חימום בתנור עצים

שאלה:

בישוב שבו יש רגילות לחמם את הבתים בחורף ע"י הסקה. רוב התושבים משתמשים בדלק וכד' להסקה וישנו אחד שמשתמש בעצים להסקה, כתוצאה מכך יש ריבוי עשן שגורם לריח ובעיקר לטענת שאר התושבים הוא מזיק לבגדים שתלויים לכביסה שריח העשן נקלט בהם ומפריע מאוד. שאלתם היא האם יכולים לעכבו מלהסיק בעצים. יש לציין שהתושבים מיחו מיד ולא לאחר זמן.

תשובה:

א.      מהות הנזק

השאלה העומדת לדיון היא האם בהלכות נזקי שכנים העשן מוגדר כנזק המצריך הרחקה?
העשן יוצר ריח רע בבגדים ולאחר מכן כאשר אדם לובש אותם הוא סובל מריח זה.
הריח הנקלט בבגדים ייתכן להחשיבו היזק לאדם עצמו, שלבישת בגדים שיש בהם ריח היא מזיק ממש לאדם. ואינו דומה להיזק השחרת הכתלים שמבואר בטוש"ע (קנה לז') שנחשב היזק לממון ולא לאדם, שבהשחרת הכתלים אין הפרעה ישירה לאדם, חוץ מהפרעה במראה החצוני משא"כ בבגדים שסובל גופו ממש מהריח אפשר שנחשב היזק לאדם. וצע"ב, מ"מ היזק לממון השכנים ודאי יש כאן.

ב.      חזקה

והנה בשו"ע (חו"מ קנה לו) מבואר שהיזק מחמת עשן הוא היזק חמור משאר נזקין שלא מועילה בו חזקה בשתיקה אא"כ קנו מידו, ומקורו ממש"כ בב"ב (כג.), נחלקו הראשונים באיזה עשן מדובר שאין לו חזקה, אם דוקא בעשן רב כגון עשן של כבשן או הקובע הוא עשן תדיר אע"פ שאינו מרובה בכמותו, או שבכ"א מהם או שמרובה אע"פ שאינו תדיר או תדיר שאינו מרובה, בשניהם אין חזקה, ועיין בכל זה בראשונים בב"ב (כג.) ובטוש"ע קנה לז, ובב"י שם. ומכל מקום כיון שבנדון דידן התושבים מיחו פשוט שאין כאן חזקה, אלא שיש לדון אם יש חובת הרחקה על המזיק.

ג.        הרחקה לכתחילה

בהלכה אנו מוצאים הבדל בין עשן קבוע שכלפיו ישנה חובת ברורה של הרחקה לבין עשן שאינו תדיר שבו ישנה מחלוקת. במקרה שלנו נראה שנחשב לעשן שאינו תדיר שהרי רוב היום אין מבעירין את התנור, אלא בשעות מסויימות, ובימים מסויימים, אם כך הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים.

מצאנו שנחלקו הפוסקים באיזה סוג עשן ישנה חובת הרחקה. מדברי הטור (קנה לז) בשם הרמ"ה עולה שגם עשן שאינו תדיר כגון תנור שיחיד אופה בו פת וכן כירה, ישנה חובת הרחקה. וכן פסק המחבר בשו"ע (שם):

"ומיהו לכתחלה מצי מעכב אפילו בעשן שאינו תדיר".

אמנם מדברי תרומת הדשן (קלז) נראה כי עשן שאינו תדיר ואינו מצוי אין חובת הרחקה כלל, וכן כתב הרמ"א (שם):

"וי"א דבעשן שאינו תדיר, אפילו לכתחלה לא יוכל למחות".

הש"ך (שם סק"יט) האריך להוכיח כמחבר ופסק כמותו, וכן מצדד בבאור הגר"א (שם סקק"ט), וכן משמע מנתה"מ (חדושים שם סקס"ז) והוסיף שאפילו אינו אלא ספק, הרי קיי"ל (קנה ס"ג) שבמחלוקת הפוסקים על המזיק להרחיק את עצמו.

על אף שישנה מחלוקת, נראה שהכרעת הש"ך והנתיבות להצריך הרחקה.

ד.      דעת המאירי

יש להעיר על מסקנה זו מדברי המאירי (ב"ב כג.) ד"ה עשן וז"ל:

"עשן זה שהזכרנו שאין לו חזקה, פירשו בתלמוד המערב דוקא בעשן התדיר כגון נחתומות וצבעות, אבל בכדי צרכו לאפות את פתו ולבשל את תבשילו, אין ספק שאין יכול לעכב. וכן שאינו יכול לכופו לעשות מחיצה חזקה לעמוד בפני העשן".

וא"כ לכאורה כוונתו כתרה"ד וכרמ"א.

אלא שנראה שאינו דומה, שלדעת המאירי הסיבה המתרת היא "בכדי צרכו" דהינו שלא ניתן לנהל חיים תקינים בבית אם לא יבשל, משא"כ לדעת תרה"ד ההיתר הוא מחמת שאינו תדיר ואפילו בדבר שאין בו בכדי צורכו של האדם לא ניתן לעכבו.

לפי דברינו נמצא שגם המחבר יכול להסכים לדעת המאירי להתיר "בכדי צורכו", שלא נחלק אלא על דברים נוספים על "בכדי צורכו" של האדם. אלא שלשון הטור בשם הרמ"ה שכמותו פסק המחבר בשו"ע, שכתב: "אבל תנור שהיחיד אופה בו פת, וכן כירה וכו'", מלשון זו נראה שהמדובר הוא בכירת יחיד שמבשלים בה לצרכי הבית, ואעפ"כ מבואר שם לדעת הרמ"ה וכפסק המחבר שניתן לעכב ודלא כמאירי.

נראה שלדעת המחבר אע"פ שמדובר בצורך בסיסי שלא ניתן למונעו, מ"מ במקרה זה ניתן לחייב את בעל הבית לעשות מחיצה או ארובה. לכאורה אם עשיית מחיצה או ארובה לא תועיל נראה שאין לדרוש מבעה"ב שלא יבשל בתוך ביתו, וגם המחבר יסכים לכך, שלא נחלק על המאירי אלא אם יש לכופו למחיצה וכד' אולם אם גם מחיצה לא תועיל מסתבר שגם המחבר יסכים שלא ניתן למונעו מצורך בסיסי זה.

וכעין זה כתב המאירי בהמשך דבריו (שם):

"מי שעשה ארובה בגגו לצאת דרך בה עשן הבית והעשן יוצא ורוח מצויה באה ודחותו לתוך ביתו או חלונו של חברו וממלאתו עשן, נסתפקו בה גדולי קדמונינו בנרבונה, ומ"מ נטו לומר שכל כיוצא בזה אין בידו למחות ולכופו לסתום ארובתו, שאל"כ מה תקנתו של זה. ואין זה דומה לזורה ורוח מסייעתו, שבזורה ורוח מסייעתו ההזק נעשה בידים".

ונראה שהמדובר הוא בכה"ג שהיתה חובת הרחקה גם לדעת המאירי, כגון בעשן של נחתום, ולכן חייבו לעשות ארובה ואם גם הארובה אינה מועילה לא מחייבים יותר מכך, "שאל"כ מה תקנתו של זה".

אולם במקרה שלנו אינו יכול לטעון שעשה ארובה ואינו יכול לעשות יותר מכך, שבכגון דא כתב המאירי הנ"ל שלא ניתן לכופו יותר, שכאן יש לו אפשרות להבעיר בסולר ובאופן שלא יעשה עשן.

אף לדעת המאירי ש"בכדי צרכו" לא ניתן לחייבו להרחיק, כאן שהמדובר הוא בצורך חמום שאפילו נחשיבו כבשול מ"מ יכול לחמם שלא בעצים אלא כרוב בנ"א בישוב ע"י סולר, באופן שלא עושה עשן, וא"כ גם למאירי ניתן למונעו מכך.

לסכום, נראה שבנדון דידן ניתן למנוע את בעל התנור מלהסיקו בעצים, ויסיק בסולר כשאר הדרים בישוב.

הרב בראלי