חיוב משכיר להתקין קו טלפון

לאחר שמיעת הצדדים ועשית פשרה וקיזוז טענות נשארה שאלה א' לפסיקה. השוכר שכר הדירה שהמשכירה שיפצה בקומת קרקע של הבית שלה. לאחר שנכנס לבית התברר שלא היתה תשתית בבית לטלפון אע"פ שהיו שקעים לטלפון בדירה, החוטים של הטלפון הגיעו מן השקע לקופסה של בזק בבית המרכזי אבל לא חוברו לפילר של בזק מחוץ לבית (כך התברר אחרי בירור אצל העובד שהתקין החוטים אח"כ לשוכר. השוכר שילם לעובד לחבר החוטים לפילר של בזק מחוץ לבית 500₪ לאחר שפנייתו למשכירה נדחתה בטענה שאין צורך בטלפון היום בעידן הניידים. עכשיו השוכר תובע החזר של ה500 ₪ שהשקיע לחבר תשתית הטלפון בדירה לבזק. והמשכירה טוענת שאין לה שום צורך בטלפון בבית ושיקח החוטים אתו.

הפסק

יש לדון כאן בכמה סעיפים שבהם אפשר לחייב המשכירה להחזיר את ההוצאות של השוכר:

(א) האם כל משכיר חייב להתקין טלפון לשוכר בביתו?

(ב) האם אפשר לחייב המשכירה מדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות אחרי שהמשכירה אמרה מראש שאין לה שום ענין בטלפון בדירה?

(ג) האם יש משהו בטענת השוכר שהיתה הטעיה בהשכרת הדירה כאשר נראה בו שקעי טלפון שלא חוברו לרשת של בזק? והאם זה מחייב המשכירה לפצות אותו על ההוצאות שלו?

ונדון בשאלות אלו:

א) האם המשכיר חייב להתקין טלפון לשוכר דירה?

במשנה (ב"מ קא:) נאמר:

"המשכיר בית לחברו המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו".

ובגמ' שם:

"ת"ר המשכיר בית לחבירו משכיר חייב להעמיד לו דלתות לפתוח לו חלונות לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה. ושוכר חייב לעשות לו סולם לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב ולהטיח לו גגו".

וע' רמב"ם שכתב (שכירות ו, ג'):

"המשכיר בית לחבירו חייב להעמיד לו דלתות... וכל כיוצא באלו מדברים שהם מעשה אומן, והם עיקר גדול בישיבת הבתים".

ויש לעיין מה משמעות המונח 'עיקר גדול בישיבת הבתים'? וע' ערוך השולחן חו"מ שיד, א' שניסח את הדברים כך:

"והיו דברים שדרך לעשות אותן בהבתים והחצירות אבל מה שאינו דרך רוב בע"ב לעשות, אף שעשירים עושים, זה אין המשכיר מחוייב לעשות לו אם לא פירשו מפורש".

הרי בערוך השלחן תלה החיוב בדבר שרוב בע"ב עושים בבתיהם, ונראה שטלפון הוא דבר שרוב בע"ב עושים בבתים שלהם וגם בבית שמשכירים ולפי"ז היה נראה שהמשכיר חייב להתקין טלפון.

מיהו הנ"י בב"מ שם (נט. בדפי הרי"ף) כתב:

"ואע"פ שבשעת השכירות נכנס שם שוכר וראה שלא היו שם דברים אלו, לא אמרינן ראה ונתפייס, דכיון דלדירה אמר ליה ולא חזיא לדירה אלא בדברים הללו הרי זה כאילו התנה בפירוש".

מלשון הנ"י משמע שהמשכיר חייב לבצע דברים שבלעדיהם אינו ראוי לדירה. וזה דלא כהבנת הערוך השולחן ברמב"ם שדבר שרוב בע"ב עושים, חייב לעשות אע"פ שאינו דבר הכרחי לעצם הדירה בבית. וע' רמ"א שפסק נ"י זה:

"ואע"פ שנכנס שם השוכר וראה שלא היו שם דברים אלו לא אמרינן דנתפייס במה שראה אלא על המשכיר לתקן".

וע' ערוך השולחן שיד, ב' שעידן את דברי הנ"י להתאימם להבנתו ברמב"ם:

"...וסמך שודאי המשכיר יתקן לו את כל הנצרך וכל מה שרוב בעה"ב והחצירות עושים ולא הוצרך לפרש זאת".

הרי העה"ש לא כתב שמדובר בדברים שבלעדיהם הבית אינו ראוי לדירה אלא כתב שמדובר בדברים שרוב בני אדם עושים, כשיטתו. ואכן הרמ"א עצמו לא כתב שמדובר בדברים שבלעדיהם הבית אינו ראוי לדירה אלא הסתמך על הגדר של הרמב"ם שהם "עיקר גדול בישיבת הבתים". ולפי"ז היה נ"ל שגם הרמ"א ס"ל כערה"ש.

מיהו הואיל ומהנ"י משמע שרק בדברים שבלעדיהם הבית אינו ראוי לדירה מחייבים המשכיר וכ"כ בריטב"א שהוא מקור הנ"י ובנ"י כתוב כך בשם מ"ר וכך משמע הג"מ (ו, א') "כיון דלא מיתדר ליה בענין אחר" משמע שמדובר בדבר שעושה הבית ראוי לדירה ודלא כערה"ש. וא"כ קשה להוציא נגד כל הראשונים האלו שמשמע שצריך דבר שבלעדיו אין הבית ראוי לדירה. ונראה שבזמנינו קשה לומר שאינו ראוי לדירה בלי טלפון.

סיכום פרק זה

יש מח' ראשונים אם המשכיר חייב לעשות כל דבר שרוב בעה"ב עושים וא"כ חייב גם בטלפון או שחייב רק דבר שבלעדיו הבית אינו ראוי לדירה, ונראה שטלפון אינו כלול בזה. ואע"פ שמשמע שמחבר ורמ"א פסקו כדעה הראשונה וכפשט הערה"ש אפשר לומר קים ליה כנ"י ריטב"א ורבו, הג"מ ועוד שס"ל שדוקא דבר שבלעדיו אינו ראוי לדירה חייב לעשות ולכן א"א להוציא כסף מן המשכיר על פי טענה זו.

ב) האם המשכיר חייב מדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות?

ידוע הדין שמקורו מב"מ קא. שהיורד לתוך שדה חבירו ונטעו, אם השדה עשויה ליטע בעל השדה חייב לשלם לנוטע את שכרו. וברור שבית עשוי להתקין בו טלפון שהרי רוב רובם של בתים יש להם טלפון. מיהו בנידון דידן המשכיר אומר לשוכר "תקח עציך ואבניך" זאת אומרת המשכיר אומר לשוכר להוציא את החוטים שהתקין לפילר של בזק בגלל שאין לו שום צורך בטלפון. בנוסף לכך כאשר השוכר ביקש מן המשכיר השתתפות בהתקנת הטלפון, המשכיר אמר לו מראש שאין לו צורך בטלפון והכל יהיה על חשבונו ושהוא יכול להוציא החוטים כאשר יצא מן הבית. ואע"פ שיש מחלוקת ראשונים אם אפשר לומר "תקח עציך ואבניך" כאשר מדובר בבית העשוי לבנות עי' רא"ש ב"מ ח, כ"ג שתי דעות בענין, מיהו אם אמר לו כן מראש לכו"ע יכול לומר לו תקח עציך ואבניך. עי' לדוגמא רמב"ן בב"ב ד. ד"ה מתני' שס"ל שא"א לומר "תקח עציך ואבניך" בשדה העשויה לבנותו גדר אבל אם אמר לו מראש לא לבנות אינו משלם כלשונו "אפשר שאינו חייב לו כלום", וכ"כ גם רשב"א שם. א"כ נראה בנידון דידן המשכירה פטורה ול"צ לשלם על חיבור הטלפון הנ"ל.

מיהו מצאנו מקרים שבהם מחייבים את הנהנה אע"פ שהכריז ואמר שאינו מעונין בתיקון שהתבצע ברשותו נביא עכשיו שני מקרים כאלו ונעיין אם הם דומים לנידון דידן.

דוגמא אחת שהנהנה חייב אע"פ ש'גילה דעתו' שאינו רוצה בתיקון שנעשה לו.

עי' במשנה ב"ב ד:

"המקיף את חבירו מג' רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו. רבי יוסי אומר אם עמד וגדר הרביעית מגלגלין עליו את הכל".

זאת אומרת שמחייבים הניקף לשלם בעבור הגדר שהמקיף גדר בשדה שלו בגלל שיש לניקף תועלת מן הגדר בזה שאין בהמות או אנשים זרים יכולים להכנס לשדה שלו בחופשיות. ונשאלת השאלה מה הדין אם הניקף מחה במקיף ואמר לו שאינו מעונין כלל בגדר? האם הוא פטור מלשלם או לא? הרא"ש שם (ב"ב א, ז') התיחס לשאלה זו וכתב:

"ומיהו אם מתחילה א"ל הניקף אם תקיף לא אתן לך כלום דלדידי סגי לי בנטירותא בר זוזא לא יהיב ליה אלא אגר נטירא".

הרא"ש כתב כאן שאם הניקף מכריז שאינו מעונין לשלם למקיף כלום שאין לו תועלת בגדר שלו שמספיקה לו גדר הרבה יותר פשוטה - שומעים לו וכ"כ טור ושו"ע (חו"מ קנח, ט'). ויש לעיין למה הרא"ש לא פטר הניקף לגמרי? ולמה לא שם בפיו הטענה שאינו מעונין כלל בגדר והכל מיותר מבחינתו? למה טען שמספיקה שמירה פחותה? אלא נ"ל שהרא"ש כתב דוקא כך בגלל שסובר שהניקף לא יכול לפטור עצמו בטענה שאינו מעונין כלל בשמירה שאנן סהדי שהוא צריך השמירה ורק אומר כן מן השפה ולחוץ להפטר מתשלום. מיהו הוא נאמן לומר שלא היה מוציא כ"כ כדי לבנות גדר כה חזקה. אבל אינו נאמן לטעון שאינו מעונין כלל בגדר.

רואים שיש מקרה כאן שהנהנה אינו נאמן לטעון שאינו מעונין בתועלת שמקבל ונשאלת השאלה אם אפשר להקיש מן המקרה הנ"ל לנידון דידן?

ונ"ל שא"א להקיש מכמה סיבות. (א) עי' רמב"ן מצוטט למעלה שמשמע שגם בנדון של הגדר הניקף יכול לפטור את עצמו לגמרי בטענה שאינו מעונין כלל בשמירה וזה דלא כמשמעות הרא"ש הנ"ל וכ"כ ה"ה (שכנים ג, ג') וכ"כ הרשב"א בסוגיא בב"ב שם. וא"כ א"א לחייב בכה"ג נגד כל הראשונים האלו. (ב) י"ל שגם הרא"ש היה פוטר בנידון דידן שרק בגדר שברור לכל שיש לניקף תועלת מן הגדר אפשר לחייב אותו על אף שמוחה ואומר שאין רצונו בגדר בגלל שידוע שיש לו מכך תועלת והוא צריך את הגדר. אבל נראה שטלפון דומה יותר למי שבונה חורבתו של חבירו אע"פ שעשוי לבנות, שבכה"ג שומעים לטענת הנהנה שאינו מעונין בבנין.

דוגמא שניה לחייב על אף שהנהנה מכריז שאינו מעונין בבניה.

יש מחלוקת טור וב"י סו"ס קנח הנ"ל. ז"ל הטור שם:

"וצריך לומר לפירוש רבי יצחק דאף אם גדר ניקף בצד רביעית נגד שדהו אין מחייבין אותו אא"כ גדר המקיף מה שנשאר עדיין פתוח בצד הרביעי בשני צדדין כפי גודל שדות המקיף דאם לא כן לא הנהו כלום".

הטור כתב כאן שאם המקיף גדר שלש רוחות מחוץ לשדה שלו ובא ניקף ובנה גדר בצד הרביעי בינו לבין המקיף, אע"פ שגילה דעתו שנוח לו בעבודה של המקיף, מ"מ לא מחייבים אותו בגלל שעדיין לא נהנה בפועל מיהו אם המקיף מסיים עבודת הניקף ברור שמחייבים הניקף לשלם. על זה כותב הב"י:

"נראה שזהו דעת רבינו. ויש לדחות דכיון דגלי ניקף דעתיה דניחא ליה, מגלגלין עליו חצי מה שגדר הלה, וכופין למקיף להשלים מה שחסר".

ועל זה מוסיף הב"י עוד דוגמא:

"אם גדר החיצון ראשונה ושניה ועמד הניקף וגדר השלישית נ"ל דמחייבים אותו לגדור הרביעית... אבל כל היכא דגלי דעתיה דניחא ליה, אפי' לא גדר האחד אלא שנים מגלגלין עליו".

וע"ש בד"מ (ד) וז"ל:

"ולי נראה דלפי מש"כ רבינו בעל הטור בסוף הסימן, דאף אם גדר ניקף בצד רביעית נגד שדהו אין מחייבין אותו אלא א"כ גדר המקיף השאר, כ"ש בכה"ג אינו חייב אא"כ גדר המקיף הרביעית".

ויש לעיין בסברא של הב"י בזה. ונ"ל שב"י ס"ל שכאשר הניקף הוציא כסף וגילה דעתו שמקום זה ראוי לגדרות, הוא הגדיר את המקום כמקום שחיוני שיהיה שם גדרות, ואח"כ לא יכול לחזור בו שהוא עשה את המקום בהגדרה כמקום שחיוני לו גדרות. ורמ"א חולק.

ונראה שיש הקבלה בין הנידון הנ"ל לנידון דידן. גם אצלינו המשכירה הוציאה כסף ושילמה לקבלן להכניס תשתיות של טלפון למקום. א"כ גילתה דעתה שדבר זה הוא חיוני לבית ולכן לב"י לא יכולה עכשיו לחזור בה. מיהו יש לעיין בדעת הד"מ שנפסק בשו"ע בנידון. הב"י אמר שני דינים (א) שהניקף חייב לשלם למקיף על מה שהוציא אפילו אם אינו נהנה כרגע. (ב) שני הצדדים יכולים לכוף לאחר להמשיך לגמור הגדרות. ונשאלת השאלה אם הרמ"א חולק על שני הדינים של הב"י או רק על הראשון, דהיינו שהניקף אינו חייב לשלם למקיף מיד על הוצאותיו אבל מודה שהניקף לא יכול למנוע מן המקיף להשלים את הגדר הרביעית ולא יכול לומר לו שלא ישתתף איתו בזה. וע' דרישה שם שכתב שהרמ"א חולק על הב"י בשני הדינים שלו ולכן הניקף יכול להכריז שאין דעתו להשתתף עם המקיף בהמשך הבניה. אבל נראה שקשה ליצר מחלוקת קיצונית בין ב"י לטור בזה ובפרט שהטור רק העלה הטענה "דאל"כ לא הנהו כלום", משמע שהטור רק עומד על כן שא"א לחייב הניקף לפני שנהנה בפועל אבל הטור לא גילה דעתו בשאלה אם הניקף יכול אח"כ למחות במקיף כאשר בא להשלים הגדר, ולכן היה נ"ל שבזה אינו חולק על הב"י וכן לשון הרמ"א בנידון בסי' קנ"ח, ו משמע שרק פוסק כטור בזה שא"א לחייב הניקף לשלם לפני שנהנה, אבל אינו חולק על הב"י במש"כ שהניקף לא יכול למחות בהשלמת הגדר, וז"ל:

"גדר ב' רוחות ועמד הניקף וגדר רוח ג' ועדיין פתוח לרוח רביעית, נ"ל דא"צ לשלם לו כלום עד שיגדור א' מהן רוח רביעית".

משמע שהרמ"א רק חולק על פסיקה (א) של הב"י הנ"ל אבל מסכים על כך שאם א' מסיים העבודה השני חייב לשלם גם בע"כ! וזה דלא כדרישה. ועי' דרישה שעיקר הטעם שסובר שהטור וד"מ חולקים על הב"י מכל וכל הוא:

"דאם כן אין טעם לדברי רבינו, כיון שמודה שאין יכול למחות, יאמר לו המקיף במעות שאתה חייב לי תגדור אתה השאר".

ונראה לומר שאין למקיף טענה כזאת ורק אחרי שהמקיף בנה מתחייב הניקף וצריך לשלם לו חלקו.

נמצאנו למדים שלכו"ע הניקף חייב לשלם למקיף אם מסיים הגדר ואינו יכול למחות בו שלא יבנה. וא"כ היה נראה בנידון דידן אחרי שהמשכירה השקיעה הכסף ושילמה לקבלן להתקין תשתיות הטלפון, היא לא יכולה למחות עכשיו ולמנוע מן השוכר לסיים העבודה בטענה שאין לה צורך בטלפון שא"כ למה השקיעה כ"כ בהתקנת הטלפון מראש?! וכנ"ל.

מיהו יש לעיין גם בזה בשני הבטים (א) האם יש לחלק בין סוגי תועליות? או שכל דבר שהנהנה השקיע בו מונע ממנו לחזור בו בעתיד? (ב) בנידון דידן יש שנוי בנסיבות שהוא הרקע לטענת המשכירה, שהרי שיפצה הדירה לפני מהפכת הסלולר, ולכן אולי תוכל לטעון שעל סמך השנוי בנסיבות יכולה לחזור בה ולומר שעכשיו כבר לא מעוניינת בטלפון ובזה גם הב"י יודה שמחאתה תשמע? ונדון ראשון ראשון.

האם בכל דבר שהנהנה משקיע בו מונע ממנו אפשרות לחזור בו או רק מתועלת משמעותית אומרים כן?

כבר כתבנו שלפי ב"י, ורמ"א הסכים אתו, כאשר הנהנה השקיע מכספו לסייע ליצירת התועלת, הוא לא יכול לחזור בו אח"כ ולטעון שעכשיו אינו מעונין ביצירת ההנאה שהשקיע בה. אלא הצד השני יכול לסיים בניית ההנאה ולחייב את הנהנה השני לשלם את חלקו. מיהו יש לעיין אם הב"י אמר דינו רק בכעין בנית גדר בשדה, שהוא צורך חיוני או שאמר דינו בכל בניה גם בדבר שאינו כ"כ חיוני כמו גדר. ואם יש הבדל יש לעיין איפה לסייג התקנת טלפון?

ונראה שיש הבדל בין סוגי התועלת ושזה הרקע לפסיקת הרמ"א שעה, ז':

"ראובן שהיה לו בית רעוע ויצא מן העיר ובא שמעון ודר בו והוציא הוצאות להציל הבית מן הנפילה וסיידו וכיידו, כל מה שהיה לצורך שלא יפול צריך ראובן להחזיר לשמעון אבל א"צ ליתן לו מה שסיידו וכיידו כי יוכל לומר אינו צריך לזה, וכשיתן ראובן מה שחייב ליתן לשמעון יצא מן הבית".

ויש לעיין במה שפסק שראובן צריך לשלם מה שעשה להציל הבית, שהרי עי' גר"א שעה, ב' וי"ז שלא הוכרע בשו"ע אם אפשר לומר "תקח עציך ואבניך" בשדה או חורבה העשויה ליטע או לבנות וע' סמ"ע שעה, ד' וי"ג שמשמע שיכול לומר לו "תקח עציך ואבניך" גם בעשויה לכך. וא"כ מנין לרמ"א לפסוק כאן שלא יכול לומר לו "תקח עציך ואבניך"? ועוד המקור של הרמ"א הוא בשו"ת הרא"ש. והרא"ש ס"ל שיכול לומר "תקח עציך ואבניך" גם אם עשויה לכך ע' גר"א וסמ"ע הנ"ל. א"כ למה כאן לא יכול לומר לו "תקח עצך ואבניך"?! וי"ל בזה שיש אנן סהדי שטוב לבעל הבית להציל חורבתו מנפילה וכמש"כ הרא"ש הנ"ל במקרים מסוימים אומרים כן "ותואנה הוא מבקש". מיהו ע"ש בטור בהמשך השו"ת הנ"ל:

"עוד שאל השואל ילמדנו רבינו למה לא נחשוב בנין המועיל אע"פ שאינו סכנה? ועוד כי הסיד הוא היה בבתים מקודם לכן, ובפנים הסיד היה הכותל מעופש ורעוע והוצרך שמעון להרוס הסיד כדי לתקן הקיר ותקנוה כמו שהיה קודם לכן... תשובה כל בנין שאינו סכנה שהבית היה יכול להתקיים ולעמוד ולהשמר מנפילה וקלקול, למה נחייב לבעל הבית לפרוע? יכול לומר איני רוצה להוציא מעותי בו כיון שהבנין היה יכול להתקיים בלי אותו בנין, אם בנית להנאתך טול עציך ואבניך".

הרי השואל העלה הסברא של הב"י הנ"ל שהואיל ובע"ב סייד את ביתו בסיד, צריכים לחייב אותו לשלם גם על הסיד, וא"א לומר "תקח עציך ואבניך" בכה"ג ועל זה תירץ הרא"ש הואיל והסיד אינו עיקר הבנין והבונה הוסיף אותו להנאת עצמו, אפשר לומר "תקח עציך ואבניך" בזה. ועי' בהערות על הטור החדש. פ"ג ששואל למה צריך כאן טעם מיוחד שבנה להנאת עצמו? הרי לרא"ש אפשר לומר תמיד "תקח עציך ואבניך"? ולפי מש"כ א"ש שהרא"ש צריך לפרש למה אין כאן טעם שבה"ב השקיע וסד הבית, א"כ גילה דעתו שראוי לכך ולא יכול לומר תקח עציך ואבניך? ועל זה תירץ שהואיל והוי להנאת הבונה אע"פ שבעה"ב גילה דעתו שרוצה כזה דבר בביתו, שהרי סייד הבית מלכתחילה, אינו חייב לשלם על כך.

מן הנ"ל רואים שלא כל דבר שבעה"ב השקיע בו, אפשר לגלגל על הבונה, ויש שיכול לומר לו "תקח עציך ואבניך", כגון סייד אע"פ שהוא עצמו סייד את הבית מלכתחילה משא"כ דבר שהציל הבית מנפילה. ויש לעיין א"כ איפה לסייג התקנת הטלפון? האם הוא דומה לדבר שהוא מעיקר הבית או דבר שהוא להנאת הבונה? ונ"ל שהוא דומה להנאת הבונה ולכן אע"פ שיש כאן סברא שבעה"ב השקיע בטלפון מראש מ"מ א"א לחייב אותו לשלם גם לפי הב"י ורמ"א הנ"ל סי' קנח שאינו דומה לבנית גדר או שיפוץ שמונע הבית מנפילה. ולכן א"א לחייב המשכירה הואיל ואמרה מראש שאינה מעוניינת בהתקנת הטלפון.

האם יש כאן טענה מצד המשכירה שהנסיבות השתנו אחרי מהפכת הסלולרי?

יש לעיין בסברא זו מיהו כבר כתבנו שא"א לחייב מסברא הנ"ל ולכן לא נדון בזה כאן.

סיכום פרק זה

א"א לחייב המשכירה מדין יורד לתוך שדה חבירו.

ג) האם המשכירה חייבת בגלל שהיו שקעים בבית ולכן יש כאן העמדת פנים של בית עם טלפון?

בנידון דידן לא דובר על טלפון לפני חתימת החוזה, והשאלה רק עלתה אחרי חתימת החוזה מאידך היו שקעים של טלפון בבית שעשו רושם על השוכר שהיתה שם תשתית של טלפון. ונשאלת השאלה אם הרושם הזה יכול לחייב המשכירה או שיכולה לומר לשוכר שהוא הטעה את עצמו בזה? ונראה לדמות שאלה זו למש"כ ברמ"א רל"ב, א':

"מכר לו בשר בחזקת שהוא מן איל מסורס, ונמצא שאינו מסורס, המקח קיים ומחזיר לו אונאתו, אא"כ ידוע שהלוקח איסטניס שאינו אוכל כלל בשר איל שאינו מסורס וה"ה כל כיוצא בזה. מכר לו כסף בחזקת כסף צרוף ונמצא כסף סיגים, המקח קיים ומחזיר לו אונאה שהכל מין כסף".

וע"ש ש"ך (א') שהקשה מאי שנא מחיטין יפות ונמצאו רעות, שהלוקח יכול לחזור בו? והביא ראב"ן שדימה כסף צרוף וסיגים ליפות ונמצאו רעות! ונראה לתרץ שיש הבדל בין יפות ונמצאו רעות לנידון של בשר מסורס וכו', שביפות ונמצאו רעות מדובר שאמר לקונה שהם יפות ואח"כ נמצאו רעות ולכן הטעה אותו במפורש משא"כ בנידון של בשר מסורס וכסף צרוף וסיגים, מדובר שמכר לו "בחזקת" מסורס "ובחזקת" כסף צרוף. זאת אומרת, שלא אמר לו מפורש שהם מסורס או כסף צרוף, רק שכך היה הרושם שמן הסתם היו כך ולכן אין כאן מקח טעות הואיל וסו"ס הדבר נקרא בשר איל וכסף. יוצא שיש כאן שני תנאים לקיום הדין הזה (א) שלא התנה מפורש שהחפץ הוא כזה או אחר רק מכר לו "בחזקת" שהוא כך (ב) שאין כאן מום בחפץ עצמו שפוסל החפץ לגמרי אלא העדפה של סוג של בשר או כסף לעומת סוג אחר, ובכה"ג הדין שהמקח קיים אבל אם יש הבדל במחיר בין הסוגים, צריך להחזיר האונאה ככל דין אונאת ממון.

ונראה שנידון דידן דומה למקרים הנ"ל. (א) לא דובר מפורש שהיה שם טלפון, יש רק חזקה שיש שם טלפון בגלל השקעים. (ב) אין כאן מום בבית עצמו בזה שאין טלפון אלא העדפה לבית עם טלפון. א"כ הדין הוא שהמקח קיים אלא שיש לו טענה של אונאה, והואיל ואין אונאה לקרקעות, ממילא אין כאן טענה של העמדת הפנים שיש שם טלפון.

מיהו נראה לחלק בין מכירה לשכירות בהנ"ל. כל הנ"ל נאמר לגבי מכירה אבל בשכירות נראה שאפשר לחייב למשכיר בכה"ג. ומקור לכך ממש"כ הטור בשם הראב"ד שיד, א':

"המשכיר בית לחבירו חייב לעשות לו כל דבר שהוא מעשה אומן כגון להעמיד לו דלתות ולפתוח לו חלונות אם הוא צריך לאורה והראב"ד כתב אפילו אם יש בו אורה הרבה, אם יש בו חלונות שנסתמו, אם לא נפרצו פצימיהן צריך לפתחן לו".

הראב"ד דן במקרה שיש לבית מספיק אורה ובכל זאת חייב לפתוח לו חלונות שנסתמו הואיל ועדיין פצימיהם קיימים. ויש לעיין למה חייב לפתוח החלונות? ונראה לומר שהטעם הוא בגלל שיש כאן העמדת פנים שיש שם חלונות ולכן צריך לפתוח לו, ואפילו אם השוכר ראה לפני כן שנסתמו הואיל והדירה ראויה לחלונות אלו, שהרי עובדה שהיו שם חלונות לפני כן, זה עצמו מחייב המשכיר לפתוח אותם. וא"כ נ"ל שה"ה והוא הטעם גם בנידון דידן. הואיל והבית מוצג ככזה שיש בו טלפון, אע"פ שאולי במכר אין מקום לחייב המוכר בכה"ג מן הרמ"א הנ"ל, אבל בשכירות יש למשכיר אחריות יתר להעמיד הבית כמו שראוי להיות. ולכן נראה לי שבכה"ג המשכירה חייבת להעמיד הבית כמו שרואים אותו והיינו עם טלפון.

סיכום פרק זה

המשכירה חייבת לפצות השוכר על ההוצאות להתקנת הטלפון בגלל שהבית מוצג ככזה שיש בו טלפון.

למה קיזזנו הטענות האחרות בתיק?

רצינו להבהיר למה קיזזנו הטענות האחרות בתיק שהדברים יהיו מובנים היטב הסיבה שקיזזנו הטענות האחרות היתה בגלל שלא היו בהן ממש. ועכשיו נסביר למה לא היו בהן ממש.

טענות התובע

התובע דרש לחייב המשכירה להתקין שעון מים נפרד בדירה השכורה כדי לדקדק בשימוש המים שלו ושל המשפחה שגרה בבית למעלה. על אותו משקל השוכר דרש להפריד הדוד שסיפק מים לדירה השכורה ממערכת המים החמים של הדירה העליונה, שבאופן לא ברור הבוילר של הדירה השכורה היה נדלק ע"י הכפתור בדירה העליונה, ויוצא שכל א' היה מספק מים חמים לשני. יש להדגיש שבשתי הטענות האלו לא היתה טענה של שימוש לרעה של אחד מן הצדדים. השוכר הודה שכל או"א משתמש רק במים שצריך ואינו מנצל העובדה ששניהם משלמים חצי-חצי כדי להרבות בשימוש במים, הן במים הקרים והן במים החמים. ואכן חשבונות מים שהובאו לפני בית הדין היו קטנים והצביעו על שימוש מינימלי במים של הצדדים.

טענה זאת אינה מקובלת. אם היה כאן חשש של ניצול לרעה היתה כאן טענה חזקה שהרי בזה המשכירה הכניסה את השוכר למצב בלתי אפשרי שיהיה חשוף לניצול לרעה בלי אפשרות להתגונן וזה דומה למש"כ ב"מ קח: שיהודי שמוכר שדה שלו לגוי כאשר יש לו שכן יהודי, צריך לקבל על עצמו כל הנזק שיגרום לשכן היהודי ע"י הגוי. שהרי העמיד לו אריה על המצר שלו, שיבוא להזיק לו. וכן בנידון דידן כל עוד שהיה חשש לשימוש לרעה במים, השוכר היה יכול לכוף למשכירה לסלק מאתו המזיק שהושיב אצלו. אבל בנידון דידן שאין שום טענה של ניצול או נזק לא' מן הצדדים שהרי לא ברור כלל שיש נזק, שניזוק ויש רק דרישה לדקדק שכל או"א ישלם לשימוש שלו בלבד, אין עילה לחייב למשכירה להוציא על כך הרבה כסף ונראה להביא סמוכין על כן ממש"כ ב"מ ל: :

"אמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".

ונראה שכוונת המימרא הזאת היא לגנות הדקדוק על שורת הדין לשם דקדוק, ולא מדובר בפסיקת הלכה על פי הדין שהיא דבר של יום יום. אלא הדרישה לדקדק לשם הדקדוק בלבד. ובפרט בנידון דידן שהחשבונות היו מינימליים, ודרך העולם לא לדקדק בסכומים קטנים כאלו כאשר לא ברור כלל אם יש בזה נזק.

ונראה שזו גם כוונת התנא באבות "שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית וי"א שזו מדת סדום". זאת אומרת הדקדוק לשם דקדוק שאף אחד לא יהנה או לא תהנה מן האחר, י"א שזו מדת סדום. ולכן לא ראינו מקום לחיוב התקנת שעון בכה"ג. גם טענות הנתבע על עגמת נפש וכו' אין בהם ממש שהם גרמא בעלמא וכו'. לאור כל זה החלטנו לקזז טענות אלו מול טענות אלו.

החלטה

על המשכירה להחזיר את ההוצאות של השוכר בהתקנת הטלפון על סך 500 ₪ בתוך 30 יום מאישור פסק זה.

על החתום:

הרב יהודה קרויזר, רב היישוב מצפה יריחו

הרב ברוך פז