ספק שנתן חשבונית של אחר

1. הנידון:

יישוב הזמין כמה פעמים מנות מא' בסכום של בערך 12,000 ש"ח בטווח של כמה חודשים. הישוב בקש מא' חשבוניות כדי לשלם מה שמגיע לו והוא הביא שלוש חשבוניות מן האולם שבבעלות ב' ועל סמך זה הישוב קיזז חובות של א' לישוב.

עכשיו ב' תובע מהישוב תשלום על הסכומים שמופיעים בחשבוניות שבזה שהיישוב קיבל החשבוניות שכתוב בהם שהאולם סיפק לישוב מנות אלו, חל על היישוב חיוב לשלם לאולם בעבור המנות שיצאו מן האולם, בפועל ב' לא משלם מיסים שהוא חייב ליישוב בתמורה לחוב הנ"ל. הישוב תובע מב' שישלם המיסים וטוען שאין להם קשר עם ב' וכל ההתקשרות של היישוב היתה עם א' ולא יודעים מההסכמים בינו לבין א' ופעלו כיאות כאשר שילמו לא'.

2. פסיקה

מוסכם על הצדדים שבפועל א' היה קבלן שעבד בשביל עצמו, מצא לעצמו הזמנות קבע איתם מחיר ואם היה רווח זה היה שלו ואם היה הפסד ההפסד היה לו. א' אמנם בישל במטבח של האולם והשתמש במוצרים של האולם בתור הטבה לעבודה השוטפת שלו באולם, אבל כל הרווח וההפסד היה שלו בלבד אחרי ההתחשבנות מול האולם.

לפי"ז אכן ההתקשרות של הישוב היתה מול א' בלבד.

זה ברמה המעשית אבל באופן רשמי, איך שזה משתקף על ידי החשבוניות האולם סיפק המנות וא' היה עובד של האולם ואכן האולם היה נותן לו תלוש משכורת על הרווחים שלו והיה נותן חשבוניות מול הקליינטים שלו אם היו דורשים כן.

וזה ברור שלולא החשבוניות לא היתה לאולם שום תביעה נגד הישוב. הצורך בחשבונית שינה את מצב ההתקשרות, מקצה לקצה. במקום שא' יהיה הספק של המנות האולם הוא הספק של המנות על אף שכל הרווח וההפסד על א'.

ויש לעיין איך לדון במקרה הנ"ל, כאשר הניירת סותרת המצב העובדתי בשטח. ונראה שדבר זה הוא מחלוקת בין רב ושמואל בב"ב נ"ב. נאמר שם:

"איתמר אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמא, אמר רב עליו להביא ראיה ושמואל אמר על האחין להביא ראיה".

מדובר באחים שחיים יחד על ירושת אביהם כאשר אין לאף אחד כסף פרטי. וגדול האחין שהוא אחראי על הנעשה בירושה, מוציא שטרות על שמו וטוען שאלו באים מכספו הפרטי, כאשר טענתו סותרת את המצב העובדתי שידוע שאין לו רכוש פרטי שאפשר להצביע עליו בתור מקור לשטרות אלו.

שמואל סובר שהאח נאמן ויכול לגבות חובות אלו לעצמו וע"ש ברשב"ם ד"ה "על האחין להביא ראיה" שפירש:

"דאמאי דכתיב בשטר סמכינן והרי על שמו נכתב".

זאת אומרת שמואל מעדיף הניירת על המציאות הידועה ופוסק שסומכים על השטרות ותולים שאכן היה לאח כסף שאף אחד לא ידע עליו. לעומתו רב סובר שעל האח להביא ראיה כדי לגבות החובות לעצמו ורשב"ם פירש שם ד"ה "עליו להביא ראיה":

"שהממון שלו אע"פ שכתובין השטרות בשמו, דכיון שהיה הוא לבדו נושא ונותן בנכסים ונכתבו על שמו.. דכיון דלא נודע מעולם מאיזה צד יבוא לו ממון בלא אחיו אין לתלות השטרות אלא בממון האב, ואינו יכול להוציא הממון מחזקת האב".

הלכה כרב כמש"כ כל הפוסקים בגלל שיש ברייתא שמסייעת לו בדף נ"ב:.

לפי הנ"ל נראה שהואיל וידוע שא' הוא הספק של האוכל בפועל וכל הרווח וכו' עליו, והוא עשה ההתקשרות עם היישוב, הישוב לא התרשל כאשר שילם לו אע"פ שהניירת הצביע על כך שהספק של האוכל היה האולם, כמו במקור הנ"ל שהאח לא יכול לטעון "שלי הם", וזה מגביל לטענת ב' שהמנות יצאו מן האולם, אע"פ שהניירת מצביעה על כך. כל עוד שידוע שההתקשרות היתה עם א' והוא זה שסיפק האוכל, כמו שב' עצמו מודה שא' היה קבלן עצמאי לעניין זה והרווח וההפסד שלו.

ונראה לדמות נדון דידן עוד למה שכתוב ב"ב נ"א: :

"ת"ר: אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות; קבל מן האשה יחזיר לאשה, ואם מתה - יחזיר לבעלה; קבל מן העבד יחזיר לעבד, ואם מת - יחזיר לרבו קבל מן הקטן יעשה לו סגולה".

נאמר כאן שלא מקבלים פקדונות מן הנשים עבדים וקטנים שצריכים לחשוש שמא גנבו מן הבית מיהו בכל זאת הדין הוא שאם עבר ולקח צריכים להחזיר למי שלקח מהם ולא לבעל וע"ש בתוספות ד"ה' קבל וכ"כ שם הרא"ש שאע"פ שהבעל טוען ברי שחפץ זה נגנב ממנו, בכל זאת צריכים להחזיר לאשה. והטעם ע"ש ברשב"א שצריכים להחזיר למי שנתן אע"פ שאחר טוען שנגנב ממנו ואכן יש רגלים לדבר שאכן כך המציאות, מ"מ עיקר ההתחייבות היא כלפי זה שהנפקד התקשר איתו, היינו האישה, ולכן מחזיר לה. וכך נפסק באה"ע סימן פ"ו א', וע"ש ברמ"א שפסק "מיהו אם החזיר לבעל פטור הנפקד..." זאת אומרת שהנפקד אינו מתרשל אם שילם לבעל שאכן יש רגלים לדבר ששייך לבעל, מ"מ ההוראה הדינית היא לשלם לאישה שצריך להחזיר למי שהתקשר איתו.

ולכן בנידון דידן גם אחרי שהיישוב קיבל החשבוניות, דהיינו דרישת התשלום מן האולם, וזה היה צריך לעורר חששות בישוב שאולי א', לא הוא שסיפק האוכל אלא האולם, והיו צריכים לחשוש שאולי יש יותר ממה שרואים על פני השטר בנידון. מ"מ הישוב לא התרשל כאשר שילם לא' שאכן ההתחייבות הממונית של היישוב היא כלפי מי שהישוב התקשר איתו דהיינו א' כמו אצל האישה, ומחזירים לאישה אע"פ שיש מקום גדול להסתפק שאולי גנבה החפץ מן הבעל.

3. החלטה

לאור כל זה נראה שהישוב לא התרשל כאשר שילם לא', וב' לא יכול לקזז המסים בנדון וצריך לשלם לישוב מה שמגיע לישוב.

על החתום:

הרב יהודה קרויזר רב היישוב

הרב ברוך פז