ביה"ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 081-נד כרך ג' עמ' נה-סב

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעת תשלום עבור הזמנת כיפות

נושא הדיון

התובע עוסק בתשמישי יהדות, קונה אותם מיצרנים ומוכר אותם ללקוחות, והנתבע שהוא נציג של מלון יוקרתי הזמין אצלו שני סוגי כיפות בעבודה מיוחדת לצורך שני אירועים יוקרתיים שעמד לערוך, וטוען התובע שהנתבע חייב לו כסף עבור חלק מהכיפות שהוזמנו אצלו ולמרות זאת לא נלקחו ע״י הנתבע בגלל שלא היה מרוצה מהצבע שלהן.

סוג אחד של הכיפות הוזמן עבור אירוע בתאריך מוקדם יותר, והסוג השני עבור אירוע בתאריך יותר מאוחר. בעת ההזמנה לא נקבעו צבעי הכיפות, משום שהנתבע היה צריך לקבל את אישור בעלי השמחה לצבעים, אם כי דובר ביניהם על צבע מסויים שכנראה ייקבע בסופו של דבר. לאחר כמה ימים הודיע המזמין לתובע בשיחת טלפון את צבע הכיפות של הסוג הראשון, ולא כפי שדובר ביניהם בעת ההזמנה.

בנוגע לאותה שיחת הטלפון האמורה חלוקות הדעות בין הצדדים, התובע טוען שהנתבע דבר בעברית, שפה שאין הוא שולט בה על בוריה, והוא חזר ושאל אותו באנגלית אם כוונתו לצבע מסויים מסוג רויאל, והנתבע השיב בחיוב. לעומתו טוען הנתבע שכלל לא הוזכרה המילה רויאל באותה שיחה, ודובר במפורש על צבע אחר.

בסופו של דבר הביא לו התובע כיפות בצבע שונה ממה שרצה הנתבע, והנתבע סירב לקבלן. לאחר דו״ד הסכימו שניהם לבצע הזמנה חוזרת בצבע שרצה הנתבע, ובתוספת מחיר, ולטענת הנתבע הסכימו הצדדים ביניהם שתוספת זו מפצה את התובע על ההפסד שהיה לו מהיצור הראשון, אם כי לא חתמו על הסכם זה משום שהתובע סרב. גם התובע מודה שהתוספת נועדה לפצות אותו על ההפסד, אלא שלטענתו כל מה שהסכים לכך היה משום שלא ידע שיש בידו ראיה, אבל משמצא ראיה, תובע הוא את הנזק שנגרם לו.

הראיה של התובע הוא ניר של תכתובת פנימית של אנשי המלון בו הוזכר הצבע כפי שהתובע הביא. הנתבע טוען שהניר לא נמסר מעולם לתובע, ונלקח ללא רשות, ואינו משמש כראיה על ההזמנה בפועל אלא רק על הכוונה הראשונה ששונתה בינתיים והתובע קבל עליה הודעה בעוד מועד, ואין הוא חייב לשלם על כיפות שכלל לא קבל מעולם, מה גם שיצרן הכיפות אמר לו שאם הוא, הנתבע, לא יקנה אותן, לא יהיה לו כל הפסד, משום שכיפות כאלה ״נחטפות כמו לחמניות טריות״.

סיפור דומה חזר על עצמו גם בכיפות מן הסוג השני, כאשר בתחילה הזמין הנתבע את עיקר ההזמנה בצבע אחד ועוד כמיות אחרות בצבעים אחרים, אך הנתבע הביא את כל הכמות כשהיא מחולקת לשני צבעים. הנתבע סירב לקבל את הכיפות, והזמין אותן שוב אצל יצרן אחר במחיר זול יותר, לטענתו - בהסכמת התובע - לאחר שהתברר לו שלא יוכל לעמוד בלוח הזמנים של היצור.

בנוסף להזמנת הכיפות אצל התובע הזמין הנתבע אצלו גם תוויות מודפסות להדבקה בכיפות מן הסוג השני, אך לטענת הנתבע לא עמד התובע בלוח הזמנים, ולטענתו גם במועד המאוחר כשהתובע סיפק לו את התויות התברר לנתבע שמספרם יותר קטן ממה שהזמין וממה שצויין על גבי האריזה, ולפיכך לא יכל לעשות בהן שימוש, והוצרך להזמין גם אותן אצל היצרן השני. לעומתו טוען התובע שהשלים את כל התוויות שהוזמנו עוד לפני מועד השמחה שלשמה הן הוזמנו.

עוד דורש התובע לשלם לו עבור הכיפות מהסוג השני שצבען לא מצא חן בעיני הנתבע למרות שלטענתו הסכימו על צבע זה בשיחת הטלפון. הנתבע מכחיש שסוכם על צבע זה, ואין הוא חייב לשלם עבור מה שלא קבל.

עוד דורש התובע לשלם לו עבור התוויות, והנתבע טוען שלמרות שהסכים לפצות את התובע ולשלם לו מחיר יקר עבור התוויות, בסופו של דבר הוצרך להזמינן אצל יצרן אחר משום שהתובע לא סיפק לו את כל התוויות שהזמין, וע״כ אינו חייב לשלם עבורן, מה גם שנעשה נסיון לרמות אותו במספר.

הופיע עד בעל המפעל שאצלו הזמין התובע את הכיפות מן הסוג השני עבור הנתבע, והוא מעיד שייצר עבור התובע כמה מאות כיפות בצבעים מסויימים עפ״י הזמנתו, ולאחר הייצור הודיע לו התובע שהמזמין אינו מעונין בצבעים של הכיפות ולפיכך אינו יכול לקחת אותם, והכיפות נשארו אצלו, אם כי מפעם לפעם קונה אצלו התובע כיפות שונות, וכן גם קונים אחרים, ובין הכיפות גם כאלו ממלאי הכיפות שנשאר מההזמנה הראשונה. העד אינו יודע כמה כיפות עדיין נשארו ברשותו שהתובע לא קנה אותן. הוא מכחיש שאמר בשעתו שהכיפות שנשארו ״ייחטפו כמו לחמניות״. הוא אומר שאם יזכה התובע בדין והנתבע יחוייב לשלם עבור ההזמנה הראשונה יזכה גם העד בכך, מכיון שהתובע ישלם לו את ההפסד שנגרם לו בגלל אותה ההזמנה (ובדברים אלה פסל העד עצמו כדין נוגע בדבר).

הופיע עד מטעם התובע והוא יצרן הכיפות מן הסוג הראשון, והוא סיפר כיצד הזמין אצלו התובע את הכיפות, ובעדותו אימץ באופן כללי את גירסת התובע בנוגע להזמנה הראשונה.

הופיע עד מטעם הנתבע שעבד בשעתו במלון והיה ממונה על רכישות המלון, והוא זה שביצע את הזמנת הכיפות אצל התובע, והוא אימץ את גירסת הנתבע בכל הענין.

פס״ד

כפשרה על הנתבע לפצות את התובע עבור התוויות שהסכים בזמנו לפצותו.

השאלות לדיון

א. הזמין סחורה אצל ספק, ואחרי שהספק קנה אותה אצל היצרן מסרב בעה״ב לקנותה, האם חייב לשלם לו הפסדיו.

ב. לא עמד היצרן בלוח הזמנים שקבע אתו המזמין, האם חייב המזמין לשלם לו עבור ההזמנה.

ג. הסכימו הצדדים להתפשר על תוספת תשלום כפיצוי לתובע, וטוען התובע שבינתיים נתגלה לו מסמך שמצדיק את תביעתו, ואילו היה יודע ממנו לא היה מתפשר, האם הפשרה בטלה.

תשובה

א. אדם שהזמין סחורה ומסרב לקנותה

  בשו״ת הרא״ש כלל קד סי׳ ו נשאל הרא״ש בדבר ראובן שהלך לאומן ואמר לו עשה לי כך וכך הלילה ואקחנו למחר, והוא עשה אותו דבר ולמחר הלך לו ואמר לו טול הפעולה שאמרת לי לעשות, שאם לא תטלנו תיפסל, וראובן אמר לו כבר לקחתיה מאחר, והשיב הרא׳׳ש שהמצווה חייב לפרוע לאומן כל הפסדו משום דינא דגרמי, כמו בהלכו חמרין ולא מצאו תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה שאמרו בב״מ עו ב שנותן להם שכרם משלם מכיון שעל ידו הפסידו מלאכת היום, ואף האומן הפסיל על פי דבורו של המצווה. ונפסק כן להלכה בטוש״ע חו״מ סי׳ שלג סעי׳ ח. וכעי״ז כתב הע״ש סו״ס לט, והובא בסמ״ע שם ס׳׳ק מו, בדין כותבים שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו, אם כתב הסופר שטר ללוה עפ׳׳י הסכמתו של המלוה, ואח״כ חזר בו המלוה, צריך המלוה להחזיר ללוה שכר הסופר שנתן מדיני דגרמי, וכתב הסמ״ע שדברי טעם הם, ועי׳ שו״ת רעק״א סי׳ קלד שמדברי הרא״ש בתשובה יש ראיה לסמ״ע, ועי״ש שהקשה על הרא״ש מדברי עצמו שהובאו בטור סי׳ רז באומר שחוט פרתך ואם תמצא טריפה אתן בעל הבשר כך וכך שפסק הרא״ש שיכול לחזור בו ולהפטר, וקשה מדוע לא יתחייב מדין גרמי.

ומש״כ הרא״ש שדומה לשוכר פועלים ומצאו שדה לחה שחייב לשלם להם שכרם משלם, נראה שכוונתו באופן שאין יכולים עוד להשתכר, וכמש״כ תוס׳ ב״מ עו ב שחייב לשלם להם מדין גרמי, וכ״כ שם הרא״ש פ״ו סי׳ ב, ועי׳ שו״ת מהר״ם בר״ב ד״פ סי׳ תתכא שהביא קצוה״ח סי׳ שלג ס״ק ב, ועי׳ מחנ״א הל׳ שכירות פועלים סי׳ ז שנחשב גרמי מכיון שעל ידו נתבטל אותו היום והנזק נעשה מיד, שעפ״י דיבורו לא נשכר במקום אחר, וחשיב כאילו סגר את חבירו בחדר ולא הניחו לעשות מלאכה, ובמחנ״א הל׳ שכירות סי׳ יח הוסיף שכיון שעפ״י דיבורו של בעה״ב נתבטל ממלאכתו והפסיד, דיבורו חשיב מעשה וכמש״כ הרא״ש גבי חכם שטמא את הטהור. אמנם בחי׳ הרמב״ן והרשב״א וריטב״א וחי׳ הר״ן שם כתבו שחיובו הוא מדין דבר האבד, וכתב בדו״ח רעק״א ב״מ עט א ד״ה בסמ״ע שהראשונים שכתבו שחייב משום דבר האבד סוברים שאין לחייבו משום דינא דגרמי כיון שדינא דגרמי אינו אלא כשעושה מעשה בממון חבירו (וכמש״כ הרא״ש עצמו בכמה מקומות שהחילוק בין גרמא בנזיקין לגרמי הוא בשני דברים, שגרמי היינו שהמזיק עצמו עושה מעשה בגוף הדבר של חבירו, כגון השורף שטרותיו של חבירו, ועוד, שברי היזקא, עי׳ רא״ש ב״ק פ״ט סי׳ יג וב״ב פ״ב סי׳ יז וסנהדרין פ״ט סי׳ ב, ועי׳ שו״ת מהרשד״ם חו״מ סי׳ שלב שאם חסר אחד מהתנאים שכתבו הראשונים בדיני דגרמי, כגון שלא הוא עצמו עשה הנזק בגוף הדבר של חבירו, אע״פ שהנזק בא מיד, ה״ז גרמא בניזקין ופטור), וע״כ כתבו הראשונים שחיובו לפועלים הוא משום דבר האבד. ולפי״ז ה״ה במצווה לאומן וכן במלוה שהסכים ללוה שיכתוב שטר, כיון שלא עשה הנזק בעצמו בגוף הדבר של חבירו, וגם הנזק לא היה מיד אלא לאחר זמן שהתחרט מהזמנתו, אין לחייבו לדעות אלה מדין גרמי.