פסיקת ביניים בתביעת השתתפות המשכיר בתוספות של השוכר

1. העובדות

הנתבע והתובע הסכימו בסוף אוגוסט 2011 שהתובע ישפץ צרכניה ישנה שהיתה בזכיון אצל הנתבע מהישוב ולהפוך אותה ליחידת דיור ובתמורה יגור שם 3 שנים בלי שכירות עם אופציה להמשיך המגורים במקום. אומדן ההוצאות היה 70,000 ₪. לאחר כשנה התברר שהתובע טעה באומדן וההוצאות הגיעו ליותר מ 134,000 ₪ עקב כך הצדדים פנו לרב הישוב הרב ק' שליט"א לפסוק אם מגיע לתובע תשלום מעבר ל70,000 ₪ שקבע מראש. לא היתה פסיקה רשמית בדיון אבל מרוח הדברים הנתבע הבין שעליו לשלם לתובע על עבודתו מדין יורד לתוך חורבה של חבירו ובנאו. התובע בשלב זה רק תבע את ההוצאות שלו בפועל בבניה ולא תבע עבודה שהשקיע, רווח קבלני וכו'.

לאור הסכמת הנתבע לשלם את התביעה של התובע חתמו חוזה שכירות והתובע גר בדירה עד עכשיו, והנתבע שילם מה שהיה חייב לשלם חוץ מ 8500 ₪ עקב דרישות לסיום הבניה.

לאחרונה הנתבע דרש מהתובע לעזוב את הדירה אחרי שפיגר בכמה תשלומים לישוב, והתובע הסכים. ומצא דירה חלופית. התובע פנה עכשיו שוב לרב ק' שליט"א בתביעות משלימות. תביעות אלו אפשר לחלק לשתי קבוצות עיקריות.

(א) תביעות על שכר עבודה, רווח קבלני, שכר שמירה ועוד על תקופת הבניה המקורית שהשמיט בתביעה שלו לפני שנה.

(ב) תביעה בגין תוספות שהוסיף לבית ולא היו כלולות בתשלום המקורי.

בגלל שהתובע לחוץ וביקש פסיקה מוקדמת, ניתן בזה פסיקה חלקית, שלא כהרגלנו, שתכלול בעז"ה רוב הסעיפים בתביעה.

2. פסיקה

נחלק הדיון לשתיים, בהתאם לחלוקה הנ"ל:

(א) תביעות על שכר וכו' שלא היו כלולים בתביעה המקורית לפני שנה.

(ב) תביעה על תוספות.

3. תביעה על שכר עבודה רווח קבלני שעות שמירה וכו' שהושמטו מן התביעה הקודמת

כאמור לפני שנה התובע תבע מהנתבע הוצאות של שיפוץ הצרכניה ולא דרש שכר עבודה רווח קבלני שכר שמירה ועוד. והתובע טוען כעת שלא דרש זאת "היות וחשבתי שאני עושה לעצמי ולשימושי לשנים רבות" ככתוב בכתב התביעה, ובדיון אמר ג"כ שויתר על התביעה על סמך זה שהבין שעשה לעצמו. במילים אחרות התובע טוען שהיתה כאן מחילה בטעות והנתבע טען שהכל כלול במה שתבע אז.

ונראה שאין לקבל תביעה זו של התובע מכמה סיבות:

(א) יש מחלוקת ראשונים אם מחילה בטעות הוי מחילה או לא. עי' ב"מ סו: סז. וברש"י שם ד"ה הכא ובתוס' ד"ה התם וכן ברא"ש (ה, ל"ב) ובהג"א שם שלפי רש"י רא"ש ומהרי"ח מחילה בטעות הוי מחילה, ולפי ר"ת לא הויא מחילה. ולכן בנידון דידן יש הרבה ראשונים שס"ל שהמחילה חלה אפילו אם ברור לנו שאכן היתה כאן טעות. ואע"פ שרמ"א חו"מ רמא, ב' פסק שמחילה בטעות לא הוי מחילה נראה שיש לומר קים ליה כשיטות שס"ל שהוי מחילה.

(ב) ע"ש בפ"ת ג' בשם זכרון יוסף (ד') שרק אם הטעות מוכחת דנים דין של מחילה בטעות אבל אם זה לא מוכח אין לדון מחילה בטעות "ועוד אני אומר כיון דלא מוכח מילתא, לא אמרינן מחילה בטעות" ונראה בנידון דידן לא מוכחא מילתא שהמחילה היתה על צד זה שהתובע עשה לעצמו. שאע"פ שכאשר התובע בנה ושיפץ סביר להניח שהוא עשה כן על דעת כן שעושה לעצמו והיתה כוונתו לגור שם שנים רבות, כמו ההסכם המקורי, אבל המצב הזה לא התמיד. כאשר התובע ראה שטעה באומדן ופנה לרב שליט"א לפסוק אם מגיע לו יתר ההוצאות שלו, הדבר העיקרי שעמד בראש מעייניו אז היה לקבל הוצאותיו מהנתבע שלא יפסיד הרבה כסף. ולכן יש לומר שהסיבה שלא תבע כל הסכום היתה בגלל ששמח בהחלט לקבל את ההוצאות ולא תבע יותר מבחינת תפסת מרובה לא תפסת, ולא בגלל שהבין שמשקיע בעצמו ולעצמו.

יש סימוכים לכך שהרי כאשר חתמו חוזה אחרי הדיון הראשון, אין שם זכר לתנאים שהיו מלכתחילה. אין שם אפשרות לגור שלש שנים בלי שכירות עם אופציה להמשך דיור! החוזה הוא רק לשנה בתשלום מראש עם אופציה לעוד שנה. ואין שם איזכור לכך שהתובע שיפץ המבנה וכו'. ואם התפיסה של התובע היתה עדיין כבתחילה, שמשקיע והשקיע לעצמו, לגור שם הרבה שנים, למה אין לזה שום הד בחוזה?! אלא משמע שבשלב זה של ההתקשרות בין התובע והנתבע ההשקעה לעצמו לא היתה מרכז העניינים מבחינת התובע אלא הצורך הדחוף לקבל החזר על ההוצאות שלו! יש לומר בסבירות מספיקה ליצור ספק שצורך זה היה המניע העיקרי למחילתו של התובע בשלב זה, ולא המחשבה שעשה לעצמו, ואע"פ שמתחילה סביר להניח שאכן בנה והשקיע מעבר לדרוש בגלל שחשב לגור בבית הרבה זמן.

והואיל ואין כאן הכרח גמור שמדובר במחילה בטעות, אין לבטל המחילה ולחייב הנתבע לשלם על כך.

(ג) אפילו אם נקבל שמדובר במחילה בטעות והמחילה היתה על סמך זה שידור בדירה הרבה זמן, צריכים לומר שהמחילה היתה ע"מ שידור בדירה הרבה זמן כפוף לדרישות של החוזה. ואם יתברר שהתובע הפר את החוזה בזה שפיגר בתשלומים דבר שלא הוכרע עדיין, לא תעמוד לו הטענה שלא ע"מ להסתלק השקיע מה שהשקיע, שהרי כאשר חתם על החוזה קיבל על עצמו תנאים ואם לפי התנאים זכותו של הנתבע לסלק אותו, הרי השקיע מה שהשקיע בכפוף לכך שיעמוד בדרישות החוזה ויסתלק אם לא עושה כן. א"כ אין כאן מחילה בטעות. והואיל ומדובר בפסיקה מקדימה טרם הוברר כל הצורך אם התובע עמד בתנאי ההסכם או לא, ולכן סעיף זה נכתב רק "על הצד" שאכן הפר החוזה דבר שלא הוכרע עדיין.

4. תביעה על תוספות מאוחרות

התובע הוסיף דברים לבית מעבר למה שהוסכם עם הנתבע ודורש תשלום על כך. והנתבע אמר שאין לו ענין בדברים אלו והתובע הוסיף אותם על חשבונו ועל דעתו ושיקח את מה שהוסיף.

ונראה שנקבל את תביעת התובע בזה שהרי כאשר הנתבע אומר "תקח עציך ואבניך" אין כוונתו שהוא לא רוצה תוספות בבית ואם התובע ישאיר אותם הוא יסלק אותם בגלל שאינו רוצה דברים אלו בבית. אלא כוונתו שאין לו ענין בדברים אלו במיוחד אבל אם התובע ישאיר אותם הוא גם ישאיר אותם. ונראה יותר מכך שאם היו מוסיפים תוספות אלו בחנם בעבור הנתבע, סביר להניח שהיה שמח להנות מהם. ורק התשלום הוא המעכב ממנו לרצות דברים אלו. ועל זה כתב ברא"ש ב"מ (ח,כ"ג) על דברי הראב"ד שם שלא שומעים טענת בעל הבית שאומר לבונה "תקח עציך ואבניך" וז"ל:

"והראב"ד ז"ל כתב שאין שומעים לו דקיי"ל חורבה עומדת לבנות, וזה מזיק הוא. (כאשר דורש להסיר התוספת) דאין שומעים לו...".

ועל זה כתב הרא"ש שם:

"ומסתבר טעמא היכא שלא היה משתמש בחורבה, ויש לו משלו דראוי לבנות בנין כזה בלא קפוח פרנסתו, דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין ואין שומעים לו".

ונראה שגם לשיטת רב האי גאון ז"ל מובא ברא"ש שם שכתב שיכול לומר לו "תקח עציך ואבניך" יודה בנידון דידן שחייב לשלם לו, שהרי כאן הנתבע יהנה מן התוספות האלו, עי"ז שהשוכרים ישתמשו בהם, ואולי יעדיפו דירה שלו על דירות אחרות בגלל התוספות וישארו בדירה יותר זמן בגלל שיש מטבח מסודר יותר וכו'.

ועי' רמ"א שעה, ז' שנראה שפסק כראב"ד שלא יכול לומר לו "תקח עציך ואבניך" וכך מבואר משו"ת הרא"ש שפסק שם. מיהו ע"ש של"צ לשלם על סיוד או כיור שביצע בבית, מ"מ נראה שתוספת מטבח וכו' הם דברים עקרוניים בבית ולכן חייב. ואפילו אם נאמר כגר"א שם (י"ז) שלא הוכרע אם יכול לומר לו "תקח עציך ואבניך", כאן שנהנה בפועל, לכו"ע צריך לשלם.

ולכן נראה שעל הנתבע לשלם על תוספות אלו.

מיהו כל זה נכון בתוספות בתוך הבית אבל יש לעיין בתוספת של הקיר חיזוק מאחורי בית. כרגע אין שום שימוש לאף אחד בתוספת שאין כלל גישה אליה והתובע אטם את הדלת שיוצאת למילוי שם ואין גישה לשם בכלל ולכן נראה שאין לחייב הנתבע על כך אא"כ מתברר לאחר זמן שמתחילים להשתמש באיזור זה. ויש עוד לעיין בזה.

5. סיכום

לפי פירוט דרישות תשלום בדף 3 של התביעה.

א)      א"א לחייב מספר 2,9,10,11 בגלל שחלה עליהם מחילה.

ב)      מספר 1 חייב לכל הדעות.

ג)        מספר 3 ו6 חייב.

ד)      4 צריך עוד עיון.

ה)      5 צריך עוד עיון.

ו)        7 התביעה אינה שייכת לתובע אלא למהנדס והוא צריך לתבוע.

ז)       8 התובע אמר שלא איכפת לו לקחת את הפרגולה איתו.

החיוב של מספר 3 ו6 הם חיובים עקרונייים אבל הסכום בפועל תלוי בהסכמת הנתבע לאומדן של התובע, אם יש בזה חילוקי דעות בית הדין יצטרך להביא שמאי מטעמו לקבוע את המחיר של התוספת.

אין חיוב תשלום בפועל הואיל ומדובר בפסיקת ביניים.

על החתום:

הרב יהודה קרויזר, רב היישוב מצפה יריחו

הרב ברוך פז