דין מי שפרע בקנין כסף ומטלטלין

בינת המשפט, כרך א סימן ה

א. האם יש מי שפרע למי שקונה על ידי מלוה

חבירי בעל חנות כלי כסף, לוה ממני מאתים דולר. כשהגיע זמן הפרעון נכנסתי לחנותו, וראיתי בחנותו גביע כסף שעולה מאתיים דולר, החלטתי שאקנה את הגביע בתמורת החוב. סיכמנו שאני קונה את הגביע בחוב, ואמרתי לו כי אחזור בעוד שעה לקחת את הגביע ובינתיים הוא ינקה אותו ויארוז אותו, כשיצאתי מהחנות החלטתי שעדיף לי לקנות במקום אחר. האם אקבל מי שפרע אם אחזור בי.

תשובה

לגבי קידושין הכל מודים שאי אפשר לקדש אשה במלוה כיון שאין המעות בעין (אבן העזר כח, ז), אבל לענין מכירת קרקעות במלוה, או לענין מי שפרע במטלטלין שמכר על ידי מלוה, נחלקו בזה הראשונים.

רובם סוברים שכשם שבקידושין אין קונה במלוה הוא הדין במקח וממכר, ולדבריהם הקונה קרקע במלוה לא יחול המקח, וכן במטלטלין לא יחול מי שפרע.

אבל הרמב"ם מחדש שלענין מקח וממכר מלוה נחשב ככסף ממש, והקונה בו קרקע נקנה המקח ובמטלטלין חייב מי שפרע, ואינו דומה לקידושין, כי בקידושין חייבה תורה לתת לאשה דבר ממשי שנהנת בו עכשיו, כלשון הרמב"ם (אישות פרק ה הלכה יג)

"מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו",

אבל מקח וממכר שיעבוד המעות מספיק חשוב לקנות בו. לפי זה, גם בנידון מי שפרע נחלקו הראשונים האם יש מי שפרע, ואין הכרעה בהלכה זו, וראוי להחמיר.

ב. האם יש מי שפרע כשנשתנה השער.

"קונה שילם לי עבור מוצר מסויים ועוד לא עשה קנין. לפתע חל שינוי גדול במחיר, והמוצר התייקר מאוד. האם אני יכול לחזור בי מחמת הפסד. כי שמעתי שכשיש הפסד, מותר לחזור ואין מי שפרע".

תשובה

ראוי להקדים שדין "מי שפרע", והאם מותר לחזור, אינו אותו דין. "מי שפרע" היא קללה חמורה מאוד, שקללו חז"ל מי שנתן כסף על המקח וחוזר בו לפני קנין, או מוכר שקיבל כסף וחוזר בו, וקללה זו היא רק אם היה ביניהם הסכמה על המקח, ונתן כסף, וכך אמרו בגמרא בבא מציעא (מח, א), שרק בשני תנאים הללו יש מי שפרע.

אבל האם מותר לחזור, הוא אפילו באופן שאין מי שפרע, אבל היה ביניהם הסכמה בדיבור למכור או לקנות, וחוזר בו, ואפילו לא נתן כסף ראוי לעמוד בדיבורו, וסמכו זאת חז"ל מהפסוק (ויקרא יט, לו)

"מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

והנה הין היא מדה, אבל סמכו שהין הוא כן, מלשון הן, שכן שלך יהיה צדק. ובאמת נחלקו בזה בגמרא (בבא מציעא מט, א) האם יש בדברים משום מחוסר אמנה, לרב אין בדברים משום מחוסר אמנה, ולרבי יוחנן יש משום מחוסר אמנה, ופסקו הראשונים (רא"ש, שם, יד) והרמב"ם (מכירה ז, ח) דיש משום מחוסר אמנה, וכן פסק המחבר בסימן ר"ד, ז. וז"ל המחבר

"הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו" עכ"ל.

ועכשיו נבאר מה הדין אם נשתנה השער, האם ראוי להפסיד ולא לחזור בו, או לא חייב להפסיד. והנה בדין מי שפרע מבואר בש"ס (בבא מציעא מט, א) שאפילו נשתנה השער יש מי שפרע. וז"ל פתחי חושן (קנינים ב, סוף הערה לה)

"ופשוט שאף אם נשתנה השער ולכן רוצה לחזור שאין זה פוטרו ממי שפרע, כמבואר בגמרא ובפוסקים בכמה מקומות" עכ"ל.

ולא זכיתי להבין, מדוע הלכה חשובה כל כך לא כתב המחבר בשולחנו הטהור, ולא הרמ"א בהגהותיו, וצ"ע. מכל מקום כך להלכה שאפילו נשתנה השער מקבל מי שפרע.

ובדברי החתם סופר (חושן משפט סימן קב) כתב, שאפילו מי שפרע אין כשיש שינוי בשער. דז"ל-

"ולענין קבלת מי שפרע, או מחוסר אמונה, נראה ודאי שינוי שנשתנה הענין שנפל לו יורה בירושה הוה כתרי תרעא שברמ"א סוף סי' ר"ד" עכ"ל.

והוא פלא גדול. אבל ראיתי בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן רו) כתב על זה וז"ל-

"אמנם קשה בלשון חתם סופר שם, מה דמשמע מיניה, דגם לענין מי שפרע מקיל בתרי תרעא, וזה נסתר מש"ס מפורש בבא מציעא מ"ט ע"א בעובדא דאייקר כיתנא, ובעובדא דשומשמי ובש"ס בבא מציעא ע"ד ע"ב וב

כל הפוסקים, וכבר ראיתי שהעיר בזה בספר ערך שי חו"מ סוף סימן ר"ד, ולחומר הנושא שלא נעלם כל זה מאבי הפוסקים, יראה דלשון החתם סופר צריך לתקן שם קצת, אלא דאין ברצוני להאריך" עכ"ל.

סוף דבר בשינוי שער יש דין מי שפרע ללא ספק.

ג. דין שינוי שער לענין מחוסר אמנה

ובדין שינוי שער במחוסר אמנה נחלקו בזה רבותינו הראשונים, והביאם הרמ"א (חושן משפט סימן רד, יא), וז"ל

"אף על פי שבדברים בלא מעות יכול לחזור בו ואין לקבל עליו מי שפרע, מ"מ ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אף על פי שלא עשה שום קנין, רק דברים בעלמא, וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר אין רוח חכמים נוחה הימנו. והני מילי בחד תרעא, אבל בתרי תרעי אין זה ממחוסרי אמנה. וכו' ויש אומרים דאפילו בתרי תרעי אסור לחזור, ואם חזר בו יש בו משום מחוסר אמנה (נימוקי יוסף פרק הזהב, והמגיד פרק ו' דמכירה ובית יוסף בשם תוספות ורבינו ירוחם נתיב ט חלק ד), וכן נראה עיקר" עכ"ל.

והסמ"ע (שם, ס"ק יב) כתב דכן היא שיטת הרמב"ם והמחבר, שאפילו בנשתנה השער יש בהם משום מחוסר אמנה. ואף על פי שהכריע הרמ"א להחמיר, וכן נראה שיטת המחבר, אין הדברים פשוטים כל כך, שהש"ך (שם, ס"ק ח) כתב על דברי הרמ"א וז"ל

"וכן נראה עיקר. ובב"ח נסתפק בזה לדינא מאחר דבירושלמי מפורש כהרז"ה והרא"ש ועיין בספר המאור והמלחמות האריכו בטענותיהם" עכ"ל.

ולמעשה הנתיבות (חידושים ס"ק י) הביא את פסק הש"ך שיש ספק בדבר, ובפתחי חושן (קנינים א, הערה ה) כתב "גם בדברי האחרונים נראה שהקלו בתרי תרעי" עכ"ל.

ובשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן רו) כתב וז"ל:

"אבל מה שיש לצדד להקל בנידון דידן, הוא על פי שמצאתי בתשובת חתם סופר חושן משפט סימן ק"ב, שכתב בפשיטות להלכה דבתרי תרעא יכולים לחזור, ואף על פי שהרמ"א עצמו נוטה להחמיר, כנראה שהחתם סופר סמך בזה על ספיקו של הב"ח והש"ך שם" עכ"ל.

ולכאורה דבריו צריכים, דז"ל החתם סופר:

"ולענין קבלת מי שפרע או מחוסר אמונה, נראה ודאי, שינוי שנשתנה הענין שנפל לו יורה בירושה הוה כתרי תרעא שברמ"א סוף סי' ר"ד, ועוד כיון דהמחבר סי' ר"ז לא הזכיר חילוק בין קרקע למטלטלים רק הרמ"א הגיה, אם כן המוחזק יכול לומר קים לי כהמחבר, ולא נוכל להוציא ממנו" עכ"ל.

ויש מקום לטעות שלענין מחוסר אמנה פסק דיכול לומר קים לי. אבל המדקדק בלשון החתם סופר יראה שנקט לקולא לענין תרי תרעא, ולא כתב קים לי אלא לגבי ענין אומדנא במטלטלין אם מהני, דלמחבר מהני ולרמ"א לא, ועל זה כתב דיכול לומר קים לי. ומכל מקום למעשה אין הכרעה בדבר. ותלוי הדבר בדרגת הבטחון של כל איש ואיש. וכן כתב בערוך השולחן (חושן משפט סימן רד סעיף ח) וז"ל:

"ומירושלמי משמע כדיעה ראשונה [הגר"א] [דאין בזה משום מחוסר אמנה]. ונראה דמדינא וודאי אין בזה משום מחוסרי אמנה, רק ממידת חסידות [ואתי שפיר הכל ודו"ק]" עכ"ל.

ד. שינוי שער גדול מאוד לענין מחוסר אמנה

ואף על פי שבשינוי שער אין הכרעה, מכל מקום ראוי להביא מה שפסק בשבט הלוי (שם) בשינוי שער גדול מאוד, שאפילו הרמ"א מודה שיכול לחזור בו, והטעם, כיון שבשינוי שער הרגיל, כיון שהיה צריך להתנות שאם ישתנה השער יחזור בו ולא התנה, הפסיד, אבל בשינוי שער גדול יש לומר שלא אסיק אדעתיה שינוי זה, לפיכך לא התנה, ואנן סהדי שאם היה מעלה בדעתו שינוי זה היה מתנה, לפיכך הוי כתנאי במקח, וכן הדין במלוה לחברו כסף והשתנה השער שינוי גדול.

ויסוד דבריו הם על פי מה שפסק בשו"ת בית אפרים (חושן משפט סימן ד) וז"ל:

"סיומא דפסקא נראה לעניות דעתי, דכגון זו דנידון דידן שבשעת ההלוואה או המקח, גם כן היה עומד בספק אם בעת הפרעון יעלה או ירד, שבודאי משלם בב"ץ, הן אם עלה או ירד, ואין צריך לומר אם הלוהו בשטר וכתב להדיא בשטר התחייבות בב"ץ, דלא איכפת לן אם הוא דרך עליה או ירידה לחייבו ממון או לפוטרו ממון אלא מה שהלוהו משלם לו, אם לא היכי שלפי עיני ראות הבית דין היה שינוי השערים גדול מאוד, באופן שלא יפול על לב אדם שיהיה שינוי כזה במשך הזמן הלז, וכיון שהוא סבה רחוקה ונפלאה, יש לומר כמו שכתב מהרשד"ם דאונסא דלא שכיחא לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה, וגם בזה יש מקום לדון וטוב לפשר כמו שכתבו מקצת גדולים בתשובותיהם, ובזה יש מקום קצת ליתן תבלין לתשובת מחנה אפרים בדברי התוספות בפרק הזהב דמיירי שמכר על מנת לשלם מיד, ובין כך ירד שער האיסרין, דכיון דלא שכיח שלשעה קלה כזו ישתנה השער, שפיר צריך לשלם כדמעיקרא, דאף על גב דזימנין דזיל איסרי, לא שכיח שיהא הפוכה כמו רגע ולא אסיק אדעתיה" עכ"ל.

ובשבט הלוי (שם) הביאו, ולא העתיק שיש לפשר בדבר. ואולי כי לשונו נוטה שסומך על זה למעשה.

ה. השתנה הענין האם הוי כשינוי שער

ועוד יש להביא, שאם השתנה הענין הוי כמו השתנה השער, כמבואר לעיל בדברי החתם סופר, וכן פסק כדבריו בשבט הלוי חלק ד סימן רו. ולפי זה אם סיכם לקנות משהו והשתנה הענין ולא היה צפוי שישתנה הוי כשנוי של שני שערים.

ולפי זה אם היה שינוי גדול מאוד שלא צפוי כלל, יש לומר שגם הרמ"א מודה כפסק שבט הלוי, שבשינוי שערים גדול גם הרמ"א מודה.