ישוב השכיר מערכת הגברה למשפחת א' בסך 200 ₪ לערב לאירוע משפחתי, הישוב התנה את ההשכרה בזה שהמשפחה תקח אחד מ4 אנשים שיודעים להקים את המערכת. אלו לא היו פנויים ולכן המשפחה חזרה לח', אחראית מטעם הישוב, לבקש אם יוכלו לקחת את י' להקים המערכת. ח' הסכימה ואמרה שכל אחד "עם ידים טובות" יכול להקים המערכת. י' הסכים להקים המערכת בלי תשלום וכך עשה. מיהו זמן מה אחרי שהקים המערכת, כאשר הילדים התחילו לדבר במיקרופון ואולי משכו החוט, המגבר נפל מעל העמוד, בדיקה מול החברה, שעלתה לישוב 120 ₪, העלתה שהנזק אינו בר תיקון. הישוב בינתיים קנו מערכת חדשה על סך 1688 ₪ כולל מע"מ, ותובעת סכום זה ממשפחת א' או מי' .
אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שהמגבר נפל בגלל שי' לא פתח הרגליים של העמוד עד הסוף, ולכן העמוד לא היה יציב ונפל כתוצאה ממשקל המגבר. עובדה זו די מוסכמת בין הצדדים וסביר להניח שכך אכן קרה שהרי המערכת משמשת הישוב כבר 5 שנים ואף פעם לא קרה דבר כזה. גם לא נטען ע"י הצדדים שהילדים השתוללו עם המיקרופון באופן יוצא דופן וסביר להניח שאם היו מושכים המגבר בכח גדול, החוט היה מתנתק מן המגבר לפני שהכל היה מתמוטט. ולכן אנחנו יוצאים מנקודת מוצא זו. והשאלה היא מי חייב על כך אם בכלל? נדון בחיוב של י' ואח"כ של המשפחה.
נראה שהסוגיא הרלוונטית לנידוננו היא מש"כ בב"ק צט:
"הנותן בהמה לטבח וניבלה אומן פטור, הדיוט חייב, ואם נותן שכר בין הדיוט בין אומן חייב... אמר רבה בר בר חנא אר"י טבח אומן שקלקל חייב ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי. ומי אר"י הכי? והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דר"י בכנישתא דמעון ואמר ליה זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולא ואפטרך! לא קשיא כאן בחנם כאן בשכר. מיתיבי: המוליך חטים לטחון ולא לתתן, ועשאן סובין או מורסן, קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין, בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר?! אימא מפני שהוא נושא שכר..."
מבואר כאן שאומן שגרם נזק, אם פעל בשכר חייב ואם בחנם פטור והדיוט חייב בכל אופן. ונשאלת השאלה אם נידון דידן דומה למש"כ בסוגיא שם? ואם י' נחשב כאומן או כהדיוט, ועוד. ונדון בשאלות אלו בעז"ה.
י' הקים המערכת לנוער ולעזרא הרבה פעמים וגם הישוב מידי פעם לקח אותו להעמיד המערכת ואפילו יום יומיים לפני האירוע הנ"ל הישוב לקח אותו להעמיד המערכת. האם זה מספיק להחשיבו מומחה לפטור אותו מתשלום אם הוא בחנם או שצריך שיהיה מי שזה המקצוע שלו באופן קבוע? עי' ש"ך חו"מ שו,ז' שהביא דעת היש"ש בב"ק שם שכתב "מיקרי מומחה כששוחט ג' פעמים עופות קטנים" זאת אומרת ל"צ מי שזה המקצוע שלו אלא מספיק שיש לו רשות וכושר על פי ההלכה לשחוט! עי' יו"ד א שאם שחט ג' פעמים לפני חכם, יש לו רשות לשחוט ונחשב מומחה ומוחזק. היש"ש כתב שדבר זה מבואר בגמ' "ומהאי סוגיא משמע..." ולא ברור מנין הראיה שלו ז"ל? ואולי כוונתו שרבי יוחנן דרש מן הטבח שנבל להביא ראיה שהוא מומחה ואם הוא היה טבח העיר, ברור שרבי יוחנן היה מכירו ולא היה צריך להביא ראיה לכך. ע"כ שלא היה טבח העיר ולכן רבי יוחנן לא ידע אם יש לו כושר לשחוט או לא. מיהו אפשר לדחות שאולי רבי יוחנן לא היה מן העיר ולכן לא הכירו. ואולי הראיה מזה שביקש שהוא יביא ראיה שהוא מומחה לתרנגולים, משמע שלא היה מומחה לבהמות. ואם זה היה פרנסתו מן הסתם היה מומחה על הכל. מיהו גם את זה אפשר לדחות. ואולי המושג "מומחה לתרנגולים" משמעו שיש לו היתר הלכתי לשחוט, והיינו ששחט ג' פעמים וצע"ע בזה.
ונראה להביא עוד ראיה לדברי היש"ש מדברי רש"י ד"ה טבח אומן שקלקל חייב "וכ"ש הדיוט דלא היה לו לשוחטה הואיל ואינו בקי" משמע לפרש"י שלא היה לו להדיוט לשחוט בגלל שאינו בקי ואם שחט פשע בזה. ונראה שאם שחט ג' פעמים ויש לו כושר לשחוט ועל פי הלכה מותר לשחוט, למה נקרא פושע אם ניגש לשחוט?! הרי מותר לו לשחוט! ומכאן ראיה שהדיוט זה מי שלא שחט ג' פעמים לפני חכם כדין ולכן זה פשיעה לשחוט. וכלשון רש"י כתבו הרבה ראשונים כגון תוס' ד"ה ותניא "דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדולה ולית ליה למיחזי" וכן נ"י ועוד.
יוצא שמספיק ששחט ג' פעמים להקרא מומחה ול"צ מי שזה המקצוע שלו. ולפי"ז נראה שי' יכול להיחשב מומחה בנדון דידן. מיהו לשון הש"ך ק"ק שכתב שמומחה זה מי ששחט ג' פעמים תרנגולים. משמע שגם מי שניבל בהמה, וזה הנדון בשו"ע שם, צריך ראיה שהוא מומחה לתרנגולים שהם יותר קשים לשחוט מבהמות כמש"כ היש"ש הנ"ל. יוצא שצריך התמחות מיוחדת מעבר לדרישות של המעשה שעשה כדי להיקרא מומחה וא"כ אולי י' לא יחשב מומחה?! מיהו אין במשמעות לשון יש"ש עצמו כן אלא כתב "ומהאי סוגיא משמע שאומן פטור היינו היכא דשחט לפנינו תלתא זימנא כראוי" ולא הזכיר שצריך לשחוט עופות דוקא. וכן בהמשך הביא דברי המהרי"א שכתב מפורש שמספיק להיפטר אם הוא מומחה לבהמה, וניבל בהמה, ול"צ להיות מומחה לעופות. ולפי"ז נראה שמש"כ הש"ך שצ"ל מומחה לתרנגולים מדובר כאשר שחט תרנגולים אבל לבהמות מספיק לשחוט ג' פעמים בהמות, ול"צ להיות מומחה גם לתרנגולים.
מיהו ע' ש"ג ב"ק לה: בדפי הרי"ף שכתב:
"ונראה דאע"פ שיש לו רשות לשחוט כנהוג עתה, אינו נקרא אומן, דהרשות הנהוג הוא משום שיודע הדינין אבל מ"מ הדיוט הוא. תדע דודאי אותן ששחטו בימי רבי יוחנן היה בקי בדינין והורשה לשחוט, דאל"כ היתה גם שחיטתו פסולה ואפ"ה הוצרך להביא ראיה שהוא אומן א"כ לא סגי ברשות הנהוג להחשיבו מומחה ואומן עד שיהיה מלאכתו בכך, וכן ראיתי בתשובה נ"י סביב המרדכי פרק המוכר פירות דאומן דקאמר הכא הוא טבח שמלאכתו ואומנותו בכך תמיד"
לפי ש"ג צריך שהמקצוע שלו הוא שוחט ואז נקרא אומן שפטור בחנם, וזה דלא כש"ך ויש"ש הנ"ל. וראיתו שאל"כ השחיטה של אלו ששחטו לפני ר"י היא צריכה להיות שחיטה פסולה בגלל שלא היו מומחים. ונ"ל שזה לא ראיה שלולא היה מנבל השחיטה, השחיטה היתה כשרה מפני שרוב נמצאים אצל שחיטה מומחים הם. אבל כאשר ניבל איתרע חזקה זו ולכן היה צריך להביא ראיה להפטר כמש"כ הערוך השולחן "מ"מ מאחר שקלקל הרי יצא מכלל רוב". ועי' מאירי שמשמע שצריך להביא ראיה שהוא אומן כאשר יש טענת ברי של הניזק שאינו אומן ובכה"ג לא עומד לו הרוב. ועי' ש"ך הנ"ל שהביא השו"ת שהש"ג הזכיר וכתב עליו "ונראה שאיזה תלמיד טועה כתב את זה" והצביע על דברים שכתוב בשו"ת זה שסותרים גמ' מפורשת.
לאור כל זה נראה לפסוק כש"ך ויש"ש דלא כש"ג ונראה שא"א לומר קים ליה כש"ג הואיל ואין ראיתו מתקבלת וגם משמע שהראשונים ס"ל כיש"ש וש"ך כמש"כ.
מומחה לשחיטה נקרא מי ששחט ג' פעמים ויש לו היתר לשחוט ול"צ שזה יהיה מקצוע שלו וא"כ י' יחשב מומחה לענין הקמת המערכת הואיל ועשה כן הרבה פעמים באישור הישוב ואצל הנוער ו'עזרא'.
כאמור י' בנידון דידן לא פתח את החצובה של המעמד באופן מספיק ולכן המגבר נפל. האם מעשה זה דומה למש"כ בסוגיא הנ"ל שוחט שנבל? א"ד בנידון דידן יחשב פשיעה שגם אומן חייב בה? לברר שאלה זו עלינו לעיין בסוגיא שם לבחון אם הפטור של חנם שנאמר אצל אומן נאמר רק בשוחט שנבל או גם בשאר דוגמאות ולדמות נידון דידן להן.
עי' ש"ג בסוגיא שם שכתב:
"ונראה דמדנקט התלמוד החילוק בין אומן להדיוט ובין בשכר לחנם גבי טבח, דדוקא גבי טבח הוא דאיכא לפוטרו היכא שהוא אומן דאיכא טעמא להחשיבו אנוס שהוא מקלקל בשעת המעשה, אבל גבי טחינה א"א להחשיבו אנוס מה שלא לתת דהוא מלתא דהוי קודם השחיטה כדין וצ"ע".
הרי ש"ג חילק בין מעשה למעשה, ורק שוחט שנבל שחיטה פטור בחנם, שהטעות היתה "בשעת מעשה" משא"כ טוחן שלא לתת פי' שלא רחץ החיטין לפני הטחינה, אינו בכלל זה, ולכן חייב גם בחנם.
קביעה זו של הש"ג נראה קשה שסותר הגמ' והרבה ראשונים.
עי' סוגיא שם מובא למעלה:
"מיתיבי המוליך חיטין לטוחן ולא לתתן, ועשאן סובין או מורסן, קמח לנחתום ועשאו פת ניפולין בהמה לטבח וניבלה, חייב מפני שהוא כנושא שכר? אימא מפני שהוא נושא שכר".
הרי הברייתא הביאה שלש דוגמאות טוחן שלא לתת, נחתום שעשה פת ניפולין וטבח ששחט, וכתב על כולן שחייב רק אם הוא נושא שכר בפועל. וא"כ מנין לש"ג לחלק ביניהן?
ועיין ה"ה שכירות (ו,ה):
"שכולן, שוה דינם לדין הטבח. זה נראה מדברי רבינו".
ועי' מאירי שם בסוגיא ד"ה המוליך:
"...חייבים לשלם כמו שביארנו בבהמה לטבח ונבלה בד"א בשכר אבל בחנם אם אומן הוא פטור".
וכן כתב הרמ"ה בשיטה שם ד"ה וכן כתב בפרטיו, וע' נ"י לה: בדפי הרי"ף ד"ה משנה שכתב שצבע שהקדיחתו היורה פי' שרף הבגד, מדובר דוקא בשכר וזה דלא כש"ג שדומה לטוחן שלא לתת. וכן היש"ש שם כתב שהפטור של חנם נאמר בכל הדוגמאות בברייתא ע"ש וגם הערוך השולחן כתב שקאי על כולם אבל עי' בהמשך שיטתו. והואיל וכל הנ"ל הם דלא כש"ג נראה שלא פוסקים כמותו, בפרט שהוא סיים הדבר "וצ"ע", ואין הספק של הש"ג מוציא מידי הודאי של כל הפוסקים הנ"ל ולכן נראה שא"א לומר קים ליה כשיטתו.
עוד פוסק שמחלק בין מעשה למעשה הוא ערוך השולחן הנ"ל שו,ט שכתב:
"המוליך חיטים לטוחן וקלקל הטוחן בטחינה כגון שלא לתתן כראוי..."
וע"ש עוד (י):
"ובהקדיחתו יורה אם לא השגיח בעת שעמדה על האש הוי פושע ואם השגיח רק שמאיזה סיבה הקדיחתו יורה, אם הוא מומחה ועושה בחנם פטור וכן בכל המלאכות כה"ג".
הערוך השולחן סובר שהחילוק בין שכר וחנם נאמר על כל האומנים גם על טוחן שלא לתת וגם על צבע שהקדיח הבגד אבל סייג הקלקול לזה שאין בו פשיעה ברורה. ולפי"ז היה מקום לדון אם נידון דידן שלא העמיד החצובה כדבעי נחשבת פשיעה ממש או לא. אבל מסתימת כל הפוסקים נראה שאין לחלק כדבריו אלא גם אם הצבע שרפו בגלל שלא שם לב, ואם הטוחן לא לתת בכלל, פטור בחנם וע' בהמשך הטעם. ורק כעין מש"כ בגמ' "נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן", נחשב פשיעה אבל כל טעות תוך כדי המלאכה אומן פטור בחנם.
וע"ע פתחי חושן (שכירות יג,טו) "כל אומן שקלקל בשעת מלאכה בפשיעה חייב" ובהערה (כ"ג) כתב שזה פשוט שגם ש"ח חייב בפשיעה, וע"ש בהמשך (ט"ז) שכתב ש"י"א שאם לא לתת בחנם פטור", משמע שיש מחייבים ובהערה (כ"ט) שם כתב שהדעה המחייבת היינו שיטת תוס' ב"מ פג: ד"ה וסבר ב"ק כז: ד"ה ושמואל. תוס' הקשו שם למה שוחט שניבל אינו חייב בחנם מדין אדם המזיק? ותירץ שאדם המזיק חייב רק כעין אבידה דהיינו קרוב לפשיעה אבל כעין גניבה דהיינו קרוב לאונס פטור. ושוחט שניבלה היינו קרוב לאונס. ועל פי זה כתב שצריכים לבחון כל טעות לגופו אם הוא קרוב לפשיעה או קרוב לאונס, וטוחן שלא לתת היינו קרוב לפשיעה ולכן חייב בחנם כאדם המזיק. ודברי הפ"ח הנ"ל לא נראים מכמה סיבות.
(1) מן הגמ' לא משמע לחלק בין שוחט לטוחן כאמור למעלה.
(2) כל הראשונים שהבאנו למעלה לא חילקו כך, וקשה לומר שכולם סוברים כרמב"ן שאומן המזיק בידים פטור בגלל שעשה ברשות, שלפי הרמב"ן לכל הדעות א"א לחלק בין סוגי הקלקול.
(3) הנ"י הנ"ל שכתב שאם הקדיח היורה פטור בחנם, סתם כתוס', עי' דבריו כא. בדפי הרי"ף ד"ה הוזק בו, וכאן כאשר הניח הבגד על האש הוא מזיק בידים שהרי האש נמצאת כאשר הניח את הסיר! ולכן רואים שגם לתוס' הצבע פטור וה"ה לטוחן. ואולי יש לדחות שזה דומה לסוף חמה לבא הואיל וכאשר הניח התכוין להורידו בזמן ואח"כ שכח ולכן אינו אדם המזיק, ולכן פטור. אבל טוחן שזה אדם המזיק כמש"כ הפ"ח שם חייב וצ"ע.
(4) ע"ש בהערה (כח) שכתב שהטעם שהסמ"ע נתן לפטור האומן, (שו,יג) ומקורו מן הרא"ש סנהדרין (ד,ה), "דכיון שהוא מומחה ואינו רגיל לבא מכשול זה לידו אמרינן מזל דבעל הבהמה גרם לו שבא מכשול זה לידו" אינו לפי תוס' שלפי תוס'. ל"צ לטעם זה של הסמ"ע, אלא הטעם לפטור הוא שהוא קרוב לאונס ולכן אדם המזיק פטור כנ"ל. וקשה לומר שסמ"ע פירש דלא כהלכתא שהרי רמ"א פסק כתוס' (שעח,א') אלא נראה שדברי הסמ"ע נכונים גם לתוס' ועי' בהמשך.
לפי הנ"ל נראה שגם לשיטת התוס', טוחן שלא לתת וכו', פטור בחנם, ולא מחלקים בין סוגי הקלקול ודלא כפ"ח הנ"ל. ועי' בהמשך הסבר לכך.
יש להוסיף שגם אם נקבל דברי הפ"ח הנ"ל שצריכים לבחון כל פעולה לגופה ולהחליט אם הפעולה קרובה לאונס ופטור או קרובה לאבידה וחייב, זה נאמר רק כאשר מדובר בנזק ישיר לחפץ בדבר שאדם המזיק חייב בו. באופן כזה צ"ל קרוב לגניבה היינו קרוב לאונס, להפטר כאמור. אבל בנזק שאינו ישיר אלא בעקיפין ששומר שכר חייב עליו אבל אדם המזיק פטור עליו, גם הפ"ח מודה שמספיק שיהיה קרוב לאבידה לפטור האומן כאשר עושה בחנם. ולכן צריכים לבחון את המעשה בנדון דידן אם דינו כאדם המזיק א"ד אין כאן אדם המזיק ולכן גם תוס' ודעימיה יודו שפטור בחנם גם לשיטת הפתחי חושן.
במקרה שלפנינו, י' הרים המגבר על העמוד שלא היה פתוח כדבעי, אבל העמוד לא נפל בעת שהניח את המגבר עליו, רק לאחר זמן נפל. ויש לבחון אם זה נקרא אדם המזיק או גרמי א"ד גרמא בעלמא שפטור מדין אדם המזיק ורק חייב מחיובי שמירה. אם אכן רק חייב מחיוב שמירה לכו"ע פטור גם אם זה יחשב קרוב לפשיעה, הואיל ועשה בחנם כאמור.
ונראה שמעשה זה דומה למש"כ בגמ' (ב"מ פ.) שהמעסיק חייב אם מעמיס על כתפי העובד משא כבד מדאי והעובד ניזוק. וע"ש ברמב"ן שהקשה:
"ואם נאמר שנזקי אדם הם (ז"א שהמעסיק חייב מדין אדם המזיק) תימה הוא דהא לאו מכחו אתי ליה נזק ואפילו הטעינו הוא".
ז"א שהרמב"ן לא ראה במי שמעמיס משא כבד מדאי על כתפי חבירו שגורם לנזקו לאחר זמן, אדם המזיק. ועי' רמ"ה מובא בטור שחייב המעסיק בנזק בלבד, ולא בד' דברים. וע' קצות שזיהה דברי הרמ"ה עם דברי הריטב"א שכתב שהחיוב הוא בגלל שגיריה דיליה נמצאים בגוף העובד כמראה דינר לשולחני. וקצות כתב שהחיוב הוא מדינא דגרמי. ז"א שאין כאן מזיק בידים אלא בגרמי, וידועה שיטת הרמב"ם שהיא שיטת המחבר שגרמי חייב רק אם מתכוין להזיק כגון פורץ כותל חבירו לפני בהמתו כדי שתזיק (שצו,ד) שחייב לפי רמב"ם ומחבר, משא"כ אם פרצוה ליסטים פטור שלא התכונו שתצא ותזיק כמש"כ הגר"א שם (ט'). ולפי"ז בנידון דידן שי' לא התכוין להזיק כאשר הניח המגבר על העמוד, אין כאן חיוב של אדם המזיק ורק חייב מדין שומר וא"כ אפילו אם המעשה הוא קרוב לאבידה פטור, ול"צ להיות קרוב לאונס. ועי' פתחי חושן שם שאם הטוחן לא לתת, לולא הדין של אדם המזיק, פטור. ולכן גם לשיטתו פטור בנידון דידן.
(5) נראה שאם בוחנים את המעשה של השוחט שניבל, קשה לומר שזה מעשה קרוב לאונס. הרי שוחטים שוחטים כל הזמן ובדרך כלל אינם מנבלים הבהמה! ולכן ע"כ שאין מעשה השחיטה עצמה, למומחה, מעשה מורכב מאד שמחייב טעות, אלא זה מעשה שגרתי למדי. וא"כ אם קלקל נראה שזה כתוצאה מרשלנות! ולמה לומר שזו תוצאה מאונס שהיה מעבר ליכולתו להתגבר עליו?! בשלמא אם מדובר במעשה קשה ומורכב מאד שטעות היא מחויבת המציאות, אז י"ל שהטעות היא קרוב לאונס בגלל שאינה בשליטת האדם, שהרי גם האדם הכי בקי א"א לאמן את ידיו עד כדי כך. אבל שחיטה שאפשר לשחוט בלי לטעות, ובדרך כלל לא טועים מנין לומר שזה קרוב לאונס? ועוד תוס' שם דברו גם בסבל שהפיל את החבית. האם נאמר שגם שם מדובר במעשה מורכב שהטעות בו היא קרובה לאונס? אלא נראה שצריכים לחפש טעם אחר שמעשים אלו נחשבים קרוב לאונס לפי תוס' וכן לשאר ראשונים.
עי' גמ' הנ"ל ב"ק צ"ט: :
"אמר שמואל טבח אומן שקלקל חייב לשלם מזיק הוא פושע הוא, נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן. למה ליה למימר מזיק הוא פושע הוא? אי אמר מזיק הוא ה"א ה"מ היכא דקא עביד בשכר אבל היכא דקא עביד בחנם לא קמ"ל פושע הוא. איתיבה רב חמא בר גוריא לשמואל... קאמינא ליה אנא ר"מ, וקאמריתו לי רבנן! אמאי לא דייקת מילי? שאני אומר מזיק הוא פושע הוא נעשה כאומר לו... מאן אית ליה האי סברא? ר"מ דאמר מבעי ליה למירמי אנפשיה ... וקיימא לן דבנתקל פושע הוא פליגי".
רואים שהשאלה אם אומן חייב בחנם תלויה בשאלה אם נתקל פושע או לא וכן ראינו בב"מ פב: השאלה אם סבל חייב בחנם תלויה בשאלה אם נתקל פושע או לא. ויסוד המחלוקת היא אם "איבעי ליה לעיוניה" או לא. לפי ר"מ יש דרישה לעיוני משא"כ לחכמים, רק אם קבל כסף יש דרישה לעיין יותר משא"כ אם לא קיבל כסף.
והיה נ"ל שהיסוד של הפטור לפי חכמים הוא ההכרה שטעויות קורות, וקורה שאדם מאבד ריכוז לשניה ואינו שם לב עד הסוף. חכמים מכירים בחולשה זו ואינם מתיחסים אליה כפשיעה כר"מ. ולכן אומן פטור אם עשה בחנם. הסבר זה יספיק לרמב"ן שסובר שמי שעושה ברשות בעל החפץ, אין עליו חיוב של אדם המזיק ולכן כל עוד שאינו פושע פטור. אבל לפי תוס' לא מספיק שלא יחשב פושע, צ"ל כעין אונס, ולכן צריכים להוסיף כאן סברא נוספת.
עי' רש"י שכתב ששוחט שמנבל הוא אנוס, וברור שאין כוונתו לאונס גמור שא"כ גם אם מקבל תשלום צ"ל פטור! אלא כוונתו כעין אונס. רש"י כתב כן לפרש דברי חכמים הנ"ל שסוברים שנתקל לאו פושע, וכתב שאינו פושע אלא אנוס. וזה בא לאפוקי דברי ר"מ למעלה שהוא מזיק. ולמה רש"י היה צריך לפרש שהוא אנוס? מספיק לפרש שאינו פושע! אלא נראה שרש"י ס"ל כתוס' שאדם המזיק פטור בכעין גניבה וחייב בכעין אבידה ולכן היה צריך לציין ששוחט פטור בגלל שהוא כעין אונס. ולפי"ז נראה שזה שנתקל אינו פושע, לפי רש"י עושה אותו לכעין אנוס, שהרי רש"י פירש שהוא כעין אונס בהסבר חכמים שהוא פטור בגלל שנתקל לאו פושע, משמע שנתקל הוא כעין אונס. והסברא יכולה להיות שאנשים טועים כאמור, וזה נחשב לכעין אונס שכל או"א טועה אא"כ שם לב באופן מיוחד. ופירוש "אנוס" שהוא אנוס באנושיותו שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ולפי"ז א"ש שרש"י פירש שהדיוט חייב בגלל "דלא היה לו לשוחטו" רש"י לא פירש שהדיוט חייב בגלל שהוא אינו בקי ולכן הטעות נחשבת לפשיעה בגלל שאינו יכול לאמן ידיו. אלא כתב שהוא פושע בזה שניגש בכלל לשחוט. ונראה שכתב כן בגלל שאם הנידון בסוגיין הוא טעות גם הדיוט פטור, שגם הדיוט טועה, ולכן א"א לחייבו על הטעות אבל אפשר לחייבו בזה שניגש לשחוט כאשר אינו בקי, ועל עצם הגישה לשחוט מחייבים אותו. ולפי ההסבר הזה אין הבדל בין טעויות! בגלל שיסוד הפטור הוא שאדם הוא כעין אנוס אצל טעויות, ואין כאן בחינה באיזה מעשה טעה בו.
וי"ל עוד שהטעם ששוחט שניבל הוא אנוס לפי רש"י ותוס' הוא בגלל שכח אחר גרם להם לטעות. וזה משמעות "אונס" שכח אחר גרם לו לטעות והכח האחר הזה הוא מזלו של בעל הבהמה, וכפירוש הסמ"ע ורא"ש הנ"ל. והענין שהואיל והוא אומן ולא היה אמור לטעות כלל, וזה שטעה הוא לא שכיח כלל, לכן צריכים למצא טעם למה טעה? והטעם הוא שמזלו של בעל הבהמה גרם. לפי"ז הדיוט חייב בגלל שאי אפשר לומר שלא שכיח שיטעה אלא עצם הטעות הוא פשיעה. גם לסברא של הסמ"ע אין מקום לחלק בין סוגי הטעויות כל עוד שאינו בגדר שחוט לי מכאן ושחט לו משם", שחייב לכו"ע.
ולפי"ז מה שתוס' כתבו ששוחט וסבל שקלקלו דינם כעין אונס, בגלל בחינה פרטנית של סוג המלאכה וסוג הטעות, אינו אלא אמירה כללית שכל האומן שקלקל דינו כעין אונס בגלל הסברא של הסמ"ע או הסברא הנ"ל שטעויות קורות.
מיהו עי' רש"י צט: ד"ה דקעביד בשכר שכתב:
"...וקמ"ל דפושע הוא דלא חשיב ליה אונס אלא פשיעה דהוה ליה למירמיה אנפשיה שמא מפרכס הבהמה ויזהר בה".
כאן רש"י ציין שחייב לפי ר"מ אם ניבל השחיטה כאשר הבהמה מפרכסת, ולפי חכמים פטור. משמע שרק בכה"ג נחשב נתקל שחייב לר"מ שאינו פושע אבל לחכמים פטור. אבל ניבול שלא ע"י פירכוס חייב גם לחכמים! אבל לא נראה שזה כוונת רש"י. רש"י כתב דברים אלו לפרש דברי שמואל שכתב שלפי ר"מ שנתקל פושע, גם בחנם חייב, וכתב שאפילו אם תפרכס חייב. לא נאמר כאן שלפי חכמים רק אם הטעות נגרמה ע"י פרכוס, שוחט פטור. אלא שלפי ר"מ גם אם תפרכס השוחט חייב שגם זה נכלל בגדר נתקל פושע. וכן נראה, שהרי רש"י זה לא מובא להלכה בפוסקים ולא ציין שרק בכה"ג השוחט פטור בחנם. ואדרבה עי' פ"ח הערה כ"ד שכסף קדשים כתב שאם הבהמה זזה, השוחט פטור גם בשכר שזה אונס גמור! וכן ציין לתשב"ץ א,קיג שאם תפס הסימנים כראוי והתרנגול בלע הסימנים פטור גם בשכר. לפי"ז נראה שלא הבינו שלפי רש"י לפי חכמים פטור דוקא בפירכוס.
(א) ונראה להביא קצת ראיה למש"כ שאומן שטעה בחנם פטור גם בדבר שהוא קרוב לפשיעה, מפסיקת הרמ"א סו"ס שו משו"ת רשב"א א,אלף נו שסופר סת"ם ששכרו בכסף, לא צריך לתקן טעויות שנפוצות אצל סופרים ורק אם טעה כ"כ שאין סופרים עשויים לטעות בהם חייב. משמע שבחנם פטור גם בטעויות אלו שהן מעבר לממוצע של טעויות, וזה כמש"כ. שאומן פטור גם בטעות שלא היה צריך לטעות בו אמנם אינה ראיה גמורה שלא נאמר מפורש שבחנם פטור בכה"ג. וצ"ע.
(ב) עי' משנה ב"ב פז.:
"ואם היה סרסור ביניהם נשברה החבית, נשברה לסרסור".
וע"ש בתוס' ד"ה נשברה:
"...ופי' ריב"ם היה סרסור ביניהם ומדד להן כדרך סרסורים שמודדים בשכר שנותנים להן, ונשברה החבית ע"י המדידה, נשברה לסרסור, וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע"י שלא נזהר יפה במדידה".
משמע שבחנם פטור בכה"ג גם אם לא נזהר יפה כדבעי. משמע כמש"כ שאומן שאינו נזהר פטור בחנם.
לפי הנ"ל יוצא שאין להבדיל בין סוגי הטעויות וכך משמע מסתימת כל הפוסקים ולכן נראה שכן ההלכה.
אין להבדיל בין סוגי הטעויות של האומן, והפטור בחנם הוא על כולם. ולכן בנידון דידן נראה שי' פטור על הנזק שגרם שהוא בבחינת אומן שטעה בחנם שפטור.
נדון עכשיו בחיוב של משפחת א'. כבר כתבנו שאומן שקיבל תשלום שדינו ש"ש, חייב בטעויות דהוה ליה למידק. ושוכר דינו כש"ש! א"כ אם המשפחה עצמה היתה מעמידה המגבר וכו', היו חייבים ועי' בהמשך שיש לדון אם אכן שוכר דינו כש"ש בזה. ולכן נראה שזה שהעבירו החפץ לש"ח, היינו י'. אינו פוטר אותם מאחריותם. ודינם כש"ש שמסר לש"ח ונגנב אצל הש"ח, שהש"ש חייב בו! ואפילו אם מוסר אותו לש"ח שהבעלים מאשרים וידוע שימסרו את החפץ לש"ח זה. ורק אם הש"ח פשע יש לדון אם הש"ח חייב או הש"ש. אבל אם נגנב אצל הש"ח לכו"ע הש"ש חייב.
כך רואים מכמה מקורות, עי' נ"י (ב"מ יט: בדפי הרי"ף) ד"ה רב אמר פטור:
"כאילו היתה ברשותו, אבל אם השומר הראשון ש"ש ושומר האחר ש"ח ונגנבה מרשותו, ודאי הראשון חייב דלא עדיף טפי כשמסרה לאחר משאילו היה ברשותו..."
ועי' מש"כ ב"י (רצא,כה) בשם תלמידי הרשב"א שלפי רמב"ן ש"ש שמסר לש"ח ולא ברור מה שקרה לחפץ, הש"ש חייב ולפי הרשב"א הש"ש פטור. וע"ש שהטענות לפטור הש"ש הן שמא נאנס אצל השני או שמא השני פשע בו. אבל ברור שאם נגנב אצל השני הראשון חייב! וכן מבואר בדברי הריטב"א ב"מ לו: ד"ה אתמר על מש"כ בגמ' שלפי רב שומר שמסר לשומר פטור אפילו ש"ש שמסר לש"ח פטור, דגרועי גרעה לשמירתו.
"יש שפירש דגרעה לגמרי, שאלו נגנבה או נאבדה, הרי הראשון ג"כ פטור, וליתא! דא"כ נמצא ש"ש יכול לפטור עצמו ולחזור כש"ח, וזה א"א כי מי פטרו ומי מחל לו?!..."
וכך פירש רש"י שם ד"ה רב שאם נגנב אצל הש"ח הש"ש חייב וכ"כ עוד הרבה ראשונים דהיינו תוד"ה דעלויי ובתוס' ר"פ ובפסקי הרי"ד ובתוס' הרא"ש ובחי' הרמב"ן רשב"א ור"ן ומאירי בב"ק שם, ועי' בהערה על הריטב"א מס' 195.
וק"ו לשיטת הרמב"ם ושו"ע סי' רצא,כו שס"ל שש"ש שמסר לש"ח פשע בשמירתו וחייב בכל אופן אא"כ השני יביא ראיה שנאנס אצלו באופן שגם אצל הראשון היה נאנס, ובלעדי זה הש"ש חייב. ולכן ברור שזה שמסרו החפץ לש"ח אינו פוטר המשפחה בנדון דידן.
וכל זה גם אם ידוע שהש"ש ימסור את החפץ לש"ח, כמו שמופיע שם בנ"י ובריטב"א שהביאו ראיה שאם השני פשע בו, והוא היה נאמן על הבעלים, הראשון נפטר לגמרי, מב"ק נה: שנאמר שם שהשני נכנס במקום הראשון. ומדובר שם במסר לברזיליה (נו:) "דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה" היינו לתלמידו שברור שהרועה העיקרי ימסור לו, שאין דרכו של הרועה הראשון לשמור בעצמו כלל, ובכ"ז נאמר שאם הראשון ש"ש ומסר לש"ח הראשון לא נפטר מגניבה ואבדה! וז"ל הריטב"א שם בהמשך:
"והכי נמי מוכח בהא דתנן בפרק הכונס, מסרה לרועה נכנס רועה תחתיו. ואמרינן עלה דלהכי קתני נכנס תחתיו, לומר דשומר קמא איפטר ליה לגמרי, לומר דבמקום דמחייב השני איפטר קמא לגמרי, ואע"ג דשני לית ליה לשלומי. דאי כשנאנסה, אף השני פטור ואי בשנגנבה, הרי הראשון חייב כמו שביארנו".
יוצא שגם אם הש"ש מסר לש"ח וידוע מראש שודאי ימסור לו, בכ"ז הש"ש לא נפטר מגניבה ואבדה. וא"כ ה"ה בנדון דידן המשפחה לא נפטרה מחיובים כעין גניבה ואבדה בזה שמסרה המערכת לי' אע"פ שידוע שימסרו לו המערכת.
מיהו יש מקום להקשות שבנידון דידן שאני שכאן הישוב ציותה עליהם למסור לאחר ואסר עליהם להעמיד המערכת לבד, ואולי בכה"ג המשפחה פטורה? ונראה שאין הבדל, שהישוב לא חייבה אותם למסור לאחר בחינם. והרי אם המשפחה רצתה לדאוג לכך שיפטרו היו יכולים לשלם לי' וכך י' היה נכנס תחתיהם באחריות על המערכת. בזה שנתנו לי' בחנם השאירו האחריות על עצמם. וכך כתוב מפורש בגמ' שם ב"ק צט:
"כי הא דאמר רבי זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר".
ובזה שלא עשו כן השאירו האחריות על עצמם כמש"כ.
מיהו יש כאן מקום לעיין שהרי כל מש"כ בסוגיא שם בב"ק שטבח בשכר חייב, נאמר על ש"ש שקיבל תשלום על עבודתו ולכן יש ציפייה ממנו לשים לב יותר כלשון הרשב"א שם ד"ה ולענין "אם טבח אומן הוא בשכר חייב דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דלידוק טפי" ואולי י"ל שסברא זו נכונה בש"ש שמשלמים לו על עבודתו! אבל שוכר שחייב כדין ש"ש בגניבה ואבדה, אבל לא בגלל שקיבל תשלום, לא יחול עליו החיוב לשמור שמירה מעלייתא ולכן דינו יהיה כש"ח לענין זה!
וסברא זו העלה החת"ס (חו"מ טז) מובא בפ"ת שג,ג:
"ובכ"ז נ"ל לפטור את הגבאי מלשלם הפסדם כיון דלא מקבל אגרא להדיא י"ל דלא מחייב בנטירותא יתירתא".
זאת אומרת דעת החת"ס שכל אלו שחייבים כש"ש אבל בלי לקבל תשלום ישיר מן הבעלים כגון שומר אבידה שחייב בגניבה ואבדה בגלל שפטור מליתן פרוטה לעני בגלל עוסק במצוה פטור מן המצוה, ואומן שחייב בגלל שיש לו הנאה בזה שבחרו בו לעשות התיקון או שוכר שחייב אע"פ שאינו מקבל תשלום, פטורים מלשמור שמירה מיוחדת שחלה על הש"ש כמש"כ ב"מ צג: ונפסק חו"מ שג,י' שלא מתקיימת בהם הסברא "דלהכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא" שהרי המשכיר לא נתן לשוכר כלום. והחת"ס כתב שזו גם דעת הרש"ך (ח"ב קסט) וא"כ ה"ה בנידון דידן אולי יהיו פטורים מלשמור שמירה מעלייתא ודינם יהיה כש"ח?
ונראה שאע"פ שהחת"ס ורש"ק כתבו סברא זו א"א לסמוך עליהם וא"א לומר קים ליה כשיטתם. וזה מכמה סיבות:
(א) האחרונים כתבו שדברי החת"ס נסתרים מפורש ע"י הראשונים. עי' רע"א על השו"ע (חו"מ רסז,לח) שכתב שמבואר בתוס' ב"ק כז. ד"ה כגון וברשב"א שם שגם שומר אבידה שדינו כש"ש בגלל פרוטה דרב יוסף, חייב לשמור שמירה מעלייתא:
"שהרי הם בב"ק דאיירי לענין שומר אבידה דהוי ש"ש מטעם פרוטה דר"י, ואעפ"כ מבואר מתוך תוס' והרשב"א דודאי חייב, בעל בעידנא דעיילי אינשי, כשאר ש"ש והוא ראיה ברורה לענ"ד".
וכן המל"מ שכירות (י,א) הביא ודחה דברי הרש"ק:
"ובעיני יפלא דמאן פליג ליה בהאי מלתא? דאי נעשה ש"ש משום האי כל דיני ש"ש עליו".
וע"ש שהביא ראיה מדברי המהרי"ק (קנה) ששומר אבידה חייב לשמור שמירה מעלייתא. הרי רואים ראשונים שחולקים על החת"ס מפורש, ואין לחת"ס ראשון לסייע בעדו. ומה שכתב שזה דעת ראב"ד מובא ברא"ש (ב"מ ז,טז) אינו מוכרח.
(ב) ונראה שאפשר להוכיח שלפי טור ושו"ע שוכר דינו כש"ש וחייב לשמור שמירה מעלייתא. עי' טור שז,א' שכתב:
"כל דיני ש"ש בשבועותיו ובתשלומין ובענין קנייתו הכפל נוהגים ג"כ בשוכר".
משמע שכל דיני ש"ש על שוכר! וע' מחבר ד':
"...ואם השכיר לאחר דינו כדין ש"ש שמסר לשומר אחר..."
הרי דין שוכר שמסר לש"ח כדין ש"ש שמסר לש"ח שמיעט שמירתו (סמ"ע ד'). ע"כ ששוכר צריך לשמור שמירה מעלייתא כש"ש, שאם לא כן למה מיעט בשמירתו כאשר מסר לש"ח? הרי דעת הטור ושו"ע דלא כחת"ס ורש"ק.
(ג) אפילו אם נאמר שהחת"ס צודק. באומן וכו', נראה שבשוכר חייב. וזה בגלל שרש"י כתב בטעם חיוב השוכר כש"ש (ב"מ פ:) ד"ה רבי יהודה אומר כש"ש:
"הואיל ולהנאתו הוא אצלו אע"פ שנותן שכר פעולתו, ש"ש הוא, דאי לא יהיב שכר, הוי שואל, וחייב באונסין, השתא דיהיב ליה אגרא, לא הוי שואל והוי ש"ש".
פירוש לפירושו ששוכר חייב בגניבה ואבדה כשואל אבל פטור מאונסים, שהטעם ששואל חייב באונסים הוא בגלל שכל הנאה שלו, ושוכר הרי משלם על השימוש, ולכן אין כל הנאה שלו. וזה פוטר השוכר מאונסים. אמנם הפטור הוא רק מאונסים אבל בכל החיובים האחרים, שוכר כשואל. ולכן שוכר יהיה חייב לשמור שמירה מעלייתא כשואל, שהרי רק נפטר מאונסים. ומנין ששואל צריך לשמור שמירה מעלייתא? ממש"כ בשו"ע (רצא,כו) שדוגמא של שומר שהמעיט בשמירתו היא שואל שמסר לש"ש. ע"כ שכל חיובי שמירה על הש"ש חלים גם על השואל.
(ד) דברי החת"ס נאמרו על החיוב של ש"ש לשמור שמירה מעלייתא כמו שמבואר בב"מ צג: הנ"ל ששם נאמר מפורש בגמ' הלשון:
"להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא".
אבל בסוגיין בב"ק צט: לא נאמר לשון זה מפורש. ואע"פ שהרשב"א כתב לשון זה כמו שצוטט למעלה, שאר הראשונים לא נקטו לשון זה. ולכן י"ל שאצל אומן החיוב לשלם אם מתקלקל אינו בנוי על סברא זו דוקא אלא כל שיש לו הנאה כל דהוא, מתחייב אם מתקלקל. ולכן י"ל שגם החת"ס יודה בנידון דידן.
לאור כל הנ"ל נראה שא"א להסתמך על הפטור של החת"ס בנידון דידן.
משפחת א' חייבת לשלם בגלל שהתחייבו בשמירת המערכת שהאחריות לשמור כעין גניבה ואבדה לא פקעה מהם. ועי' בהמשך חישוב כמה צריכים לשלם.
לאור הפסיקה הנ"ל יש לעיין בעוד חיובים על השוכרים: (א) האם חייבים לשלם גם את השכירות שהתחייבו לשלם? (ב) האם צריכים לשלם את מה שהישוב שילם לשלוח המערכת לבדיקה במעבדה לבדוק אם היא תקינה או לא.
עי' ש"ך שט,א' שפסק כמו ר"י במרדכי (ב"מ של) ששוכר שחייב לשלם על אובדן החפץ ל"צ לשלם השכירות, שהרי כאשר משלם, קונה החפץ למפרע. מיהו קצות שם הביא ריטב"א ב"מ עח. ד"ה ומתה, שחייב לשלם השכר שהרי נהנה מן החפץ לפני שהתחייב לשלם. וע' נתיבות שם שפירש שהדעות לא חלוקות שאם קבעו שומא לחפץ בתחילת השכירות, אינו משלם השכירות אלא קנה החפץ למפרע משעת משיכה, וזה דעת המרדכי הנ"ל ואם לא שם החפץ מתחילה צריך לשלם השכירות הואיל ואם הכחישה משכיר מפסיד כך ג"כ השכירות שייך לו, וזו דעת הריטב"א. ואם שינה בה קונה ול"צ לשלם השכירות. בנדון דידן משפחת א' לא השתמשה במערכת בפועל, שהנפילה היתה לפני תחילת האירוע והתקליטן הביא מגבר לעצמו, ולכן אין כאן תשלום על השכירות לכל הדעות.
נראה שהנתבעים אינם חייבים לשלם על הבדיקה במעבדה, שהרי י' טען שהמערכת פעלה היטב גם אחרי הנפילה ולכן היה על הישוב להוכיח שאכן נעשה נזק למערכת, ולכן הישוב שלח המערכת לבדיקה לתועלתם, ובמקרה כזה הנתבעים פטורים. למה הדבר דומה? להוצאות משפט שהנתבע פטור לשלם ההוצאות של התובע להוכיח את החיוב של הנתבע שהתובע הוציא הוצאות אלו לטובתו, ואינן אלא גרמא. ונראה שכן הדבר בנידון דידן ואינו ענין לסוגיא בב"ק י.-יא: שהמזיק חייב בטורח הנבילה.
י' פטור ומשפחת א' חייבים לשלם את הנזק למערכת.
מיהו אי אפשר לחייב הנתבעים לשלם מערכת חדשה שהרי הם לא הזיקו מערכת חדשה אלא מערכת ישנה וצריכים לשום המערכת שניזוקה. ונראה לעשות כן ע"י אומדן כמה זמן מערכת כזו בדרך כלל מחזיקה מעמד וכך אפשר לבחון כמה מחיי המערכת נפסדו מן הישוב.
אחרי בירור נאמר לי שמערכת כזאת אמורה להחזיק 20 שנים או יותר, ונזוקה לאחר 5 שנים א"כ הנזק הוא של 3/4 מחיי המערכת. אבל הואיל ומדובר בישוב נראה לאמוד חיי המערכת כ15 שנים. א"כ על משפחת א' לשלם 2/3 של המחיר של המערכת דהיינו 2/3×1688 ₪ =1125 ₪
למרות כל האמור למעלה נראה על דרך הפשרה להטיל על י' תשלום של 125 ₪ מתוך הסכום הנ"ל הואיל וסו"ס לא נזהר מספיק ולהוציא אותו ידי הפוסקים שאומן בחנם חייב לצאת ידי שמיים.
על משפחת א' לשלם 1000₪ ועל י' לשלם 125 ₪ לישוב, שניהם בתוך 30 יום של אישור פסק זה.
ערעורים, אם יהיו כאלו, יתקבלו עד תאריך הנ"ל.