"ז ענזיל עוסקת באדם עיור שערכו לו הסכם, בכה"ג ניתן לומר שהוא סומך על מה שאומרים לו מדין שליש, ובמקרה של מהריא"ז ענזיל שהם נוגעים בדבר הרי שלא ניתן לסמוך עליהם. אולם אם הוא עצמו חתם, לא שייך לומר שצד שני שערך את ההסכם לא מחייב את מי שחתום עליו, שכן עליו לקרוא לפני שהוא חותם, וכדברי הרשב"א בסברתו הראשונה. על כן, כאן בהסכם שלפנינו חתם הבעל, לא ניתן לומר שסמך על דברי עורך הדין של הצד השני כיון שיש עליו אחריות לקרוא על מה שהוא חותם, וכסברא שנשען עליה הרשב"א שחזקה מי שחותם על שטר עושה זאת לאחר שקרא. ואם כן קצת צריך עיון על דברי הגר"א שרמן שליט"א שהחיל את דברי מהריא"ז ענזיל אף אם הוא חתם בעצמו.

יסוד הדברים שאמרנו כתוב כבר במה שחילקו האחרונים, הבאנו דבריהם לעיל בביאור מחלוקת הרמ"ה והרשב"א, שכל מה שנחלקו הרמ"ה והרשב"א הוא במקרה שהבעל סמך על חתימת אחרים במקומו, שעל זה הרמ"ה קיבל את הטענה לפיה הוא לא הבין את מה שכתוב בשטר ואילו הרשב"א שבא מחמת דין שליש בכה"ג הרי שאף אם הוא ודאי לא קרא ולא חתם הרי שסמך על האחר שחתם תחתיו ולא יכול לטעון על חוסר הבנה. ברם גם הרמ"ה מודה היכן שהוא עצמו חתם שאינו יכול לטעון שלא הבין, ועל כרחך הסברא היא שא"כ מדוע הוא חתם אם לא הבין, ויותר פשוט לומר שהבין וחתם וכעת מחפש טצדקי לבטל התחייבותו. והוא הדין כאן, אף שאכן הסכם זה ערכה עורכת הדין של האישה, אבל חתימת הבעל על ההסכם כמוה כמודה שמקבל את כל פרטי ההסכם ולא יכול הבעל לשעבר כעת לחזור בו מחתימתו זו.

ראיה נוספת לדברים ניתן להביא ממה שכתבו האחרונים ליישב בין שני תשובות הרשב"א שסותרות את עצמן: התשובות הראשונות שהבאנו לעיל, מהן משמע באופן חד משמעי שאין טענה זו של חוסר הבנה יכולה לגרום לביטול ההתחייבות בשטר, ואילו הרשב"א עצמו פוסק אחרת בתשובה אחרת (חלק א סימן אלף קנו), שם דן הרשב"א במקרה של ויכוח בין בת נשואה לאחֶיה. הבת טוענת שקיבלה מאמה את כל קרקעות המשפחה והשטר אבד, ולעומתה טוענים שחלק מהקרקעות שלהם הן, והם הקדישום. נגד הבת עומד שטר כתובתה, שתוכנו מעיד על כך שהקרקעות המיוחסות לאחים של הקדש הן, שכן מוגדרים בו מצרי השדה שהכניסה לבעלה, על ידי ציון השדות הסמוכים ששייכים להקדש. מנגד הבת טענה שהיא לא נתנה דעתה לפרטי שטר הכתובה, ומשום כך לא מחתה ולא דרשה לשנות ניסוח הכתובה.

הרשב"א מזכה את האישה בטיעון הבא, וזה לשונו:

"ואף על פי שעשאן הבעל לה בכתובתה סימן לשאר קרקעות שהכניסה לו לא הפסידה בכך דעשאה סימן לאחר לפי שיש הודאה בכך, אבל זו שעשאה הבעל סימן אין בכך כלום. ועוד שטענה יפה היא במה שאמרה שלא הבינה בכך ולא שמעה ואנן סהדי שאין כלה מרגשת במה שכתב בכתובתה. ובכיוצא בדברים אלו סומכת היא בכך על אחרים. ואם מפני שחתמו עליה העדים אין בכך כלום דעדים לא אכולה מילתא קא מסהדי."

הרי לנו סתירה גלויה בדברי הרשב"א. הכנה"ג (חושן משפט סימן קמז אות ח בהגהות ב"י) כותב ליישב כך:

"ולי אין זו קושיא, דיש חילוק בין איש אף על פי שהוא עם הארץ לאשה, אבל אי קשיא מאשה לאשה קשיא. ויראה לי דשאני נדון דסימן תרכ"ט שהוא עיקר החיוב והתנאים, ומסתמא העדים לא חתמו על השטר אם לא על פי המתחייב. אבל בתשובה זו אין ההפרש בעיקר החיוב והתנאים אלא במצרים, ובהא איכא למימר שלא הרגישה בכך בכיוצא לדברים אלו וכמו שמראין דברי הרשב"א ז"ל, ולפי זה גם באיש עם הארץ אם אין ההפרש בעיקר החיוב והתנאים נאמן. וקרוב לזה מצאתי למהר"ש הלוי ז"ל בחלק יו"ד סימן י"ד. ועוד אפשר דלא כתב הרשב"א ז"ל דטענה יפה היא אלא דוקא בכלה דאנן סהדי דאינה מרגשת במה שכתוב בכתובתה, אבל בעם הארץ או בשאר נשים שאינן כלות אינן נאמנין, ולפי זה כל שאינה כלה לא מבעי בעם הארץ אלא אפילו באשה אין שומעין לה."

הכנה"ג עושה הבחנה בין התשובות בשני אופנים. האופן האחד הוא בין טענה העוסקת במצרי שדה המתקבלת הואיל ומדובר בפרטים נוספים שאינם מעיקר הכתובה, לבין טענה הנוגעת לפרטים שהם מעיקרו של הסכם. האופן השני הוא בין כלה לבין אחרים. בוודאי הבחנה שניה לא נועדה להבחין דווקא בין כלה לאחרים, אלא לחדש עיקרון ולפיו קיימת הבחנה בין מי שהתקשר להסכם בהיותו במצב נפשי מיוחד שאינו מאפשר לו להתמקד בפרטים, לבין מי שחתם בתנאים רגילים.

דברי הכנה"ג הובאו בשו"ת גינת ורדים (אבן העזר ד, יד), ומדבריו נראה שקיבל את ההבחנה השניה, עיין שם.

לעומת זאת, הרב קפאח (פד"ר ט עמוד 152-160) מקבל את הבחנתו הראשונה של הכנה"ג שיש לחלק בין עיקר עניינו של שטר ובין הפרטים הגלומים בו.

יעויין בשו"ת חתם סופר (חושן משפט סימן ה), ממנו משמע ששני האופנים צריכים להיות יחדיו על מנת לבטל תוקפו של שטר, ומכל מקום מביא החת"ס שהרשב"א דיבר באופן שהכלה לא חתמה אלא קיבלה את נוסח הכתובה כמות שהוא. ברם אם אדם חתום על השטר הרי שגם על הפרטים חזקה שידע וחתם, וחילוק זה הביא בשם התומים (סימן סא). ואמנם יש להעיר שלענ"ד חילוק אחר כתוב בתומים, בין האדם המתחייב, שאז דעתו על כל הפרטים, לבין מצב בו אינו מתחייב אלא מוזכר פרט שממנו יוצא גם דין לגביו שאז ניתן לומר שלא חש בזה. מכל מקום נמצא לדברי החת"ס והתומים הרי שאף אם נאמר שישנו חילוק בין עיקר השטר ובין פרטים בשטר וכחלוקה הראשונה ברשב"א, הרי שאם הוא עצמו חתום על זה חתימתו מחייבת אותו אף על הפרטים, ולא תועיל שום טענת פטור של לא ידעתי שכן מראים לו חתימתו, וכך הוא לענ"ד גם בהסתייגות הדברים של מוהריא"ז ענזל, שאף אם נקבל דבריו שישנו הבדל בין שטר המנוסח על ידי אדם שלישי ובין אם הנוסח כתוב על ידי הצד השני כך הוא אם חותמים על פיו, אבל אם הוא עצמו חתום הרי שלא תועיל טענת פטור של לא ידעתי, שכן הוא חתם.

נמצא לסיכום פרק זה, חתימת אדם על שטר והתחייבותו מכוח זה מחייבת אותו ואינו יכול לטעון שאינו מבין על מה הוא חתום, אף אם מי שערך את ההסכם הוא הצד שכנגד. יסוד הסברא היא שחזקה אדם קורא לפני שחותם ואם לא עשה כן הרי שקיבל על עצמו אחריות הדברים מכוח חתימתו אף אם לא קרא והבין.

ג.        חתימה תחת השפעת סמים המורה על חוסר שיקול דעת בעת החתימה

לפי טענת התובע, הוא היה תחת השפעת סמים בעת חתימת ההסכם וההתחייבות בסכום זה של מזונות, וכעת הוא רוצה לבטל התחייבות זו מכוח טענה של חוסר שיקול דעת ואף דעה משובשת שנבעה מנטילת הסמים בעת החתימה.

יש להעיר שלשמחתנו לא מצאנו נידון זה של חתימה תחת השפעת סמים בספרות השו"ת, ואכן צריך לברר מבחינה מקצועית מהי השפעת הסמים על הלוקח אותם, האם זה מבטל את שיקול דעתו עד כדי כך שאינו יודע על מה שהוא חותם או לא.

בהעדר חוות דעת מקצועית זו, נראה לענ"ד לדמות זאת לאדם שיכור שחותם על התחייבות, וזו מצינו לה מקור בש"ס ובפוסקים. ואכן ראיתי בשו"ת משנה הלכות (חלק ט סימן שצד) שדימה אדם הנוטל סמים לשיכור.

כך הוא לשון הגמרא בעירובין (דף סד ע"ב):

"שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה - ממיתין אותו, מלקות - מלקין אותו, כללו של דבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפלה [...] אמר רבי חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט - פטור מכולם."

גמרא זו נפסקה ברמב"ם לגבי מספר נושאים. לגבי קידושין פוסק הרמב"ם (פ"ד מהלכות אישות הי"ח) ששיכור שקידש קידושיו קידושין ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין, וכך הוא לגבי גירושין, וכן הוא לגבי קבלת נזירות, ולגבי מכירה פוסק כך הרמב"ם (פכ"ט מהלכות מכירה הי"ח), וזה לשונו:

"השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין, ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש."

וכך היא פסיקת השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלה סעיף כב). דייקא לשון הגמרא ולשון הרמב"ם שמתחילים הם על דרך החיוב, ששיכור ממכרו ממכר, ורק באופן זה של שיכור כלוט לא יהיה תוקף לממכרו. נראה מזה שעל פי רוב קשה להגיע לשכרותו של לוט וזה מרוחק מן הטבע, וכך אכן מדויק מתשובות רבות בהלכה. כך בשו"ת ר"י מיגאש (סימן קלה) שמניח שמעשה שעשה שיכור קיים עד שנדע בבירור שהגיע לשכרותו של לוט, וכן מניח כדבר פשוט הרדב"ז (חלק ח סימן קסא) שאדם שקיבל על עצמו נזירות בעת היותו שיכור חלה הנזירות שכן לא הגיע לשכרותו של לוט, וכן בשו"ת הרשב"ש (סימן תקפג) שדן באדם שיכור שקידש, כתב שפשוט שקידושיו קידושין שכן צריך להוכיח שהגיע לשכרותו של לוט.

ובגדר הדבר של שיכור כותב המהריט"ץ (סימן ריא), וזה לשונו:

"והביאה הרמב"ם ז"ל פרק כ"ט מהלכות מכירה והוסיף נופך משלו מה משפט השיכור שהגיע לשכרותו של לוט לכן כתב וזה לשונו ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא העושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום והרי הוא כשוטה או קטן עכ"ל. ואם כן נחזי אנן אם זה האיש הגיע לשכרותו של לוט אין מתנתו מתנה אמנם אם לא הגיע לשכרותו של לוט מתנתו מתנה וכד עיינינן במילתיה נראה שלא הגיע לשכרותו של לוט תדע ממה שכתב הרמב"ם ז"ל והוא העושה ואינו יודע מה עושה וכפי דבריו זה יודע מה עשה כיון שנזכר והזהירם שלא יכתבו מה שנתן אתמול כי מתוך היין עשה מה שעשה אם כן משמע שלא הגיע לשכרותו של לוט שאם כן לא היה זוכר כלום מה שעשה."

הרי שביאר ממה שכתוב אצל לוט "ולא ידע בשכבה ובקומה" כך הוא הגדר של שכור כלוט, שלא זכר מאומה מהנעשה בשעת שכרותו לאחר שהתפקח מיינו, וכך מדייק מלשון הרמב"ם "והוא העושה ואינו יודע מה עושה", וכדברים הללו כותב מהר"י ברונא (סימן רסה), וכן הביא הפרי חדש (אבן העזר סימן קכא).

ועיין עוד הוכחתו החותכת של הפרי חדש מהגמרא בעירובין (שם) שפחות משכרותו של לוט אפילו ספק לא הוי, והיא כגרסתו של הטור ברמב"ם עיין שם בבית יוסף (אבן העזר סימן קכא) ואכמ"ל, על כל פנים גדר זה הוא מאוד לא שכיח שאדם לא זוכר כלום מהנעשה גם לאחר שנתפקח.

אולם בזה לא סגי, שכן איך נדע מהו הגדר והמבחן בשעת החתימה עצמה? ומצאתי בשו"ת עמק הלכה (חלק א סימן כא) שמצא גדר כזה בראשונים, וזה לשונו:

"ומצאתי בספר המקח לרבינו האי גאון ז"ל בשער הג' שכתב דמי שנשתכר כגון ששתה הרבה ושואלים אותו דבר ואינו יודע מה להשיב ולא מה שיעשה, אין ממכרו קיים וכו' עיין שם שהביא על זה מימרא דר"ח בעירובין ס"ה הנ"ל, הנה האיר רבינו עינינו, דהסימן להבחין אם הוי כשכרותו של לוט הוא, אם אינו יכול להשיב על מה ששואלין אותו זה הוי שכרות לוט, אבל אי משיב על מה ששואלין אותו אז בודאי לא הוי בגדר שכרות לוט, ובזה נוכל על נקלה להבחין בין הגיע ללא הגיע לשכרותו של לוט."

הרי שמצאנו גדר ברור שניתן ללמוד ממנו על מצבו של השיכור בשעת החתימה, וגדר הדבר הוא אם משיב כעניין על מה ששואלים אותו, ואם אינו מצליח לענות הרי שהוא שיכור כלוט, ונלע"ד שמלשון הרמב"ם נראה יותר כאופן הזה והיינו שעושה ואינו מבין מה עושה. ועיין בגט מקושר למהר"י בולה (סימן טז אות א) שכותב שכך הוא הגדר כל שלא מבחין בין טוב לרע ואינו מבין מה נזק יוצא מאותו מעשה, עיין עוד בזה בשו"ת תורת אמת למהר"א ששון (סימן קנד).

ולפי זה הסכם זה שניתן לו תוקף פסק דין בפני בית דין דנן והבעל היה צריך לענות על שאלות וענה כעניין, הרי ברור שהוא לא עונה לגדר זה של שיכור כלוט המופקע מהתחייבויותיו.

סברא נוספת יש להביא גבי שיכור כלוט שכותבה הבית אפרים (סימן קיא), והיא שרובא דאינשי לא מגיעים לגדר זה של שיכור כלוט, ועל כן ניתן להכריע מכוח רוב. אמנם יש להעיר שגדר זה נכון הוא לגבי שיכרות, ברם גבי לקיחת סמים והשפעתם יש לדון בזה מבחינה מעשית עד כמה זה נכון.

בשולי הדברים יש להעיר שבהסכם עצמו ישנם תיקונים של הבעל לשעבר הנוגעים לטובתו, הרי שמוכח שהיה פיקח באותה שעה, ומכאן גם מוכח על הנושא הראשון שלא ניתן לומר שלא הבין על מה הוא חותם.

ד.       דיון בביה"ד ונתינת תוקף פס"ד להסכם הגירושין

כתוב בגמרא בכתובות (דף יט עמוד א):

"אמר ריש לקיש חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול".

והנה, אף שלשון הגמרא הוא "עדים", נראה שהוא לאו דווקא, דהוא הדין וקל וחומר בית דין. ואכן בגמרא בסנהדרין (דף כט ע"ב) מדברת הגמרא בסופרי הדיינים, ובהמשך הגמרא (דף ל ע"א) מדובר בבית דין המקיימים שטר דאמרינן דודאי קיימוהו כדין, וכך הוא לשון רש"י (שם):

"היינו דריש לקיש - דאמר חזקה אין בית דין כותבין שטר אלא כדת וכהלכה, והני וודאי תלתא הוו".

נמצא אם כן, שביסוד הדברים אנו מניחים שבית הדין נהג כהוגן ובדק את עניינו של שטר ואם נעשה מתוך דעה צלולה של הצדדים, ויעויין ברשב"א שלאו דוקא אם נעשה בגדול אלא אף בשאר פסולים, וזה לשון הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ב סימן רלז):

"ומכל מקום אני רואה להכשיר את השטר מהא דאמרינן חזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול. ולא בקטנות וגדלות בלבד אמרו אלא כלל גדול הוא לכל שאר הפסולין הנודעין לרוב ספרי המדינה או לבעלי הדבר. כמו שאמרו בסנהדרין בפרק זה בורר."

ומבאר גדר זה הרשב"ש (שו"ת הרשב"ש סימן תקנב) ככל גדרי החזקות, וזה לשונו:

"ואחר הקדמה זו אומר, שכיון שאנו סומכין על החזקות אמרינן דעדים החותמים על השטר בחזקה שאין חותמים על השטר אלא אם כן הם כשרים, אי נמי חזקה היא על בעל השטר שלא יחתים בשטר אלא עדים כשרים, וחזקה שאין אדם טורח ומזייף. וכיון שעלתה בידינו חזקה זו, מן התורה אין השטר צריך קיום דכל עדות שבשטר הוא כאלו נחקרה בפני ב"ד, וכשם שאין הב"ד מקבלין אלא עדים כשרים, כך אין חותמין ואין מחתימין על השטר אלא עדים כשרים, ושוב אין להרהר אחריהם. וכשם שאין חוקרין על אותו שהעידו עליו אם הוא גדול או קטן, כך אין חוקרין על העדים אם הם פסולים או השטר מזוייף."

הרי ברור שמניחים אנו שהעדים וכן בית דין אינם מוציאים מתחת ידם דבר שאינו מתוקן. אמנם לפי זה יש לעיין איך להעמיד את הגמרא בכתובות (דף כ ע"א) באותו שוטה דעיתים חלים ועיתים שוטה שיש ספק מתי נעשה הקנין, אימתי קנה ואימתי מכר את הקרקע, והרי כיון שהיה שטר בפני עדים הרי חזקה בדקו בו אם חלים או שוטה. ואכן שאלו את זה רבותינו הראשונים, יעויין בר"ן על הרי"ף (דף ז ע"א בדפי הרי"ף) שהריעותא במקרה זה דוקא משום שמדובר באופן של תרי ותרי, היינו תרי עדים אמרי במפורש שבעת שטותו מכר ותרי אמרי דבעת חלימתו מכר, דאם לא כן היה על עדי השטר לבדוק וחזקה שעשו כן (וקנייתו הראשונה הייתה בלא שטר, אלא בכסף או בחזקה, עיין שם). והריטב"א כתובות (שם) חילק בין המוכר שמדקדקין בו לבין הזוכה שאין מדקדקין בו, עיין שם.

נראה אם כן שגם מכאן מוכח שזו חזקה אלימתא.

מבירור עם הדיין שנתן תוקף להסכם הגירושין, אכן הוא הסביר את ההסכם לחתומים עליו והליך זה נעשה כדין. עוד הוסיף הדיין, כי לא היו כל אינדיקציות בדיון המצביעות על חשד כלשהו להתנהגות המצביעה על חוסר הבנה או השפעה של חומר כימי כלשהו.

סוף דבר

ישנה כאן תביעה קנטרנית של הבעל לשעבר הטוען לבטלותו של הסכם הגירושין שהוא עצמו חתום עליו ואף העיר הערותיו בכתב ידו על הסכם זה, וטוען הבעל שהיה תחת השפעת סמים ולא הבין את תוכנו. לא רק זה, אלא בוחר הבעל לשעבר להטיל דופי בבאת כוח האישה, ועוד ממשיך ולא מרפה ומטיל דופי בבית הדין שאישר הסכם זה ולא שם לב למצבו של הבעל לשעבר בעת החתימה.

על כן, אחת דינה של תביעה זו להידחות וההסכם נשאר בעינו כפי שהוא. בתביעה זו היה מקום לחייב את הבעל לשעבר בהוצאות משפט, אמנם בית הדין בוחר להתחשב במצבו של הבעל ולא לחייב הוצאות. יש להצטער על דרך זו שבוחר לו הבעל ללכת, ובמקום זה ראוי שהבעל ייתן אל ליבו לזון את בניו ולעמוד בהסכם שהוא עצמו חתום.

הרב אברהם הרוש – דיין

מצטרף למסקנות.

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד

קראתי את דברי עמיתי הרה"ג אברהם הרוש שליט"א ואף אני מצטרף למסקנותיו, אך ברצוני להוסיף מספר נקודות.

המבקש טען בדבריו שתי טענות.

האחת, שבאת כוח האישה ערכה את ההסכם לפי האינטרסים של האישה. השנייה, שהיה תחת השפעת סם מסוג "נייס גיי", כאשר חתם על ההסכם.

באשר לטענה הראשונה, יש לדחותה משני טעמים.

האחד, מבואר בשולחן ערוך חושן משפט (סימן מה סעיף ג) שאפילו חתם על מסמך שלא יודע לקרוא אותו זה מחייב אותו. הלכה זו מקורה בתשובות הרשב"א (מיוחסות לרמב"ן סי' עז) וכפי שהביא הסמ"ע (שם ס"ק ה) את המשך התשובה, וזה לשונו:

"מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר. שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו."

הרי לנו שמי שחותם וסומך על אחרים לא יכול לטעון להעדר תוקף של חתימתו או של המסמך או החוזה עליו חתם הוא בעצמו.

להשלמת המקורות שהביא עמיתי שליט"א בעניין זה ועל מנת לפרוס את התמונה בשלימותה, אחזור בקיצור על המקורות שהביא עמיתי ואוסיף עליהם מעט.

דין זה שאדם לא קרא את החוזה או טוען לחוסר הבנה, מפורש בשולחן ערוך אבן העזר בהגהת הרמ"א (סימן סו סעיף יג) ובחושן משפט (סימן מה סעיף ג; סימן סא סעיף יג; סימן סח סעיף ב) בשם הריב"ש בתשובותיו (סימן תפ) ותשובת הרשב"א (ח"א סימן תרכט; מיוחסות לרמב"ן סימן עז.)

אמנם יש מבוכה בדעת הרשב"א, וכפי שציין עמיתי.

בתשובותיו בח"א (סי' תרכט) כתב לגבי עם הארץ שטען שלא הבין על מה חתם בכתובה ולא רצה לפרוע אותה, ששאלו את פי הרב רבי מאיר ז"ל והשיב דשומעין לו. אך דעת הרשב"א עצמו שאין שומעין לו, כי חזקה שהעדים חתמו על הכתובה על פיו, ואם לא נאמר כך אף אחד לא יתחייב וכל אחד יטען שלא הבין. בתשובה זו מבטל הרשב"א את דעתו לדעת הרמ"ה.

הבית יוסף (אבן העזר סימן סו) תמה על הרשב"א:

"ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא. ולענין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן."

אולם, בתשובה נוספת בח"א (סי' אלף קנו), לגבי נוסח כתובה שנראה ממנה שקרקע מסוימת אינה שייכת לכלה, כתב הרשב"א שהכלה נאמנת במה שאמרה שלא הבינה בכך ולא שמעה, ואנן סהדי שאין הכלה מרגשת במה שכתב בכתובתה, ובכיוצא בזה בדברים אלו סומכת היא בכך על אחרים.

לעומת זאת, בתשובה בחלק ה (סימן רכח), הובא בבית יוסף (חושן משפט סימן קמז), שוב כתב שלא שומעים לאומר שלא הבין על מה התחייב.

בתשובתו במיוחסות (סימן עז) חידש הרשב"א שאם הסכים להתחייב ולחתום על מסמך שלא הבין וסמך על אחרים שכתבו וניסחו מסמך זה, הרי שבכך הסכים להתחייב בכל החיובים הכתובים בשטר.

הכנסת הגדולה (חו"מ סי' קמז הגהות ב"י אות ח) יישב את דברי הרשב"א בשני אופנים.

האחד, על עיקר ההתחייבות בשטר לא ניתן לטעון שלא הבין, אך על עניינים נלווים לעיקר ההתחייבות נאמן לטעון שלא הבין.

השני, יש הבדל בין כלה שמתחייבת לבין אדם אחר. בכלה, כפי שכתב הרשב"א, אנן סהדי שאינה מבינה את הנאמר בכתובה, אך אדם אחר לא נאמן לומר כן.

בשו"ת מהר"ש לניאדו החדשות (סימן יח) הסכים לחילוקים אלה, וגם הגינת ורדים (אבן העזר סימן ד סעיף יד) הסכים ליישוב השני של הכנה"ג.

לפי הנ"ל, במקרה דידן שאין זו כלה והחיובים שטוען המבקש לבטלותם אינם נלווים לעיקר ההתחייבות אלא הן עיקר ההתחייבות, לא ניתן לומר שלא ידע על מה חותם.

האורים (סימן סא ס"ק כד) הובא גם בשו"ת חת"ס (ח"ה חו"מ סי' ה) חילק בין חתימת ידו על שטר לבין שטר שיש עליו חתימת עדים. חתימת ידו מחייבת גם על כל הפרטים הקטנים שבשטר, וחתימת עדים מחייבת רק על הדברים העיקריים שבשטר. גם החכמת שלמה (שם) מחלק כך.

רבי בצלאל אשכנזי בתשובותיו (סימן כד) כותב שאף לדברי רבינו מאיר, מאחר והנתבע חתם בעצמו על החוזה, אינו יכול לטעון שלא הבין.

הגר"א גולדשמידט בפד"ר (ח"א עמ' 294), הביא את דברי הר"ב אשכנזי וביאר את דבריו. (ראה גם פד"ר ח"ט עמ' 156-157 ושו"ת משנה הלכות חלק יז סי' צח). בחותם בעצמו לא שומעים לו בטענה שלא הבין, וזאת לכל הדעות. שני טעמים לדבר:

האחד, חזקה שאין אדם חותם אלא אם כן ידוע לו על מה חותם, אם לא שמביא הוכחה לכך שלא ידע על מה חותם.

הטעם השני הוא, שכל הסומך על אדם אחר ונותן בו אמון ועושה פעולה על פיו, הרי הפעולה מחייבת אותו כאילו הוא עושה אותה על ידיעתו ודעתו שלו עצמו.

ראה גם בשו"ת הב"ח (סימן לב) שאם סומך על נאמנות של אחרים, גומר בדעתו להתחייב בכל מה שהאמין על עצמו.

דין זה מבוסס על דין נאמנותו של שליש, כמבואר ברש"י בגיטין (דף סד ע"א).

רש"י (שם ד"ה דאיתיהיב למחילה) מסביר:

"שליח נאמן, דכיון שהאמינו ומסר בידו, נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין כל מה שיאמר."

התוספות (שם ד"ה שאני ממון) מסבירים ואומרים חידוש גדול יותר:

"כיון שהאמינו [הבעל לשליש] ומסר בידו, נתרצה בהבטחתו אליו למחול על ממונו ולהאמין על כל מה שיאמר, אפילו ישקר, שהאמינו להפסיד ממונו אפילו שלא כדין."

מטעם נוסף יש לדחות טענת המבקש הראשונה של חוסר הבנת המשמעות להסכם שנערך על ידי באת כוח האישה.

 בסעיף 12.1 להסכם נאמר:

"מוסכם בין הצדדים וכו' וכי קראו והבינו היטב את הוראות הסכם זה ולא הסתמכו בהתקשרות בהסכם זה ואף לא יטענו כי הסתמכו בהתקשרותם בהסכם זה על מצג ו/או התניה ו/או התחייבות של צד אחר או מי מטעמו או של אדם אחר או יועץ אחר. וכל צד מוותר ולא יוכל לטעון טענת טעות ו/או הטעיה ו/או ידיעה ו/או אי ידיעה ו/או גילוי ו/או אי גילוי מכל מין וסוג  בכל הליך שהוא."

הרי מפורש שהמבקש חתם גם על סעיף זה שמטרתו למנוע טענה של הסתמכות על הצד האחר או בא כוחו בניסוח ההסכם.

כמו כן ברוב ההסכמים מופיע סעיף מפורש השולל אופציה לטענת חוסר הבנה לתוכן החוזה ותוצאותיו. גם בתיק דנן מופיע סעיף זה (סעיף 12.4) שהצדדים מצהירים כי הסכם זה נעשה מרצונם החופשי לאחר שקראו את תוכנו והבינו את משמעותו ותוצאותיו.

באשר לטענה השנייה שהיה תחת השפעת סמים בעת חתימת החוזה, גם היא דינה להידחות.

ככלל, טענות מסוג "לא קראתי", "לא הבנתי שזאת כוונת החוזה", "לא הייתי בריא ולא ידעתי על מה אני חותם", וכן אם טוען שהיה תחת השפעת תרופות, סמים, אלכוהול או כל חומר כימי אחר, כאשר אין אינדיקציה ברורה בזמן החתימה כי הטוען אכן היה במצב הנ"ל, אינו נאמן, ועליו להביא ראיה שהיה במצב בו טוען, אלא אם כן יש אנן סהדי (=ראיה חותכת) כדבריו (ראה בפד"ר ח"ט עמ' 159 מה שהביאו בשם הראב"ד).

ברצוני להוסיף כי מעיון בחומר הנוגע לסם הנ"ל ניתן לומר בבירור כי אדם שנמצא תחת השפעת סם זה, ניכרת בבירור התנהגות לא נורמטיבית אשר אין צורך בעין חדה להבחין בכך. התנהגות זו לא הייתה לעיני הדיין שאישר את ההסכם כאשר בחן אם הצדדים הבינו את תוכן ההסכם, כאשר קרא אותו בפניהם.

תיק זה הוא אחד מיני רבים המבקשים לבטל הסכם בכל מיני טענות שונות ומשונות מהסוג הנ"ל.

לעניות דעתי, על מנת למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר בהתעסקות בתיקים חוזרים ונשנים מסוג זה, רצוי שבית הדין לפני אישור סופי של ההסכם ולאחר הקראתו בפני הצדדים והתרשמותו כי הם מבינים את תוכן ההסכם ומשמעות תוצאותיו והשלכותיו, יאמרו לפני הצדדים באופן מפורש ומפורט, שבפרוטוקול הדיון ירשם כי הצדדים מצהירים שקראו, והבינו את תוכנו של ההסכם, והצדדים לא יוכלו לטעון במועד מאוחר יותר, כי לא הבינו ו/או לא קראו את ההסכם ו/או הסתמכו על צד אחר ו/או היו תחת השפעה כלשהי אשר עלולה לגרום לביטול ההסכם. ועל מנת שלא יטען בעתיד מי מהצדדים כי גם הצהרה זו הייתה תחת השפעה כלשהי, יוסיפו לפרוטוקול, שבית הדין מתרשם כי העומדים לפניו אינם תחת השפעה כלשהי אשר נראית לעין ואשר יש בה משום פגיעה בשיקול דעתם.

לאחר הצהרה זו של הצדדים בפרוטוקול יסתתמו כל הטענות בעניין, וירדו מיד בתחילת הדיון לאחר עיון בפרוטוקול הדיון.

הרב אבידן משה שפנייר – דיין

מסקנה

לאור האמור: התביעה להפחתת מזונות נדחית.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ל' בשבט התשע"ט (05.02.2019).

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד     הרב אבידן משה שפנייר                        הרב אברהם הרוש