ערעור על חיוב שוכר שהשאיר רהיטים במושכר ברשות

בפסק הדין הנידון חויב השוכר לשלם 760 ₪ למשכיר בשני סעיפים:

(א) שכירות של חצי חודש 500 ₪ בנוסף 166 ₪ שליש מ500 ₪ הנותרים שהמשכיר טען והשוכר הודה מקצת הטענה.

(ב) על נזק לשתי רשתות שהודה בנזק ע"ס 100 ₪.

השוכר ערער על הנ"ל, ונדון בסעיף א' ואח"כ בסעיף ב'.

הערעור על סעיף א' נחלק לכמה טענות:

(א) חודש שכירות היינו 1200 ₪ א"כ חצי חודש צ"ל 600 ₪ ולא 660 ₪.

(ב) השכירות צריכה להיות על פי התעריף שהשוכר החדש משלם היינו 800 ₪ לחודש ולא לפי השכירות שלו שהיתה 1200 ₪ לחודש.

(ג) לא היו שוכרים שהיו מוכנים לשכור הדירה במשך הזמן שהחפצים שלו היו בדירה, עובדה שבאו הרבה ולא רצו לשכור וזה אינו קשור לזה שהיו חפצים בתוך הדירה ולכן אע"פ שהוא נהנה המשכיר לא חסר כלום, ולכן הדין צ"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור.

(ד) ההנאה שלו היתה הנאה של שמירת רהיטים והנאה כזאת אינה כהנאת דירה אלא שכרו פחות.

ונתייחס לטענות אלו בעז"ה

(א) חצי חדש הוא 600 ₪ ולא 660 ₪

כתבנו בפסק תחת הכותרת "האם יש השפעה על הפסקים הנ"ל העובדה שיש כאן מודה מקצת הטענה?" שחישבנו השכירות ע"ס 1000 ₪ לחודש ולא חייבנו מיסי ישוב הואיל והשוכר משלם אותם במשכנו החדש. ולכן רק חייבנו השוכר ב 500 ש"ח לחצי חודש. ה 160 ₪ הנותרים חייבנו בגלל שיש בנידונינו מודה מקצת הטענה. המשכיר טען שהרהיטים היו בדירה חודש והשוכר הודה בחצי חודש וכפר בחצי חודש. במקרה של מודה מקצת הטענה הנתבע חייב לישבע שבועה דאורייתא עם נקיטת חפץ שהאמת כדבריו אבל היום לא נוהגים לישבע ומנהג בתי הדין לחייב חצי במקרים של שבועה דאורייתא. אנחנו הסתפקנו בחיוב של שליש על החלק היחסי בין הטענה וההודאה דהיינו שליש 500 ש"ח = 166 ₪ ולכן חייבנו כאן 660 ₪. השכירות 500 לחצי חודש שכירות ו 166 שליש של השאר.

(ב-ג) טענות על חיוב השכירות

המכנה המשותף של הטענות האלו של השוכר הוא שלפי הגמ' (ב"ק כא.) הדר בחצר חבירו שלא מדעתו חייב לשלם לו שכירות בגלל שזה נהנה וזה חסר. זה נהנה בגלל שהדיור חוסך לו הצורך לשכור מקום אחר, וזה חסר בגלל שמדובר בחצר העשויה לשכור, ובגלל שהפולש גר שם אחרים לא באו לשכור המקום כמש"כ בפירוש רש"י שם. וא"כ המערער טוען שצריכים לבחון אם אכן היה כאן חסרון למשכיר. והשוכר טוען שהמשכיר לא חסר כלל בגלל שלא היו שוכרים שהיו מוכנים לשכור הדירה בתקופה ההיא ולכן הרהיטים שנשארו בדירה לא גרמו למשכיר הפסד, ואפילו אם נאמר שהיה כאן הפסד ההפסד היה ע"ס 800 ₪ שזה התעריף שבסופו של דבר הצליח להשכיר הדירה ולא על פי התעריף שלהם של 1200 ₪ לחודש. והטענות האלו הן חזקות וטובות. אבל נראה שאינן רלוונטיות לנידון דידן.

כבר כתבנו בפסק (ו.ב.1) שנידון דידן שונה מכל נותן רשות לאחר לדור בדירה שלו בגלל שכאן הדירה היתה כבר שכורה בידי הנהנה ולכן ברור שהמשכיר לא ויתר כאשר נתן רשות להישאר בדירה רק הוריד כאן טענת שואל שלא מדעת אבל עדיין עומד בדרישה לקבל שכר על הדירה. שהרי השכירות הקודמת היתה מצב של דרישת שכר ואין סיבה לומר שדרישה זו מתבטלת כאשר נגמר השכירות והמשכיר נותן רשות לשוכר להמשיך להשתמש בדירה, כמש"כ בפסק. אלא יותר מסתבר שדרישת התשלום במקומה עומדת. וא"כ נידון דידן דומה למש"כ (חו"מ שסג, ו'):

"הדר בחצר חברו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו... אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו שזה נהנה וזה לא חסר".

הרי מבואר מן הנ"ל שכאשר המשכיר אומר לשוכר "צא" הוא מתחייב להעלות למשכיר שכר אפילו אם מדובר בחצר שאינה עשויה לשכר! ועי' סמ"ע (י"ד) שהוסיף וכתב:

"בכה"ג בכל ענין אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר צריך לשלם לו כל שכרו כיון דגילה דעתו דלא ניחא ליה ביה, ואין אומרים בכה"ג כופין על מדת סדום וכמ"ש בסמוך".

הרי הסמ"ע כתב שגם באדם שלא נהנה שאינו ראוי לשכור מקום אחר ומשכיר שאינו חסר, שאינה עשויה לשכר- חייב בגלל שהמשכיר גילה דעתו שאינו רוצה שיהיה בחצר. ונשאלת השאלה מה הסברא לחייב בכה"ג כאשר זה לא נהנה וזה לא חסר?

מקור הדין הזה מב"ק כ: שהגמ' רצתה להביא ראיה שזה נהנה וזה לא חסר חייב, מן המשנה:

"נטל אבן או קורה של הקדש... בנאה לתוך ביתו הרי"ז לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה".

ועל זה אמר שמואל:

"זאת אומרת הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר".

הגמ' דוחה:

"כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי".

וע"ש בתוס' ד"ה כהדיוט:

"...אלא נראה כהדיוט מדעת דמי כלומר דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה".

זאת אומרת עצם זה שידוע שהשכינה לא מרשה להשתמש בהקדש, מחייב המשתמש בו בתשלום. ונראה הטעם בזה שכאשר אמר לו "צא" גילה דעתו שרוצה לממש את הבעלות שלו על החצר וזה מאפשר לו לתבוע תשלום גם כאשר אינו עשוי להשכיר, שכל אחד יכול לממש את בעלותו ולבקש תשלום על השימוש ברכושו. ורק כאשר לא ראהו או ראהו ואינו אומר כלום שם לא חייב אם לא חסר, בגלל שזה נהנה וזה לא חסר פטור.

וע"ש ברשב"א ד"ה כהדיוט מדעת דמי שכתב:

"...אלא ה"ק, כהדיוט מדעת ומתנה עמו שישלם לו שכר הוא, שכן אמרה תורה שלא יהנה אדם בלא מעילה".

משמע שאם המשכיר תובע שכר במפורש אע"פ שהחצר הוא אינו עשויה לשכר כמו ההקדש חייב לכו"ע. והחידוש בסוגין שאם אמר "צא" דינו כמבקש שכר בהדיא. ולפי"ז נראה שבנידון דידן שברור לנו שהמשכיר לא ויתר על דרישת תשלום דינו כמתנה עמו שישלם לו שכר ולכן חייב. ונראה שאפילו אם המשכיר מתנה כך עם הפולש אפילו אם הפולש אינו מסכים לכך חייב. שהרי צ"ל דומה להקדש כאשר יש הקפדה חד צדדית של משכיר ומחייב ה"ה תנאי חד צדדי של המשכיר מחייב. וכל זה בגלל שאיש יכול לממש את בעלותו ולבקש תשלום ממי שגר בתוך ביתו אפילו אם על פי דין אינו מגיע לו כגון שהוא אינה עשויה להשכיר.

וכל הנ"ל מתאים למש"כ הנ"י בשם הרא"ה (ח: בדפי הרי"ף ד"ה מאי הוה עלה):

"כתב הרא"ה ז"ל אע"ג דק"ל בעלמא (ב"ב יב:) בזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום ה"מ בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל אלא שיכול לכופו ממדת הדין שלא לעשותו וכגון הבונה כנגד חלונו של חבירו והלה מעכב עליו שלא לסתום אורה שלו והלה רוצה לעשות לו חלונות במקום אחר שלא יפסיד מן האורה כלל כגון זה אמרינן כופין אבל להשתמש בשלו כלל לא אמרו, שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שלא יכוף את חברו ע"כ וכן דעת הרא"ש ז"ל והריב"א ז"ל בכה"ג לא אמרינן כופין אותו על מדת סדום".

זאת אומרת שהאדם יכול לממש את בעלותו ולמנוע מאחר לפלוש לרכושו אע"פ שאינו עשוי להשכיר וכן יכול לגבות תשלום על השימוש. ולכן ה"ה בנידון דידן אפילו אם נאמר שמדובר בחצר שא"א להשכיר אותה ולכן זה לא חסר מ"מ יש לבעלים זכות לגבות כסף על השימוש בחצר אם אמר כן במפורש ונראה שנידון דידן הוא מצב כזה כאמור שהואיל והיה שוכר לפני כן, אין סברא שהמשכיר ויתר על דרישת תשלום בשימוש המקום.

מיהו כל זה קשה ממש"כ הרמ"א שם:

"ודוקא שכבר דר בו אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו אע"פ שכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר ה"מ בדבר דאי בעי ליהנות לא יכול ליהנות אבל בכה"ג דאי בעי בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול אלא שאינו רוצה אין כופין אותו לעשות בחנם".

משמע שבחצר שא"א להשכיר, יוכל לכוף לחבירו ולהכנס לחצרו בעל כרחו. ולפי"ז בנידון דידן אם נאמר שא"א היה להשכיר הדירה - א"א לגבות תשלום על כך אפילו אם השוכר אמר מראש שרק מאפשר לו להכנס בתשלום.

אבל לפי הנ"ל יוצא שיש סתירה בשו"ע שהרי הרמ"א כתב הנ"ל על המחבר בלי לציין שיש מחלוקת כלל ביניהם!? ולכן היה נ"ל שגם לפי הרמ"א פולש יכול לכוף את המשכיר ליתן לו להכנס לביתו אם אינו עשוי להשכיר אבל אם אמר לו "צא" או אמר לו שחייב לשלם - צריך לשלם לו. ולכן נראה שגם לפי הרמ"א בכה"ג צריך לשלם.

בנוסף לכך נראה שבנידון דידן יש סיבה נוספת לחייב והיינו שהמשכיר השקיע כסף כדי לשפץ המרתף כדי להשכירו ובכה"ג נראה שלכו"ע חייב וזה דומה למש"כ בסמ"ע רסד, יט:

"...ועוד נראה דאפילו אם ידוע שלא היה לו עסק אחר לעת עתה לעסוק בו וה"ה לבעל מעבורת שלא היה לעת עתה מי להעבירו מ"מ צריך ליתן לו שכרו כאחר כיון דכל השנה שבא אחד ומבקש ממנו להעבירו או לעשות לו בכליו מלאכה כזו או קלה או כבידה ממנו שדרכה ליתן עליה שכר אינו מן הדין שיהא זה עדיף משום צורך הצלת ממונו או גופו מ"ה צריך עכ"פ ליתן לו שכר כאינש דעלמא".

ז"א כאשר פרנסתו של האיש הוא בדבר מסוים אע"פ שעל פי הדין היה צריך לבצע המעשה בחינם כגון בנידון שם שבא להציל מי שבורח מבית האסורים עי"ז שמעבירו הנהר, ואע"פ שאין לו שום הפסד מכך שמעבירו, מ"מ הואיל ופרנסתו בכך ל"צ לעשות בחינם, שהרי כל ענינו "לנצל" הצורך של אנשים לעבור הנהר, לגבות כסף לפרנסתו וא"כ מה לי צורך של פיקוח נפש או צורך אחר. וה"ה בנידון דידן אם השקיע הכסף לשפץ המרתף וזה עומד לפרנסה, לא מכריחים אותו ליתן להשתמש בחינם ומה לי שאין כאן אדם אחר שצריך למקום?! הרי זה שצריך המקום עכשיו הוא זה שבעבורו שיפץ המקום. משל לאדם שבנה צימר במדבר שרק עוברים שם אנשים מעטים בשנה. הרי כל אחד אינו יכול לכוף לבעל הצימר ליתן לו לשהות שם בחנם בטענה שאין אחר שבא עכשיו לשהות שם ולכן הוא נהנה וזה לא חסר! שהרי הוא בנה אותו כדי לקלוט דוקא העוברים הבודדים שעוברים שם וכדי "לנצל" את צרכיהם ללינה. ולכן לא סביר שכל או"א יכול לכוף אותו ליתן להם להתאכסן שם בחינם. שלפי"ז מי שבונה מלון של 1000 חדרים לא יכול לגבות כסף על השכרת החדרים עד שיש יותר מ1000 אנשים ועכשיו יכול לגבות רק למספר דיירים שיש פונים מעל 1000 שהרי כל או"א יכול לומר שלא היה יכול להשכיר חדר זה ולכן לא חסר בזה שגר שם! ברור שכל זה בלתי אפשרי ולכן ע"כ לכל הפחות בדבר שהוא מיועד לפרנסה ובנו אותו לכך- צריך לשלם אם אמר לו מראש שכך יהיה. ונ"ל שהרמ"א מודה גם בדבר שאינו דוקא לפרנסה וכמש"כ. לאור כל זה נראה ברור שהשוכר שהשאיר חפציו בתוך הדירה כאשר יצא צריך לשלם שכירות על כן בגלל שהמשכיר כאילו התנה אתו כן מראש הואיל והמשיכו השכירות הקודמת.

לפי"ז נדחה ערעור ב' וג' למעלה.

(ד) ערעור על הסכום של החיוב

המערער טען שלא צריך לשלם כל השכירות שהרי רק איחסן שם רהיטים ואין תשלום של רהיטים כתשלום שכירות למגורים.

והיה מקום לומר שהואיל ומדובר בהמשך השכירות הקודמת, צריכים לשלם אותו תעריף שהתחייב בו. אבל נראה שא"א לומר בנידון דידן שיש חיוב לשלם כל השכירות בתור המשך לשכירות הקודמת שהרי השוכר החזיר למשכיר את המפתחות כאשר עזב את הדירה. ולכן המשכיר היה יכול להשתמש בדירה במה שרצה והשוכר היה מנוע מלהשתמש בדירה מעבר לאחסון חפציו. עקב כך אע"פ שכבר קבענו שהמשכיר לא ויתר על תשלום השכירות ולכן אין טענה שלא חסר, מ"מ ברור שהשכירות לא המשיכה כקדמת דנא שהרי המפתחות והחזקה בדירה חזרה למשכיר, ולכן. אפשר לחייב אך ורק את ההנאה שהיה לשוכר הזה שהשאיר החפצים בתוך הדירה בלבד.

ועל פי הודאתו החפצים היו בסלון בלבד ולא בחדרים האחרים ולכן נראה לחייב רק על שימוש בשליש הדירה.

סיכום פרק זה

מתקבל הערעור שאין לחייב השוכר כל השכירות ונראה לחייב שליש השכירות א"כ במקום 500+160 נחייב עכשיו 166.60 ₪ שזה שליש של חצי חדש ועוד 55.50 ₪ שליש של סכום זה מכח מודה במקצת הטענה סה"כ 222.10 ₪.

הערעור בסעיף ב' על החיוב לשלם על שתי הרשתות

המערער הודה שהכלב שלו הזיק לשתי הרשתות בבית ע"ס 100 ₪ עכשיו טוען שטעה ולא שם לב שרשת אחת נמצא בחדר הקטן ולכלב לא היתה גישה אליו ולכן חוזר בו מן ההודאה הזאת.

קיימא לן שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ואדם נאמן לחייב עצמו אפילו אם באו מאה עדים שפטור כמש"כ חו"מ פא, כ"ג ואנחנו נוקטים כנתיבות ג, ג ומהרי"ט ב' חו"מ (מובא שם ברע"א) ועוד שהודאה לפני שנים דינו כהודאה לפני ב"ד, שאל"כ אין משמעות לפסיקות של בית הדין. וא"כ אין המודה יכול לחזור בו אחרי שהודה. מיהו נראה שבדבר שברור לב"ד שטעה בו, יכול לחזור בו. וזה דומה לסוגית "הנהו גינאי" גיטין יד. אם מברר בעדים שטעה בחשבון, נאמן לחזור בו כשיטת רי"ף ועוד שם. ואע"פ שהודאת בעל דין כמאה עדים נראה שמדובר שם שהעדים הוכיחו לב"ד שהיתה טעות בחשבון ולכן אין סהדי בטעות ולכן יכול לחזור בו, שהרי אנן סהדי יותר חזק מעדים, וכן מש"כ חו"מ סי' כט, א' שכאשר ברור לב"ד שיש טעות אפשר לחזור בו.

מיהו כדי לחזור מהודאת בעל דין, צריך הוכחה גמורה ברמה של אנן סהדי כנ"ל. פירוש הדבר צריך בירור מעל כל ספק שההודאה היתה בטעות. בנידון דידן אם החלון הוא גבוה בקיר באופן שהכלב לא היה יכול להגיע אליו כלל וכלל היה מקום לדון שיש הוכחה שההודאה היתה בטעות אבל הואיל והחלון נמצא בגובה רגיל, א"א לחזור מהודאה הנ"ל שאין כאן הוכחה חד משמעית שההודאה היתה בטעות ואע"פ שהכלב קשור במקום אחר אולי השתחרר או שניתנה לו גישה באיזה שלב לחלון וקרע את הרשת לאור זה א"א לבטל את ההודאה הנ"ל והחיוב ע"ס 100 ₪ עומד במקומו.

סיכום: הערעור בסעיף זה נדחה והחיוב ע"ס 100 ₪ של הנזק לרשתות עומד במקומו.

החלטה: החיוב על סך 660 ₪ תוקן ועומד עכשיו על סך 222.20 ₪. החיוב ע"ס 100 ₪ על הנזק לרשתות עומד במקומו סה"כ 322.20 ₪.

על המערער לשלם סכום זה בתוך 30 יום מאישור פסק דין זה.

על החתום:

הרב יהודה קרויזר, רב היישוב מצפה יריחו

הרב ברוך פז