תשלום מנות לאולם כשהמזמין ביקש לבטל חלק מהמנות

ב. הסעודה שהוכנה עבור האירוע שהוזמן ושלא שולם עליה מראש, האם היא שייכת לבעל האולם או לבעל השמחה.

ג. האם סרט וידאו שהסריטו עליו את מהלך השמחה מהווה ראיה לגבי מספר המשתתפים בשמחה.

ד. פשרה שמחייבים כדי להמנע מחיוב שבועת מודה במקצת, באיזה שיעור היא.

תשובה

א. האם ניתן לחזור ממחילה על חוב?

פסק הרמב״ם מכירה פ״ה הי״א וטוש״ע חו״מ סי׳ יב סעי׳ ח וסי׳ רמא סעי׳ ב שמחילה על חוב או פקדון היא מן הדברים שאין צריכים עליהם קנין ואין לקנין בהם טעם, ונקנית היא בדברים בלבד, וכתב המ״מ שם שיש ראיה לדבר מקדושין טז א:

"(ש״מ) [ז״א] עבד עברי גופו קנוי, דאי לא לימא ליה באפי תרי זיל, אלמא דמחילת השעבוד אם לא היה גופו קנוי, באמירה בפני שנים סגי".

וע״כ בנידון דידן, אם אמת ונכון שהחוב של הנתבע הוא המחיר המלא של ההזמנה ל-500 מנות, כיון שבעל האולם נתרצה מרצונו הטוב להוריד מחובו של בעל השמחה סך של 2000$ וכן חוב נוסף עבור הויסקי ששתו בעלי השמחה, ה״ז כמחילה שאינה צריכה קנין, וכבר זכה בה הנתבע בשעת המחילה.

ובב״ב מא א וב״מ סו ב אמרו שמחילה בטעות אינה מחילה (אם כי ברש״י ב״ב שם מבואר שלדעת רב נחמן גם מחילה בטעות הוי מחילה, עי׳ תוס׳ שם ומה שביאר בקוב״ש ב״ב שם בביאור מחלוקתם), וכ״פ המרדכי פ״ק דסנהדרין ומהרי״ק שורש קיא ורמ״א בשו״ע חו״מ סי׳ רמא סעי׳ ב שאם היתה זו מחילה בטעות יכול לחזור בו אפי׳ קנו מיניה, וכתב בפת״ש שם ס״ק ג בשם שו״ת זכרון יוסף סי׳ ד שמחילה בטעות היינו כשנתגלה למוחל או לשניהם דבר שהיה קיים בשעת המחילה אלא שנעלם מהם, אבל אם נולד דבר אחרי המחילה אין זו טעות שמבטלת את המחילה.

ויש לדון בנידון דידן שטוען בעל האולם שכל ההנחה היתה רק על דעת שבעל השמחה יפרע לו את החוב, אבל לא כדי שיעכב את יתרת התשלום עוד ועוד, האם זה כדבר שנולד אחרי המחילה, או שדומה הוא לדבר שהיה קיים בשעת המחילה אלא שנעלם מהם. ומסתבר שמקרה זה דומה יותר לטעות שהיתה קיימת כבר בשעת המחילה, שכן משמע מדברי הנתבע עצמו שכבר בזמנו הבטיחו לו קציני המשטרה לסייע לו במקרה של סכסוך עם בעל האולם, ועוד, שהרי טענת ״אין לי״ שטוען הנתבע אינה חדשה אצלו, כיון שלדבריו אף פעם אינו נוטל לעצמו מכספי ה״פדיונות״ וה״ברכות״,

וע״כ נראה שטענת התובע שהיתה זו הנחה על תנאי טענה נכונה היא, מכיון שזו אומדנא ברורה, וה״ז כמחילה בטעות.

ב. למי שייכת סעודה שהוכנה על ידי בעל אולם לטובת מזמין                            

בגיטין כ א:

"אמר רב חסדא יכילנא למיפסילנהו לכולי גיטי דעלמא, א״ל רבא מ״ט אילימא משום דכתיב וכתב, והכא איהי קא כתבה ליה, ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן".

ופסק הרא״ש בסדר הגט שבטור שמכיון שהגט צריך להיות משל הבעל צריך הסופר להקנות לבעל את הקלף או הנייר והדיו במתנה. אמנם הרמב״ן גיטין כ א כתב שמכיון שהבעל משלם לו שכרו בזה מוכר הסופר לבעל את הכל, ואף כשהאשה משלמת לו הרי הקנו חכמים את השכר לבעל, וכתב הב״ש סי׳ קכ ס״ק ב שלדעת הרמב״ן אם כתב הסופר בחינם צריך הוא להקנות את הגט לבעל מכיון שאין שם שכר שיקנה בו, ועי׳ תורת גיטין שם שגם אם כתב בחינם מכיון שהסופר נתן את הגט לבעל ה״ז כאילו הקנה לו בפירוש וקנה הבעל את הגט במשיכה. והר״ן גיטין שם כתב שהבעל זוכה בגט מכח הזכיה של הסופר, שבשעה שהסופר קנה את הקלף זכה בו הבעל שהרי הוא שלוחו, וכתב הב״ש שם שזה דוקא כשהבעל נתן מעות לסופר לקנות לו קלף ודיו, ומשמע שאמר לו בפירוש כן.

עכ״פ מבואר שאם לא שילם לו הבעל לפני הכתיבה וגם לא קבל אותו מידו אח״כ לא זכה בו הבעל. ונראה שה״ה בסעודה שהכין בעל האולם עבור הבר מצוה, אם לא שילם לו בעל השמחה מראש לא זכה באוכל אלא במה שהביא לפיו (ובמה שהגיש לפני המוזמנים אם נהיה שלהם או שעדיין הם של המזמין, עי׳ מיוחס לרש״י נדרים לד ב ורא״ש שם, ועי׳ שו״ע אבהע״ז סי׳ כח סעי׳ יז ובאה׳׳ט שם ס״ק לב, ואמרי בינה או״ח דיני פסח סי׳ כד, ושפ״א סוכה לה, ואכמ״ל), אבל באוכל הנשאר לא זכה מעולם והרי הוא של בעל האולם.

ולפיכך חובו של הנתבע עבור האוכל במחירם המלא אינו אלא כמספר המוזמנים בפועל, אבל על האוכל שכלל לא הוגש מפני שלא באו מוזמנים, על כך אין הוא חייב אלא לפי ההוצאות שהיו לבעל האולם בגללו, ומדין גרמי או מדין ערבות (עי׳ בפס״ד לעיל עמ׳ נח), והיינו עבור האוכל עצמו והכנתו והמלצרים, ומחיר כל מנה כזו כמובן הוא פחות מ-17$ למנה. ובמה שנוגע לקביעת מספר המוזמנים, כיון שלא ניתן לברר דבר זה, וכמו שיבואר להלן אות ג, וכיון שהתובע טוען שהיו כ-250 איש והנתבע מודה רק בכ-200, ודינו כמודה במקצת, עי׳ להלן אות ד כיצד מפשרים במקרה כזה.

ג. ראייה שהובאה מתוך הסרטת וידאו

לענין עדות קדוש החודש שנינו בברייתא בר״ה כד א:

"ראינוהו במים ראינוהו בעששית ראינוהו בעבים אין מעידין עליו".

ופרש״י ד״ה ראינוהו במים:

"תוך נהר או מעין ראינו דמותה של לבנה".

ופסק הרמב״ם הלכות קדוש החודש פ״ג ה״ה כתב שהטעם שאין מעידים הוא משום שאין זו ראייה ואין מקדשים על ראייה זאת, וכתב בשו״ת עין יצחק אבהע״ז סי׳ לא משום שבקדוש החודש נאמר החודש הזה לכם, ודרשוהו בר״ה כ כזה ראה וקדש, וע״כ צריך שיראו את עצם הלבנה ולא ע״י דמיון וכיוצא, ועי׳ שו״ת שבות יעקב ח״א סי׳ קכו שדוקא בקדוש החודש החמירו משום שקלקלו הבייתוסים, וכמש״כ הרמב״ם קה״ח פ״ב ה״ב.

אמנם בברכ״י חו״מ סי׳ לה כתב בשם הלכות קטנות שעדים שראו את הנידון עובר עבירה ב״תוך מה שנצטייר במראה זכוכית והכירו הכל״, אין זו עדות גמורה, והראיה מדין עדות של קדוש החודש שראינוה בעששית אין מעידין, משמע שמתוך עששית אינה ראייה, ודחה הברכ״י דשאני התם דיש מציאות דראו כוביתא דעיבא, אבל בנידון דידן אם הוא באופן שאין להסתפק בשום מציאות אפשר דמיקרייא ראייה, ועי׳ פת״ש חו״מ סי׳ לה ושע״ת או״ח סי׳ תכו ס״ק א.

ומבואר מהברכ״י וההלכות קטנות שהחסרון בראייה שע״י עששית אינה רק חסרון בשם ראייה אלא שאין בה אפילו הוכחה או ידיעה, וע״כ סברו לומר שאף בשאר דינים אין בי״ד יכולים לחייב עפ״י ראייה בעששית, אבל לפי מה שמבואר בעין יצחק ובשבות יעקב שזו הלכה מיוחדת בקדוש החודש שצריך ע״י ראייה ממש, אפשר שלענין שאר דינים שמספיק הוכחה וידיעה גם ראיה שע״י עששית חשובה עדות, ועי׳ שו״ע חו״מ סי׳ ל סעי׳ יד וסי׳ צ סעי׳ ו שבדיני ממונות מתקיימת העדות בידיעה בלבד אפיי בלא ראייה, ועיי תומים סי׳ צ ס״ק יד שאף בדיני נפשות מועילה עדות אומדנא כמו בד״מ, ועי׳ אחיעזר אבהע״ז סי׳ כה אות ד בסופו, ועיי קצוה״ח סי׳ פא ס״ק יג ונתה״מ ס״ק ז ומשובב נתיבות שם לענין עדות שעפ״י טביעות קול.

ולפיכך הוכחה עפ״י סרט וידאו גם אם אין לדונה כראייה, אלא כעששית, מ״מ לכאורה יש בה לכל הפחות הוכחה ואומדנא, ובדיני ממונות פוסקים עפ״י זה, אם כי יש לדחות שסרט ויראו גרע מעששית משום שעיקרו בנוי על צירוף של תמונות בודדות שמעבירים אותן במהירות ע״ג המסך, והרוצה לשקר יכול לשקר בקלות ולשלב בתוך התמונות מה שלא שייך להן, או להוציא מתוכן מה שאינו מעוניין שיראו, ובודאי נכונים הדברים לנידון דידן שטוען הנתבע שיכול להוכיח עפ״י סרט הוידאו כמה אנשים השתתפו בבר מצוה, שהרי אין כל הוכחה שצילמו את כל האורחים, וגם אם צילמו את כולם אולי הושמטו כמה מהתמונות בתוך הסרט הכללי, ע״כ נראה לדחות את ההצעה של הנתבע להוכיח את דבריו מסרט הוידאו.

ד.  הפשרה כשיש הכחשה ושבועה בין הצדדים

בנידון דידן שהתובע טוען שהיו כ־250 איש בסעודה, והנתבע מודה רק בכ-200, מלבד ההכחשה שיש ביניהם על מספר המנות שהוזמנו מראש, שהתובע טוען שהוזמנו 500 מנות והנתבע טוען שהוזמנו 500-400, וכן ההכחשה בדבר הבקשה לביטול או דחיית האירוע כולו, יש בדברי הנתבע הודאה לכל הפחות במקצת התביעה, ומחוייב שבועה דאורייתא על טענתו, אך מכיון שגם הוא עצמו אינו יודע בוודאות כמה אנשים השתתפו בסעודה, הרי זה לכאורה מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע, וחייב לשלם, אם כי י״ל שאי ידיעת מספר אנשים המשתתפים בסעודת בר מצוה אינו נחשב כדבר שהוה ליה למידע, והדבר תלוי במחלוקת הרמב״ם והרא״ש שמובא בשו״ע חו״מ סי׳ צ סעי׳ י בדין המפקיד אצל חבירו שק צרור ופשע בו, והמפקיד טוען זהב ומרגליות היו בו והשומר אומר איני יודע כמה, שלדעת הרמב״ם שאלה ופקדון פ״ה ה״ז נוטל המפקיד בלא שבועה, ולדעת הרא״ש ב״ק סו״פ הכונס כיון שלא הו״ל למידע, שהרי אין דרך השומר לדקדק ולדעת מה יש שם, אין בזה דין של מתוך שאינו יכול להשבע משלם, ונשבע שאינו יודע ונפטר, והש״ך בסי׳ עב ס״ק נא מכריע כהרמב״ם, והרבה חולקים ופוסקים כהרא״ש, ועי׳ בשו״ת אגרות משה חו״מ ח״א סי׳ לב שאין להוציא מהמוחזק.

ופסק השו״ע חו״מ סי׳ יב סעי׳ ב שאם חייבו בי״ד שבועה לאחד מבעלי הדין רשאי הבי״ד לעשות פשרה ביניהם כדי להיפטר מעונש שבועה, וכתב בשער המשפט סי׳ פז ס״ק כז והובא בפת״ש שם ס״ק לח שהבי״ד יראו לפשר ביניהם כדי שלא יבואו לידי שבועה, ועי׳ פת״ש סי׳ יב ס״ק ג ששיעור הפשרה הוא כפי ראות עיני הבי״ד, ועי׳ פד״ר כרך ז עמ׳ 350, ועי׳ שבות יעקב ח״ג סי׳ רפב במחוייב שבועת הנוטלים שהפשרה היא שיטול שליש בעד השבועה, ועי׳ תרשיש שהם חו״מ סי׳ עא שבמחוייב שבועת הנפטרים אם זו שבועה דאורייתא נוהגים לפשר לחצאין, ובמחוייב שבועה דרבנן נותן שליש.

ע״כ במקרה דידן נראה שחייב לשלם מחיר מלא עבור 200 מנות שיש עליהן הודאה ברורה, ולפשר במחיר המלא של 50 המנות שחלוקים הצדדים בהערכותיהם אם היו בסעודה או לא, וכן לחייב במחיר מלא של הקרן וההוצאות עבור עוד 200 מנות שמודה הנתבע בהזמנתן, ולפשר במחיר הקרן וההוצאות עבור מאה מנות נוספות שחלוקים הם בטענותיהם אם הוזמנו מלכתחילה או לא.

כל זה נכון היה לפסוק לולי מכתב ההתחייבות שכתב הנתבע לתובע, אך מאחר שהנתבע כבר התחייב לשלם לתובע סך 7143$ עד לתאריך מסויים שכבר עבר בינתיים, ומאחר שהנתבע לא ביסס והוכיח את טענתו בדבר ההכרח שהוכרח לכתוב מכתב זה, וגם לא היתה מסירת מודעה לפני כתיבתו, ע״כ חייב הוא לשלם עפ״י הודאתו בכל הסכום שהתחייב עליו.