בינת המשפט, כרך א סימן ו
"יש
לי עסק של משלוחים. חברי הזמין אצלי העברה של סחורה לארה"ב תמורת אלפיים
דולר. לאחר העברה נתתי לו חשבון בנק בישראל אליו יועברו הכספים. ללקוח חשבון
בבלגיה של יורו, והעביר במטבע יורו לפי שער אלפיים דולר לחשבון בישראל, שהסתכם בסך
אלף חמש מאות יורו.
מנהל החשבונות
שלי לא ידע מהעיסקה, ולא ידע מניין הכסף נכנס לחשבון. כידוע לפעמים יש טעות
בהפקדה, ולאחר זמן קצר עם גילוי הטעות, הבנק מוציא את הכסף מהחשבון שהוכנס אליו
בטעות, ומחזירו לחשבון המיועד. לפיכך המתין מנהל החשבונות שהכסף יוחזר למקום
המיועד.. לאחר חודש שהכסף היה בחשבון, ולא יצא מהחשבון, נתן המנהל הוראה להחזיר
חזרה את הכסף ולא לקבלו. אלא שבינתיים הופחת שער היורו לעומת הדולר, והלקוח קיבל
בחזרה רק אלף שלוש מאות וחמישים יורו.
מלבד זאת הוא
חוייב חמישים יורו העמלה של העברת הכספים לארץ ישראל, והחזרה לבלגיה בסך של חמישים
יורו. מי ישלם את ההפסדים הללו. אני טוען שעשיתי עיסקת דולרים, וכיון שלא קבלתי
דולרים לא שולם תשלום עבור העברה, לכן עלי לקבל אלפיים דולר שמגיע לי, אלא שראוי
להפחית לי את העמלה בסך חמישים יורו שהפסדתי ללקוח על ידי מנהל החשבונות שלא
הודעתי לו, אבל אינני צריך לשלם את הפרשי השער, שהרי סיכמתי על תשלום דולרים, ואין
ראוי שאפסיד הפרשי שער בגלל שחשבונך מתנהל לפי שער היורו. אבל הלקוח טוען, שכיון
ששלח אלפיים דולר לחשבון, הרי ששולם חובו, וכל מה שהפסידו המנהל חשבונות עליו
לשלם".
בדבר אחד בודאי
צודק הלקוח שסיום תשלום העיסקה התבצע כששלח את הכסף לחשבון שנתן לו בעל החברה,
ואפילו שלא משך בעל החברה את הכסף מהחשבון. שכיון שאמר ללקוח להכניס את הכסף
לחשבון זה, והכניס, הרי שכבר שילם את דמי המשלוח. ולאחר שהכניס לשם את הכסף, הוא
כספו של בעל החברה.
והנה אדם ששולח
מחשבונו כסף של עצמו לחשבון של מישהו אחר בטעות, ועל ידי משלוח זה נפסד חלק מהכסף
בגלל הפרשי השער, בודאי ההפסד כולו שייך לבעל הכסף, כי מי ישא בהפסד שעשה הוא
לעצמו, ממש כך הוא הנידון שלפנינו, שהרי הכסף שהגיע אל חשבונו הוא שלו לגמרי,
וכששלח בעל החברה את הכסף והפסיד חלק ממנו בשינוי השער, הרי שהפסיד לעצמו, לפיכך
בעל החברה מפסיד לבדו את ההפסד.
אלא שיש לברר
האם יש לחייב את מנהל החשבונות, שהיה לו לשאול את בעל הבית על הכסף, וכיון שהוציא
את הכסף מהחשבון בפשיעה עליו להחזירו בשלמותו לבעל הבית. והנה בסימן מג ביארנו
שפועל ששגג והפסיד לבעל הבית אין לחייבו, אבל אם פשע יש לחייבו, ובמקרה דידן יש
לברר האם מנהל החשבונות פשע. ולכאורה תלוי דבר זה בדרך הרגילות של התנהלות העסק,
דאם על בעל הבית חובת ההודעה להודיע על כל עיסקה שעשה הרי שהפועל לא פשע אלא שגג,
אבל אם דרך התנהלות העסק שלא בכל פעם מודיע בעל הבית למנהל על העיסקאות שעשה פשע
המנהל שלא שאל את בעל הבית. והדעת נוטה שלעולם פושע הוא, שאין כל טורח לשאול את
בעל הבית, והקשר מצוי ותמידי, ולא היה לו להחזיר את הכספים לפני ששואל את בעל
הבית.
עוד בנידון
הנ"ל יש לבאר, מה הדין אם החשבון שאליו ביקש בעל החברה מהלקוח לשלוח את הכסף,
לא היה חשבונו הפרטי של בעל הבית, אלא חשבון של ספק סחורה שבעל החברה חייב לו
אלפיים דולר, אלא שבעל החברה שכח להודיע לספק שיגיע אליו אלפיים דולר, וכשקיבל
הספק את הכסף ולא ידע מקורו החזירו הספק לבלגיה. מי יפסיד בנידון זה.
הנה בנידון זה,
אע"פ שהכסף שנכנס לחשבונו של הספק הוא שלו, מכל מקום כסף שמגיע ללא מקור
ידוע, חייב אדם להזהר ולהחזירו, לפיכך אין לחשב את ההכנסה לחשבונו כפרעון חובו,
שהרי לא ידע שמקבל כסף, וראוי להזהר להחזירו, נמצא שלא חל פרעון החוב. וכיון
שלא חל הפרעון החוב נשאר בעל החברה חייב לספק את כל החוב, ויפסיד בעל החברה את
הפרשי השער ועמלת ההחזרה.
והנה בפתחי חושן
(הלואה פרק ה סעיף א הערה ב) כתב שיכול הלוה לפרוע חובו על ידי נתינה לרשות המלוה
ללא ידיעתו, כיון שעיקר הידיעה שצריך בהחזרת גזל הוא כדי שידע לשמור, לפיכך אם
נותן הפרעון למקום שמור יצא ידי פרעון, ולפי זה כתב, וז"ל:
"נראה פשוט שאם הפקיד הלוה בבנק לחשבונו של המלוה, יוצא בזה ידי פרעון אף על פי שאין דרכו לבדוק התנועה ולא ידע מהפרעון, כיון שמכל מקום שמור הוא" עכ"ל.
ונראה שכל זה בפרעון פשוט שמפקיד לו כסף שקלים לחשבונו, אבל העברה מארץ אחרת שיכולה לעורר חשדות, פשיטא שללא ידיעה לא הוי פרעון מהטעם הנ"ל.