קנה בלי לדעת מה המחיר כיוון שסמך על המוכר שמוכר בזול

שני נערים קנו מוצרים לעסק קטן שפתחו, ולאחר זמן גילו שמוצרים אלו ניתן להשיג בשליש מחיר. הם תובעים מהמוכר החזר מהמחיר ששילמו. הצדדים הופיעו בפני בית הדין חתמו על שטר בוררות כדין וכחוק, ושטחו את טענותיהם. 

טענות הצדדים,

התובעים (הקונים):

אנו פתחנו עסק קטן למגנטים, קנינו את המוצרים בפעם הראשונה באינטרנט. המוכר אמר לנו שחבל שלא קנינו אצלו כיוון שאצלו המחיר יותר זול. קנינו אצלו פעמיים ובכל פעם הוא אמר לנו שיעשה את החשבון אח"כ ויגבה את התשלום מהחשבון של אבא.

אנו סמכנו עליו שהמחיר יותר זול ולא בדקנו כמה נגבה בפועל.

הקניה הראשונה עלתה לנו 600 ₪, ואם היינו עושים הובלה העלות הייתה 700 ₪.

אצל המוכר שילמנו בקניה הראשונה 1735 ₪ ובקניה שנייה שילמנו 1790 ₪, יחד 3525 ₪.

הנתבע (המוכר):

א. אני מסכים על העובדות שנאמרו.

ב. אני סבור שאין זה נכון לבוא למוכר אחרי שחלף זמן ולאחר שהשתמשו כבר במוצר ולדרוש ביטול העסקה בגלל שלא בדקו מה נעשה בפועל בעסקה. הם יכלו לבדוק את מחירי השוק טרם ביצוע העיסקה ולבדוק כמה גביתי בפועל בעיסקה, גם ע"י בקשת קבלה וגם ע"י שיסתכלו בחשבון בנק.

ג. אני נתתי להם שרות אדיב גם בזה שסיפקתי להם את המוצר בזריזות, וכן עזרתי להם כמה פעמים.

אלו הם עיקרי הטיעונים, הצדדים הרחיבו עוד, וחתמו על שטר בוררות.

דיון:  

בית הדין שמע את טענות הצדדים בקשב רב. לאחר ששקל את הדברים בא לידי מסקנות כדלהלן: כיוון שהמוכר מסכים עם העובדה שהקונים סמכו על דיבורו שהמוצרים אצלו יהיו ב"זול יותר," ועל סמך אמירה זו הם באו לקנות, וכיון שהסכום אותו חייב המוכר באמצעות כרטיס אשראי של אבי התובעים לא נאמר מראש ובפועל היה גבוה פי כמה ממחיר השוק - הרי שלא הייתה הסכמה למחיר זה מצד הקונים. על כן, מעיקר הדין אין לגבות מהתובעים מחיר הגבוה מ 700₪ על כל עיסקה, שהוא שווי ההנאה שקיבלו, ובסה"כ 1400 ₪.

בפועל שילמו התובעים 3525 ₪, ואם כן היו יכולים לתבוע החזר של 2125₪. הקונים הסכימו לוותר מראש על 125 ₪ ותבעו רק 2000 , אנו קובעים שהתובעים זכאים לקבל סכום זה בחזרה מן הנתבע.

ואף שהקונים השתמשו במוצרים, וחלקם הם השתמשו אחרי שנודע להם שקנו ביוקר, כיוון שמיד פנו למוכר ורצו להחזיר אין כאן מחילה. וכן כתב הריטב"א (בבא מציעא נ עמוד ב):

"יתר על שתות ביטול מקח. פי' ושניהם חוזרים, והוי יודע שאם נשתמש הלוקח במקח יש לו ג' דינים, אם התשמיש היה קודם שהכיר באונאתו מחזירו כמות שהוא דהא ברשות עבד, ואם נשתמש בו אחר שהכיר באונאה קודם שיודיע למוכר מחל אונאתו שאם לא כן לא היה לו להשתמש בו כיון דהוי ביטול מקח, ואם הכיר אונאתו והודיעו ואח"כ נשתמש בו לא מחל אונאתו אלא שחייב לשלם למוכר מה שנשתמש או מה שהפסיד בתשמישו אם רצה המתאנה לבטל המקח לתבוע אונאה, ויש דין רביעי דהיכא דהויא אונאה של שתות אף על גב שהכיר האונאה ונשתמש בו לא הפסיד דהא על כרחו קנה והיה לו להשתמש בו כפי' רש"י הנכון, וכן דעת הרמב"ם בדינים הללו".

בית הדין הבהיר, בשיחות עם כל אחד מן הצדדים, את נימוקי הכרעתו, מתוך תקווה שהדברים ונימוקיהם יתיישבו על לבם, ומתוך מטרה שכל המעורבים בפרשה ימחלו זה לזה ולא יותירו כל הקפדה בליבם. כפי שנוכחנו לדעת גם הצדדים עצמם רוצים בזה. 

לאור כל האמור, מוחלט:

א) על המוכר להשיב לקונים 2000 ₪ במזומן.

ב) התשלום יתבצע תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין.

"והאמת והשלום אהבו"