דינים בהשגת גבול

בינת המשפט, כרך א סימן ח

א. פתיחת חנות ליד חנות חבירו של בן אותה העיר

"יש לי עסק של מכירת בגדים שנים רבות. הרבה "דמים" תרתי משמע השקעתי בהקמת העסק, ובשמירת הלקוחות. לפתע לצערי, לאחר שמישהו פתח באותו הרחוב עסק של מכירת בגדים, היקף המכירות ירד פלאים. למרות שיש קצת רווח והעסק מחזיק את עצמו, אבל הרווחים שהיו לי ירדו משמעותית. האם אני יכול למנוע פתיחת העסק ברחוב שלי".

תשובה

אם פותח החנות הוא בן אותה העיר, אי אפשר למנוע ממנו, אפילו אם אינו גר ברחוב זה. אבל אם הוא בן עיר אחרת, אפשר למנוע ממנו.

ביאור התשובה

מחלוקת בגמרא, אם אפשר למנוע פתיחת חנות חדשה

בבבא בתרא (כא, ב) נחלקו רב הונא ורב הונא בריה דרב יהושע, אם בן מבוי, יכול לעכב על בן אותו מבוי להעמיד ריחים ליד ריחים שלו ולמעט פרנסתו. רב הונא אומר שיכול לעכב, ורב הונא בריה דרב יהושע אומר שאינו יכול לעכב, ופסקו הראשונים כרב הונא בריה דרב יהושע דאינו יכול לעכב.

עוד אמר רב הונא בריה דרב יהושע (שם) שבן עיר על בן עיר אחרת בודאי יכול לעכב, ומסתפק הש"ס (שם) האם לרב הונא בריה דרב יהושע שמתיר לבן אותו מבוי להעמיד חנות באותו מבוי, האם יכול בן מבוי לעכב על בן מבוי אחר, שלא להעמיד במבוי זה ריחים, ונשאר הש"ס בספק, ופסקו הראשונים (הרי"ף בבא בתרא יא, ב מדפי הרי"ף) והרא"ש, (שם, פרק ב, פיסקא י"ב ושאר ראשונים). שמספק אין יכול לעכב, ולהן אות ג' יבואר הטעם בזה. ומבוי הוא רחוב או אזור קטן בזמנינו.

לפי זה בן אותה העיר, יכול לפתוח חנות באותה העיר, אפילו שיש לחבירו חנות כזאת, ואפילו אינו גר באותו רחוב עם חבירו, יכול לפתוח חנות ברחוב שדר חבירו. אבל בן עיר אחרת לא.

וכן פסק המחבר (חושן משפט סימן קנ"ו, ה) שאם היתה שם חנות, יכול בן אותה העיר אפילו אינו גר באותו מבוי דהיינו אותו רחוב, לפתוח חנות לאותם מצרכים לאותה העיר, אפילו שעל ידי זה הוא מפחית מהרווחים של החנות הקודמת, ואין יכול בעל החנות הראשונה למנוע פתיחת עסק אחר על ידי בן אותה העיר בטענת "פסקת לחיותי". אבל בן עיר אחרת אינו יכול לפתוח חנות ליד חנות זו. לפי זה, אם הלה הוא בן אותה העיר, אינך יכול למנוע ממנו.

הטעמים שאפשר למנוע מבן עיר אחרת לפתוח חנות בעיר זו

ובפתחי חושן (חלק ה, פרק ט, הערה ב) נדחק לבאר, מדוע בן עיר אחרת אינו יכול לפתוח חנות בעיר זו. אבל באמת הטעם מבואר בקיצור בברייתא, ויותר בראשונים, דז"ל הברייתא (בבא בתרא כא, ב):

"עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו, ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי"

ע"כ. והטעם מבואר ביד רמה (שם) בשני דרכים:

א. "כשם שאתה חושש לפרנסתך, עליך לחשוש לפרנסתי". וכונתו, שכיון שכל אחד עושה בתוך שלו ואינו מזיק ממש לחבירו, אלא גורם מיעוט פרנסה לחבירו, לפיכך אין לך למנוע ממני פרנסה, וכשם שאתה חושש לפרנסתך, כך תחשוש לפרנסה שלי.

ב. כל אחד עושה בתוך שלו, ומה שפסקו לכל אחד מהשמים הוא מקבל, ולא מפסיד אחד לחיותיה לחבריה.

וכל זה דוקא כשהוא בן אותה העיר, שכיון שהוא דר בעיר זו יש לו זכויות לפתוח חנות בכל העיר, אבל כשהוא בן עיר אחרת הרי אינו עושה בתוך שלו אלא בתוך של חבירו, דהיינו בתוך עיר אחרת, והרי הוא מזיק לחבירו, וכשהוא מזיק אין יכול לטעון תחשוש לפרנסתי, כי אינך בן עיר זאת, ואין יכול גם לטעון שמהשמים יקבל כל אחד חלקו, שזה דוקא אם אינו מזיק ואינו גוזל לחבירו.

ובריטב"א מצאנו טעם אחר לחלק ביניהם, שהריטב"א בחידושיו (בבא בתרא , שם) ובקידושין (נט , א) סובר, שהטעם שיכול למנוע מבן עיר אחרת הוא מחמת דין עני המהפך בחררה, שאסור ליטול מעני המהפך בה, וכל זה דוקא בבן עיר אחרת, אבל בבן אותה העיר יכול לומר לו שאינו מוצא בעיר אחרת להתפרנס, לכן אין לו דין עני המההפך בחררה,

"וכענין שאמרו במציעא (י' א') נפל לו עליה פירס טליתו עליה עניים באים ומעבירין אותה ממנו, שאין מציאות מצויות בכל מקום".

ב. האם לבן עיר, ת"ח או חסיד, ראוי להשיג גבול חברו.

"לפני כמה שנים פתח חבירי בשכונתנו עסק להחלפת כספים, וב"ה פרנסתו בשפע. לצערי פרנסתי קשה מאוד, וחבר מעירנו הציע לי שנפתח בשותפות חנות מיוחדת ל"המרת מטבע חוץ". כיון שאני בן העיר ומותר. אבל אינני רוצה לפגוע בחברי. מצד שני יש חובת ההשתדלות ומזדמנת לי הזדמנות טובה לפרנסה, האם מותר לי לוותר על האפשרות הזו".

תשובה

על פי חסידות, ראוי שלא לירד לאומנות חבירו, אפילו אם מותר מעיקר הדין.

אע"פ שבן אותה עיר מותר מעיקר הדין לפתוח חנות אחרת ליד חברו, מכל מקום כתב בשולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות הפקר והשגת גבול, יג) וז"ל

"ומדת חסידות שלא לירד לתוך אומנות חבירו, שנאמר ואת אשת רעהו לא טימא, ופירשו חכמים זה שלא ירד לתוך אומנות חבירו" עכ"ל.

וכן משמע ברמב"ם הלכות דעות (פ"ה הלכה יג), שתלמיד חכם אינו נוהג כן, אע"פ שמותר מעיקר הדין. לאור זה, ללא ספק הנוהג בחסידות ואינו יורד לתוך אומנותו של חבירו, יזכה לברכת ה' ממקום אחר, כי ה' הוא המפרנס.

ג. דין השגת גבול שפוסקת לגמרי את פרנסת חבירו.

"אני גר במושב. כבר שנים רבות שיש לי חנות מצרכים בלעדית במושב, וממנה פרנסתי. לצערי אחד מתושבי המושב פתח עוד חנות במושב. והיות ובמושב אין הרבה תושבים איני מסוגל להשאיר את חנותי ופרנסתי מתמוטטת לגמרי, האם בגלל שהוא תושב המושב הוא יכול למוטט את פרנסתי".

תשובה

מחלוקת הפוסקים, אם אפשר למנוע פתיחת חנות, כאשר יפסיד הראשון פרנסתו לגמרי

כתב הבית יוסף (חושן משפט סימן קנו, חלק השני) וז"ל:

"כתוב במרדכי (סי' תקטז) ומבוי הסתום משלשה צדדין, רק בצד אחד יכנסו לו, ודר ראובן אצל סופו הסתום, ובא שמעון לדור כנגד הצד, שאין הגוי יכול לילך, אם לא ילך תחלה לפני פתח שמעון, נראה דיכול לעכב עליו כדרב הונא. אביאסף. וכן כתב בהגהות מיימון פרק ו' מהלכות שכנים (אות ח). ונראה דאביאסף סבר דלא כרב הונא בריה דרב יהושע, ואם כן לדידן דקיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע לא מצי מעכב עליו" עכ"ל.

הנה מביא הבית יוסף בשם המרדכי שכתב בשם אביאסף, שאם היה מבוי סגור מכל הצדדים, ופתח חנות לפני חבירו, באופן שכל הנכנס למבוי יכנס לחנות שלו קודם, יכול למנוע ממנו פתיחת החנות. ולא מבואר הטעם. והבית יוסף מבאר דשיטת אביאסף להחמיר, היא רק מפני שפוסק כרב הונא, שבן מבוי יכול לעכב על בן מבוי אחר, ולפי זה לאו דוקא מפני שהיה מבוי סגור מג' צדדים אסר. ולפי זה, להלכה שפוסקים כרב הונא בריה דרב יהושע שאין יכול לעכב על בן מבוי, אין יכול למנוע אפילו באופן שפוסק לחיותו לגמרי כמו בדין של האביאסף.

ובהגהות דרישה  ופרישה על דרכי משה הארוך (ס"ק ג), כתב וז"ל

"ולעניות דעתי נראה, דגם רב הונא בריה דרב יהושע מודה בהאי דינא דחנות, דהיה שמעון יושב בפתח ולא היה שום אדם יכול לעבור לראובן אם לא הלך תחלה לפני פתח שמעון, וכן כתב המרדכי בהדיא שם, ומשמע דדוקא מכח זה פסק כן דזה מיקרי ירד לחיותו, ולא כשמעמיד החנות בצדו ועיי"ש ודו"ק" עכ"ל.

הנה מבואר שסובר הדרישה, שהאביאסף סובר, שאפילו לפוסקים שאין יכול לעכב על בן מבוי, מכל מקום אם ודאי שמונע פרנסתו הכל מודים שיכול לעכב. וכן כתב הרמ"א בתשובה (שו"ת רמ"א, סימן י). ויש דפוסים שנמצא לשון זה בדרכי משה הארוך (ומשם העתיקו בדרכי משה הקצר, אות ד).

אבל בשו"ת בית אפרים (חושן משפט סימן כו) כתב שאינו נמצא ברוב דפוסים של דרכי משה הארוך, ואיזה חכם הגיה בגליון של דרכי משה, וטעו והכניסו לפנים (עיין הגהות והערות לדרכי משה הארוך, מהדורת שירת דבורה, קנו, אות ג), וכן לא פסק כן הרמ"א בהג"ה על השולחן ערוך. ואפילו הסמ"ע שמפרש כן בהגהותיו הנ"ל, לא פסק כן בשולחן ערוך, וכן לא מוזכר פסק זה בשולחן ערוך ובנושאי כלים.

ולמעשה נחלקו בזה רבותינו הפוסקים, השארית יוסף (סימן יז) ומשאת בנימין (סימן כז) פסקו כדברי הדרישה שאם הראשון יפסיד פרנסתו יכול למנוע אפילו מבן עירו לפתוח חנות, וכן פסק בתוקף רב החתם סופר בשו"ת (חושן משפט סימן ע"ט) ועוד אחרונים. אבל המהרש"ל בתשובה ובים של שלמה בקידושין לא פסק כוותיה, וכן דחהו מההלכה בשו"ת בית אפרים חושן משפט סימן כו, ובשו"ת הדברי חיים חלק א חושן משפט סימן כ ועוד, ולמעשה לא הכריעו הפוסקים בדבר. והאריך בזה בפתחי תשובה (שם, ס"ק ג).

וראוי להדגיש, שאף על פי שבממון המוציא מחבירו עליו הראיה, ואין חובה להחמיר ולשלם ממון שמספק פטור לשלם, אבל בדין השגת גבול, שיורד לאומנותו של חבירו, אפילו כשאין לבית דין כח לכפות סגירת החנות, מכל מקום, דבר ברור שירא שמים יתרחק מזה, ולא התחייבנו לעשות השתדלות לפרנסה התלויה בספק איסור חמור, וה' הוא הזן ומפרנס.

דין ספק השגת גבול

והנה בדין ספק טענת "פסקת לחיותי", דהיינו השגת גבול, פסקו הראשונים, שמספק אינו יכול לעכב (הרי"ף בבא בתרא יא, ב מדפי הרי"ף) והרא"ש, (שם, פרק ב, פיסקא י"ב ושאר ראשונים). ולכאורה לפי זה, במחלוקת הפוסקים האם יש למנוע פתיחת חנות כשהחנות השניה תפסיד לגמרי את הראשונה, יש לפסוק שאינו יכול לעכב.

מכל מקום יש להסתפק בזה, דהנה בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תניינא, חלק ג סימן כא) הקשה, על מה שפסקו הראשונים בספק השגת גבול לקולא; דלכאורה יש להקשות, מדוע בדיני ממונות פוסקים המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא אומרים ספק איסור גזל לחומרא. אבל הטעם בזה, כיון שגם על השני יש ספק גזל, שאם נוציא ממון מספק מטעם ספק גזל, נכשיל את המקבל בספק גזל, לכן אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה כי אי אפשר לתקן את הדבר.

ולפי זה הקשה השואל ומשיב, בדין ספק השגת גבול, שאם נפסוק לחומרה ולא נניח לפתוח חנות חדשה, לא יעבור הראשון באיסור גזל, אלא שרק מונע ממנו לעכב פרנסתו, אם כן מספק יש להחמיר ולעכב, ומדוע פסקו הראשונים שבן מבוי אינו יכול לעכב על בן מבוי אחר אם הוא בן אותה העיר כיון שספק השגת גבול לקולא, ולא אומרים שנלך לחומרא ונמנע פתיחת חנות חדשה, שהרי, אם נמנע פתיחת חנות חדשה, הראשון לא יעבור איסור גזל, אלא רק מניעה לחנות החדשה. ותירץ השואל ומשיב, שהשגת גבול אינה ספק גזל לאיסורא, כיון שאינו ודאי שמונע פרנסתו, לפיכך אין בזה ספק איסור לחומרא.

ולפי זה כתב השואל ומשיב, שלכן החמיר האביאסף (כביאור הדרישה והרמ"א) למנוע פתיחת חנות לבן אותה העיר שהוא ממבוי אחר, באופן שודאי מונע ממנו פרנסתו, שאז יש ספק גזל שמונע פרנסתו בודאי, לכן החמירו ואמרו שאסור לפתוח חנות, כיון שמניעת פתיחת חנות מבן מבוי אחר, הוא ספק בגמרא, ובאופן שודאי מונע פרנסתו הוא ספק איסורא לחומרא. ולפי זה לכאורה כיון שאין לנו להכריע האם ההלכה כאביאסף, יש ללכת לחומרא מטעם ספק איסורא.

ולולי דמיסתפינא אמינא מלתא חדתא, דכבר ביארנו שהדרישה אינו מפרש כדברי השואל ומשיב בשיטת האביאסף, וסובר שיכול לעכב אף בבן אותו מבוי, והטעם, כיון שסובר, שלא נחלקו בש"ס אלא באופן שאינו מונע פרנסה בודאי, אבל אם מונע לגמרי פרנסה הכל מודים שאין לאחר לבוא ולקלקל לגמרי פרנסת חבירו, ולדבריו יש לומר טעם אחר מדוע פסקו הראשונים לקולא בבעיא של בן מבוי אחר, דאינו מחמת שאינה ספק גזל לחומרא אלא להפך, שכיון שהשני יכול להתפרנס במקום זה אין לנו למנוע ממנו פרנסתו, ומהיכי תיתי להעדיף את הראשון על השני, ובמה זכה הראשון להיות פרנסתו בלבד כאן, דהרי גם השני בן עירו, לפיכך פסקו לקולא, שמניעת פרנסה מן השני, היא כנטילת ממון מספק, ולתתו לשני.

ולפי זה אין לנו מקור לומר שמספק יש ללכת לחומרא. וכיון שאין הכרעה בפוסקים האם הלכה כאביאסף, לפיכך אם בא לשאול האם לפתוח, יש להורות שאסור, אבל אם כבר פתח אין בידנו הכח לסגור חנות השני. ובפרט אם הפותח השני גר באותה קירבה למקום החנות כמו הראשון, בודאי אין לסגור חנותו כמבואר להלן.

מחלוקת הדרישה והשואל ומשיב, בדין מונע פרנסה לגמרי, והוא גר באותו מבוי

ולפי דברי השואל ומשיב, אין למנוע מבן אותו מבוי אפילו לשיטת האביאסף, כיון ששיטתו היא רק מפני הספק בגמרא של מבוי אחר. אבל מדברי הדרישה לעיל, שכתב "ומשמע דדוקא מכח זה פסק כן, דזה מיקרי ירד לחיותו, ולא כשמעמיד החנות בצדו", מוכח שאין טעם האביאסף מחמת ספק לחומרא, אלא שוסבר שכיון שודאי מונע פרנסתו יש לאסור לכולי עלמא, ומשמע שאפילו הוא בן אותו המבוי. ונפקא מינא לדידן, שאפילו מי שגר באותו רחוב אינו יכול לפתוח חנות ליד חבירו - אם בודאי מונע מחבירו פרנסה לגמרי.

ד. בן עיר אחרת שפתח חנות טובה יותר.

"יש לי חנות נעלים בעיר בני ברק. לפני כמה שבועות פתח תושב אלעד ליד חנותי חנות לנעליים אורטופדיות, ומאז פרנסתי ירדה מאוד, האם אני יכול לתובעו לדין תורה".

תשובה

הבית יוסף בחושן משפט סימן קנ"ו (בחלק השלישי) כתב בשם הרא"ש (בבא בתרא, פרק ב, סימן יב), שכתב בשם הר"י מיגש (בבא בתרא, כא, ב), שאם הבאים מעיר אחרת מוכרים סחורה טובה יותר, אין יכולים לעכב בהם, כי היא כסחורה אחרת. וכן פסק הרמב"ן (שם) והמרדכי (בבא בתרא סימן תקיג) ורבינו ירוחם (נל"א ח"ו קא ע"ג), והביאו להלכה הרמ"א (חושן משפט קנו, ז) וז"ל:

"יש אומרים הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת, היינו דוקא בדליכא פסידא ללקוחות, שמוכרין כשאר בני העיר וגם סחורתם אינה טובה יותר משל בני העיר, אבל אם נותנין יותר בזול, או שהיא יותר טובה, שאז נהנין הלוקחין מהן, אין מוכרי הסחורות יכולים למחות" עכ"ל.

ובביאור הגר"א (שם, ס"ק לה) מביא מקור לדברי הר"י מיגש מדברי חכמים בבבא מציעא (ס, ב), דהתירו לחנונים לחלק חינם קליות ואגוזים כדי להביא לקוחות, דרבי יהודה אוסר וחכמים אומרים זכור לטוב, כיון שהוא לטובת הלקוחות, וכל שהוא לטובת הלקוחות אין לאסור, וכן הכא נמי כיון שהם מביאים סחורה אחרת או טובה ממנה אין לאסור.

ובבית יוסף (שם) מוסיף, שנראה שאפילו סחורה גרועה יותר גם מותר להביא, כיון שהיא סחורה אחרת, ובודאי היא זולה יותר, ונשאר בצריך עיון, והביאו הסמ"ע (שם, ס"ק כג). אבל בפתחי תשובה (ס"ק יב) כתב בשם נחלת שבעה (חלק ב, סוף סימן ג) שכתב שפשוט לדינא שאין יכול לעכב.  

לאור המבואר, כיון שהחנות החדשה מוכרת סחורה טובה יותר, אינך יכול למנוע ממנו לפתוח חנות זאת, כי היא תועלת לבני העיר, לפיכך אינך יכול למנוע ממנו לפתוח חנות לנעלים טובות יותר, אפילו אינו בן העיר, שלא אסרו להשיג גבול אלא אך ורק כשאינו טובת הלקוחות, אבל כשהוא לטובת הלקוחות לא אסרו להשיג גבול, כי מי שפתח ראשון לא בעל הבית על הלקוחות, אלא שמנעו מאחר לקפח פרנסתו.

ולולי דמיספתינא אמינא מלתא חדתא, שמה שאמרו חז"ל (מכות כד, א) שאסור לירד לאומנות חבירו אפילו הוא בן עירו ממידת חסידות, ומובא לעיל, היינו דוקא בן עיר הפותח אותה חנות ואותו עסק, אבל בן עיר אחרת שהתירו לפתוח חנות בסחורה טובה יותר, או זולה יותר שהיא לטובת הלקוחות, בזה אין מדת חסידות שלא לפתוח חנות כיון שהוא לטובת הלקוחות, ולשון חז"ל משמע כן שהרי אמרו "יורד לאומנות חבירו", משמע דוקא לאותה אומנות, אבל אם מביא סחורה אחרת אינה אותה אומנות, אלא אומנות אחרת, ואינו יורד לאומנות חבירו.

דינים העולים

א. בין אותה העיר מותר לפתוח חנות סמוך לחנות חבירו אפילו שממעט פרנסתו, אבל ממדת חסידות לא ראוי לעשות כן. ב. ואם גורמת לסגירת חנותו יש להורות שלא יפתח, אבל אם פתח השני, אין בידנו הכח לסגור חנותו, וכל שכן אם השני גר בקרבת מקום לראשון. ג. בן עיר אחרת אסור לפתוח חנות בעיר אחרת, אם יש כבר אותה החנות. ד. אבל אם מביא סחורה טובה יותר, מותר לפתוח חנות אחרת ליד חנות חבירו אפילו אינו מבני העיר. ואין צריך למנוע לעשות כן אפילו לא ממידת חסידות.

ה. פתיחת מסעדה בשרית, הפוגעת מאוד בבעלי המסעדה החלבית הסמוכה.

לראובן מסעדה חלבית כשרה למהדרין באנגליה, במקום שלא דרים הרבה יהודים. ובא שמעון מאותו העיר ופתח לידו מסעדה בשרית כשרה למהדרין, ועל ידי זה באים כל האנשים לאכול במסעדה הבשרית שרובם מעדיפים מסעדה בשרית, ועל ידי זה פרנסת ר' ראובן מתמוטטת לגמרי, וצריך לסגור את המסעדה החלבית אם המסעדה הבשרית תשאר במקום. האם יכול ראובן לטעון 'פסקת לחיותי'.

תשובה

כבר ביארנו שלהלכה נקטינן כשיטת הר"י מיג"ש שמותר לבן עיר אחרת לפתוח חנות ליד חנות חברו אם יש לו סחורה טובה יותר, וביארנו, שכל שהוא לטובת הלקוחות לא אסרו לפתוח חנות אחרת ואין בזה אפילו ממדת חסידות. מכל מקום, יש לעיין בנידון דידן, שכיון שעל ידי פתיחת המסעדה הבשרית הוא פוסק לגמרי חיותו של הלה, וכבר מבואר ששיטת האביאסף לאסור על בן עירו לפתוח חנות ליד חנות חבירו אם פוסק לגמרי חיותו של הראשון, ונחלקו הפוסקים אם הלכה כאביאסף. והשתא יש להסתפק האם שיטת האביאסף היא רק באותו עסק, אבל בעסק אחר שהוא לטובת הלקוחות לא אסר האביאסף, ואם תמצי לומר שמותר, יש לבאר האם גם לבן עיר אחרת מותר לעשות כן.

והנה אם סברת האביאסף היא מדין פסקתא לחיותא הוא, יש סברא גדולה לומר שאין טענת פסקת לחיותי בעסק אחר אפילו אם מתמוטט לגמרי, לפיכך אפילו אם פוסק לגמרי אומנותו מותר. אבל אם נפרש שהטעם הוא מפני שהוא מזיק וגוזל אומנות חבירו, יש לומר דדוקא בבן עיר אחרת התירו כיון שאינו מדין גזלן, שהרי אינו מונע לגמרי פרנסתו רק מפחיתה, ובזה אמרינן שמה שתיקנו שבן עיר אחרת לא יפחית פרנסת חבירו, הני מילי באותו עסק אבל בעסק אחר מותר, אבל כאשר פוסק לגמרי פרנסת חבירו והוא מזיק וגזלן, יש לומר שאפילו בעסק אחר, ואפילו הוא בן אותו מבוי אסור להזיק פרנסת חבירו.

אבל לאחר העיון נראה דאין לאסור בזה, כיון שלא יעלה על הדעת שיהיה אסור לפתוח מסעדה בשרית לטובת בני העיר בגלל פרנסת בעל המסעדה החלבית, שהרי גם הראשון יש בידו לפתוח מסעדה בשרית או לשפר מאוד את המסעדה החלבית, ומי מונע ממנו, ולא אסרו לפסוק לגמרי חיותא רק כאשר עושה חנות כחבירו, אבל כאשר מביא סחורה אחרת אינו פוסק חיותו אלא מביא סחורה אחרת, וכך הוא דרך כלכלת העולם.

הגה בעצמך, וכי מי שיש לו חנות מכולת שאין בנמצא שם כל המצרכים רק מוצרי יסוד, וכי נאסור על מישהו להביא צרכניה משוכללת שמביאה את כל סוגי האוכלים המצרכים, קל וחומר במסעדה בשרית שאין בנמצא מסעדה בשרית באזור ליהודים שומרי תורה, וכי יעלה על הדעת לאסור זאת, פשיטא שלא, ואינו נחשב מזיק, כי בעל המסעדה החלבית מזיק את עצמו שלא פותח מסעדה בשרית או מסעדה חלבית איכותית. סוף דבר נראה, דכל המביא עסק אחר אינו בגדר השגת גבול, בין אם פוחת עסק חבירו או חלילה אם מפסידו לגמרי, כי חובה על בעל העסק הראשון לשנות את עסקו ולשכללו, ואי אפשר למנוע יעול העסקים לטובת בני העיר בגלל בעל העסק הקודם שלא רוצה להתייעל.

וחיפשתי ולא מצאתי מקור לדברינו, אבל נראה להביא ראיה לזה ממה שכתב הבית יוסף בשם הר"י מיג"ש, שאם בא אחר ומוכר בזול מאוד מותר אפילו הוא בן עיר אחרת, והרי דבר פשוט שאם מוכר בזול מאוד הכל יקנו אצלו, ואף על פי כן התיר, כיון שהוא לטובת הלקוחות, ומכאן ראיה שאפילו הוא בן עיר אחרת מותר לפתוח עסק אחר ליד חבירו אם הוא לטובת הלקוחות, אפילו שעל ידי זה תפסק פרנסת הראשון לגמרי.

מזונותיו של אדם קצובים לו משמים

וראינו להביא את דברי מרן החזון איש זי"ע שכתב בספרו אמונה ובטחון (פרק ג, טו) דברים חוצי להבות אש בדין זה. וז"ל:

"ואמנם אומן של בני מתא דמצי מעכב משום פסקת לחיותי, אינו על צד מציאות, אלא על צד חיוב ההשתדלות, שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, ולא יחסר לו אם יהיה כאן אומן של מתא אחרינא, ולא יותיר לו אם לא יהיה. רק אם מצי מעכב, נכנס זה בחוב השתדלות מצדו, וחוב הרחקת הנזק מצד רעהו, ואי לא מצי מעכב, אין בו משום חוב השתדלות, ואין על חבירו משום מזיק, אבל המטריף לחם חקו של כל יצור, בטח יתן לו די מחסורו. והרדיפה אחר הסיבות המדומות, לפי תיור הלב וזנות העינים – הבל!

ואמנם, בזמן שמשים את רעהו למטרת חציו של מרירת יומו, ותולה בו את כל העילות של אי הצלחתו בעת שרעהו זכאי במשפטי התורה, הוא נלכד בעון קטנות האמונה בהשגחתו יתברך, שמעיקרי היראה להאמין שאין בריה בעולם שבכחה להרע לו, או להטיב לו זולת גזירתו יתברך, ואמנם אם רעהו עושה רשע שלא במשפט, יתכן שעליו נאמר מגלגלין חוב על ידי חייב, ונעשה שליח להטות העונש שנגזר על רעהו על ידו, אכן בעת שעושה על פי התורה, אין זה בכלל שליחות רע כלל, ואינו נוגע במה שמוכן לחבירו כלל, ולא יחסר לחבירו על ידו כלום".