ערבות בהסכם

סימן מו - ערבות בהסכם

1. ההסכם

התובע: קונה הרכב, הנתבע: המוכר

א.   בין הצדדים נחתם הסכם, לפיו הנתבע ימכור רכב לתובע תוך שהוא מתחייב לרכוש אותו בחזרה, באם הוא מוחזר במצב תקין.

ב. בנוסף התחייב הנתבע שבמקרה של תאונה שלא תעמוד בתקנון של הונדה הנזק של התובע יעמוד על לא יותר 20,000 ₪ ולא פחות.

ג. עוד התחייב:

"במקרה שאני מבקש להשאר עם הרכב הנתבע יחזיר לתובע סך 45,000 ₪.”

טענות התובע

ד.  טען התובע שיש התחייבות כספית של התובע לפיה הוא ישלם לנתבע בכל מקרה, של תאונה שלא תעמוד בתקנון של הונדה את שווי הרכב למעט 20,000 ₪, אפילו אם הרכב כבר לא יהיה שווה כלום.

ה. הסיבה שהתובע לקח את הרכב לא בגלל שרצה אותו אלא בגלל שהנתבע לא מכר את הרכב לכן נאלץ למכור אותו.

טענות הנתבע

ו. טוען הנתבע, ההסכם היה רק אם הוא מחזיר את הרכב במצב תקין, בפועל הוא התעלל ברכב ולא החזיר אותו במצב תקין בכלל, מה שפוטר אותי מלקחת את הרכב בחזרה, לדוגמא הכסא היה שבור (ולא בגלל התאונה), וגם הוא לא עשה טסט בזמן ולא עשה טיפולים בזמן כשהוא רוצה להחזיר, לא מקבלים את הרכב בחזרה.

ז. משכך טוען הנתבע מאחר והתובע לא עמד בתנאי זה של להחזיר רכב תקין ההסכם לא מחייב את הנתבע לשלם.

ח. כמו כן נראה ברור שהרכב עבר יותר מתאונה אחת, התחייבות של הנתבע כמובן הייתה רק על תאונה אחת ולא על כמה תאונות שהתובע יעבור, ומאחר ויש כאן יותר מתאונה אחת, לא התחייב בכלל לקבל ממנו רכב בצורה כזו.

2. מועד לתאונות דרכים

ט. וגם לגבי התנאי של תקין זה לא נקרא מצב תקין ולא התחייב לקבל, וגם יש לומר שבזה אינו חייב לשלם אפילו על תאונה אחת, כי אם הוא היה יודע שהתובע רגיל לעשות תאונות דרכים לא היה מתחייב לו לכסות את נזקיו.

י. ודוגמא לדבר מש"כ בגמ' (בבא קמא דף מ עמוד א):

"אמר מר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל חצי נזק ואמאי לימא ליה תורא שאילי אריא לא שאילי אמר רב הכא במאי עסקינן שהכיר בו שהוא נגחן".

הרי שאם לא הכיר בו שהוא נגחן פטור מכלום.

יא. ואף כאן נאמר שהיה הנתבע יודע שאדם זה הוא מועד לתאונות דרכים בוודאי לא היה מתחייב לכסות את נזקיו ואפילו על תאונה אחת לא היה מתחייב, ועל כן יש לפטור אותו אפילו מעלות של תאונה אחת.

יב. עוד יטען הנתבע שמאחר והתובע מכר את הרכב למרות הסיכום הברור ביניהם שעליהם לפנות לדין תורה ואם כן הוא יתחייב לשלם לו את הכסף הרי שזה נחשב שהוא מבקש להשאר עם הרכב, שכן ידוע היה לו שלאחר שהוא מוכר את הרכב שוב לא יוכל להחזיר אותו לתובע, ואם כן הרי שהתקיים התנאי שבו הנתבע צריך לשלם לתובע 45,000 ₪.

יג.  והגע בעצמך שאם צד ג' היה מוכר את הרכב, הרי היה תובע אותו תובע דנן בטענה של דבר הגורם לממון כי ללא הרכב לא יכול לקבל את הכסף מן הנתבע אם כן כשהנתבע בעצמו הלך ומכר את הרכב הרי הוא הזיק בעצמו את הדבר הגורם לממון ואין לחייב את הנתבע על כך מאומה.

יד. אם כי גם לפי תנאי זה יבקש הנתבע לבדוק אם צריך לשלם עבור רכב שירד שווי הערך שלו כל כך הרבה, את הסכום המלא לפי שווי של רכב טוב.

טו. עוד יטען הנתבע שההתחייבות לשלם סך 20,000 ₪ הייתה אך ורק בנזק שולי וקטן ששווי הערך שלו לא גולש הרבה מעבר לסך המדובר אבל מעולם לא הייתה לו כוונה לשלם על נזק כל כך בולט ומפריע שמוגדר כנזק גדול ולא כנזק שולי.

טז. וכי סוכם מפורשות שהמדובר דווקא בנזק שווה ערך לסכום הנ"ל ולא הרבה יותר מזה, וכי מי פתי יתן ביטוח לרכב שאינו שלו ואינו יודע מי נוהג בו על כל הסכום, הרי ברור שלא זו הייתה כוונת ההסכם אלא נפלה טעות בכתיבה ופרט זה לא צוין, והדמים מודיעים שלא נתן על כך כמו שנותנים על ביטוח על סכום כזה.

 3. ערב באסמכתא כשאין לו קצבה

יז.    למעלה מן הצורך יטען הנתבע שהתחייבות זו לא מחייבת אותו שכן קים לו כדעת הסמ"ע שהרי כתב בשו"ע (סי' קלא סע' יג):

"מי שלא פירש קצב הדבר שערב, כגון שא"ל: כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב, או: מכור לו ואני ערב, או: הלוהו ואני ערב, להרמב"ם אין זה הערב חייב כלום. וכל הבאים אחריו חלקו עליו, והכי נקטינן". 

יח. וכתב הש"ך (ס"ק טו):

"ובתשו' ן' לב ספר א' כתב סוף כלל י"ב דמצי למימר המוחזק קים לי כהרמב"ם וכה"ג כתב בתשו' מהרשד"ם סימן פ"ב וסימן קכ"א וקכ"ד וקע"ט".

והש"ך בעצמו מכריע כהשו"ע דא"א לומר קים לי כהרמב"ם.

יט. ובכנה"ג (חו"מ סי' קכט הגהב"י ס"ק יט) הביא עוד הסוברים שניתן לומר קים לי כהרמב"ם ואלו הם:

"מהרש"ך ז"ל בח"א סימן פ"א, ומשפטי שמואל סימן מ"ה, ומהרש"ח ז"ל בתשו' סימן ז', ומהראד"ב שם, ומשפט צדק ח"ב סימן כ"ב, והרדב"ז ח"ב סימן קי"ב".

כ. וכן כתב עוד הרדב"ז (ח"א סי' תנא):

"וה"ה לכל מי שמשתעבד בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד ואע"פ שקנו מידו, וכן דעת רבותיו של רבינו ואע"פ שיש חולקין אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל דאתריה דמר הוא וכ"ש להוציא ממון".

הרי דהרדב"ז הכריע כהרמב"ם משום דאתריה דמר הוא, ואח"כ כתב שלהוציא ממון ודאי שא"א נגד דעת הרמב"ם, וזה לכאו' ל"ד באתריה אלא אף שלא באתריה כן הדין.

כא. ובשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קה) הביא עוד הסוברים שניתן לומר קים לי כהרמב"ם:

"בתשו' מהרא"ן חסין סי' ז' ותשו' שמש צדקה חח"מ בקונ' פני הכרובים סימן י"ב שפסקו ג"כ דהמוחזק י"ל קים לי [כהרמב"ם]".

כב. והנה כתב הסמ"ע (שם ס"ק כה):

"המחבר ס"ל דהרמב"ם פוטר הערב משום דאזיל לטעמיה [פי"א ממכירה הט"ז], דסבירא ליה המקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה לא משתעבד וכמ"ש הטור בשמו בסימן ס' [סעיף ט'] ובסוף סימן ר"ז [סעיף כ"ז], וממילא החולקים עמו באותו הדין חולקים עליו ג"כ בהאי, ובפרישה [דרישה סעיף ט"ז] כתבתי והוכחתי מלשון הטור והראב"ד [המובא בציונים אות כ"ב] דאף המחייבים בעלמא בהמקנה דבר שאינו קצוב, מודה הכא דפטור, כיון דנצטרף לו עוד ריעותא, אסמכתא דערבות, ואף על פי דכל אחד בפני עצמו אמרינן דקנה, מכל מקום בהצטרפן יחד לא קנה, ומשום הכי הראב"ד דס"ל שם דקנה לגמרי, כאן כתב דלא קנה לגמרי אלא אחר אומדנא, ועיין דרישה [שם] מ"ש עוד הוכחות, ודוק כי זה נלע"ד ברור לדינא".

כג. ומשמע בקצוה"ח (שם ס"ק ו) שחוששין לדעת הסמ"ע בזה ע"ש. וכ"מ בערוה"ש (שם סי"ג) שכתב:

"כתב רבינו הב"י בסעי' י"ג מי שלא פירש קצב ... עכ"ל דהרמב"ם הולך לשיטתו שאין אדם יכול להתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כמ"ש בסי' ס' אמנם אחד מהגדולים כתב דאפילו להפוסקים שמחייבים בדבר שאינו קצוב יש לפטור בזה מטעם דנתוסף עוד אסמכתא דערבות ואף שבכל אחד בפ"ע מתחייב מ"מ בהצטרף שני הריעותות אינו מתחייב [סמ"ע]".

כד. וכתב בכנה"ג (שם):

"דכשהפוסק כותב אבל פלוני כותב, נראה שהיא הסברא שהוא חפץ בה, כמ"ש הרדב"ז ח"א סימן קצ"ח".

א"כ כאן שכתב אמנם אחד מהגדולים כתב, דעתו להכריע כדעת הסמ"ע.

כה. א"כ, יטען הנתבע שקים לו כדעת הרמב"ם וכמש"כ המהר"י בן לב והמהרשד"ם והמהרש"ך ומשפטי שמואל ומהרש"ח ומהרדא"ב ומשפט צדק והרדב"ז, ואפי' אי תימא שא"א לומר כן, קים לו כהסמ"ע שכדבריו ודאי שאפש"ל קים לי, כמו שמשמע בקצוה"ח וכן הכריע הערוה"ש, וכ"כ להדיא בשו"ת בגדי כהונה (חו"מ סי' י ד"ה נמצא) שהמוחזק יכול לומר קים לי כהסמ"ע, וכ"כ בשו"ת מהרש"ם הנ"ל שאף שאשכנזים אין יכולים לומר קים לי כהרמב"ם נגד הכרעת הש"ך עכ"פ כהסמ"ע יכולים לומר קים לי, וכן הביא עוד בשם שו"ת יריעות האהל (סי' א) שניתן לומר קים לי כהסמ"ע.

כו. וזה אין לומר שכיון שיש לו קיצבה למעלה שזהו מחיר הרכב בשעת המכירה שזה נחשב יש לו קיצבה, זה אינו שהרי כתבו התוס' (כתובות דף נ ע"ב ד"ה ומאי):

"אלא ודאי אף על פי שקצובים למעלה עד בגר כיון שאין קצובין למטה דאפשר שתנשא קודם לא חשיבי קצובין".

וכ"כ בפשיטות בשו"ת בית יעקב (מצויזמיר - סי' קטז) שהביא בפשיטות להלכה (ולא לומר קים לי אלא שכן הדין) שכיון שהסמ"ע מבאר את דברי הרמב"ם באופן זה ודאי כן הדין כהסמ"ע.

כז. וע"ע בשו"ת שואל ומשיב (רביעאה ח"א סי' מה ד"ה והנה בערב) שמביא דברי שו"ת בית יעקב ומחלק בין דברים הנקנים באמירה שבהם קונה אף בדבר שאינו קצוב, ומשמע מדבריו שבסתם ברור שהדין כהסמ"ע, ואף בדברים הנקנים באמירה, הרי ניתן היה לומר קים לי כהבית יעקב.

 4. ערבות או התחייבות

כח. ואין לומר דזה אין נחשב ערבות אלא התחייבות שהרי מצינו בבית יוסף (סי' רז סע' כ"ד) בשם הרא"ש (כלל סו אות ט) שכתב:

"שאלה ראובן היתה לו פרה והיה ירא לשחטה פן תמצא טרפה, אמר לו שמעון שחוט אותה ואם תמצא טרפה אני אתן לך בעבור הבשר כך וכך ואם תמצא כשרה אני אתן לך כך וכך, נתן לו שמעון משכון ביד שליש. לסוף נטרפה הפרה והתחילו למכור בשר הפרה וגבה שמעון המעות עד כדי חצי וראה שהיה לו בה הפסד מרובה אמר לראובן טול מעותיך מה שגביתי והבשר הנשאר כי איני חפץ בו. השיב לו ראובן אני כבר קניתי המשכון והוא ברשותי ואינך יכול לחזור בך, ואמר ליה שמעון שלא קנאו כי אסמכתא היתה אם תמצא טריפה או כשרה".

כט. וכתב הב"י:

"וקשה לי אמאי לא יתחייב שמעון מדין ערב שהרי על פיו שחטה שאם לא כן היה מוכרה בחיים וערב נמי הרי הוא אומר אם לא ישלם הלוה אני אשלם דומיא דמאי דאמר הכא שמעון אם לא תמצא כשרה אשלם כך וכך. וי"ל וכו'".

ל. הרי דהמתחייב שאם יקרה לפלוני נזק הוא ישלם אי"ז התחייבות אלא ערבות, ובזה יכול לומר קים לי כהסמ"ע.

 5. תוקף הסכם שלא חודש

ובקשר לטענה שפג תוקף ההסכם לאחר שנתיים, הרי טענה זו היא חרב פיפיות שכן אם פג ההסכם אף הנתבע אינו חייב לרכוש את הרכב בחזרה מן הנתבע, אמנם אליבא דאמת יטען הנתבע שהסכם שתוקפו פג אם המשיכו הצדדים להחזיק בזכויותיו כל אחד, הרי תוקף ההסכם מוארך מעצמו ואי"צ להאריכו במפורש כמש"כ בשו"ע (חו"מ סימן קסג):

"יש מקומות שנוהגין שחזן בית הכנסת פטור ממיסים ... ואם שכרוהו מתחילה לפטור ממיסים ואחר כך שכרוהו סתם ודאי על תנאי הראשון שכרוהו".

והוסיף הרמ"א שדין זה קיים אפילו אם התחלפה ההנהלה ז"ל בחו"מ (סוף סימן שלג):

"שליח ציבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים ולא התנאה ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו".

דין זה, הקובע, כי צדדים שהתקשרו בהסכם לזמן ואחר כך המשיכו אותו בהסכמה שבשתיקה, אזי כל התנאים שבהסכם הראשון ממשיכים, נכון בתחומים רבים. כך גם הדין בשכירות בתים ז"ל השו"ע (חו"מ סימן שי"ב ס"ט):

"... מיהו דווקא דהתנו הכי מקודם הזמן ואע"פ שעבר זמן ההודעה אבל אם עמדו בסתם מסתמא דעתם על השכר הראשון".

וכן מבואר בשו"ע (חו"מ סימן ש"י) בפתחי תשובה (ס"ק א):

"אבל קצב לו זמן שכירות ואח"כ נגמר בינהם השכירות ודאי על קצבתם הראשונה גמר".

ויתירה מזו מצינו שהסכם שהוארך בשתיקה ולא הוסכם במפורש שממשיכים רק שלא חודשו התנאים כמו שאפשר להבין מדברי השו"ע עד כאן בכל אופן ממשיכים התנאים הראשונים כל עוד ולא סוכם במפורש אחרת כמו שכתב בב"י לגבי מי שהפקיד כסף בעיסקא ועבר הזמן והמשיך להרויח בה (חו"מ רצב ז' ד"ה תשובה):

"אם הפקידם ... הילכך אף כשהרוויח בהם עוד בסתם על דעת הראשונה נתעסק בהן לבעל המעות".

6. מסקנה

סוף דבר, לא ניתן לחייב את הנתבע דבר.