הצדדים חתמו על הסכם עבודה בתאריך 4/9/12.
בחוזה מפורט המתווה לעבודת שיפוצים בביתו של התובע. בהסכם נקבע שתאריך הסיום יהיה
1/10/12 ועל כל יום עיכוב ישלם הקבלן 250 ₪. כמו כן התחייב הנתבע לעבוד בכל ימי
העבודה המקובלים (סעיף 9 ב) "ולבצע בשקידה ובקצב התקדמות ראוי".
התובע שילם לנתבע מקדמה על סך 7,000 ₪ כפי
שמצוין בחוזה.
הנתבע החל בעבודה שבר קירות והכניס לבית
חשמלאי. בנוסף, הגיע אינסטלטור אשר נשלח לביתו של התובע לקבל את שכרו. התובע שילם
לו 3,700 ₪ שלא לפי ההסכם. קצב העבודה לא התקדם כפי שסוכם, ולמעשה ב20/9/12 העבודה
הופסקה לגמרי. התובע הפציר בנתבע לסיים את העבודה מכיון שהוא רוצה להשכיר את שתי
יחידות הדיור בטווח הזמן המיידי. לאחר שהגיע התאריך המדובר 1/10/12 דרש הנתבע לקבל
עוד חלק מהתשלום על מנת לעמוד בהסכם. הנתבע לא הסכים לחרוג מהחוזה ולשלם בשלב זה
כסף. הנתבע פנה לקבלן שיפוצים חדש וסיים בעזרתו את העבודה רק לאחר חודש בתאריך
1/11/12.
א. התובע מבקש חזרה 5000 ₪ מתוך 7000
השקלים אשר הנתבע קיבל כמקדמה. לטענתו השווי של העבודה שנעשתה בבית היא רק 2000 ₪,
הערכה זו בנויה על פי מה שבפועל הופחת מתשלום לקבלן החדש.
ב. התובע מבקש חזרה 3200 ₪ מתוך הסכום
ששילם לאינסטלאטור.
לדבריו, הקבלן החדש נאלץ לעקור את כל
העבודה שנעשתה ולחזור עליה שוב, מכיוון שאין הכנה למים חמים והעבודה לא נעשתה
באופן תקין. הקבלן החדש השתמש רק בחומר בשווי של 500 ₪.
סיכום טענה זו: התובע מבקש 3,200 ₪ החזר על
תשלום לאינסטלאטור.
ג. התובע מבקש תשלום על הפסד שנגרם לו עכב
הסיום המאוחר של הבית וכפי שנקבע בחוזה. מדובר על חודש שכר דירה סך 2,800 ₪ (זהו
הסכום שמשולם בפועל כיום על יחידות הדיור).
סיכום סך התביעה: 11,500 ₪.
הנתבע הסביר שהעבודה נעצרה מפני שלא היה לו
כסף כי במקום אחר לא שילמו לו.
השקעה בדירה - כל הכסף שהתקבל כמקדמה הושקע
בדירה:
שבירת קיר בטון 2,000 ₪.
שבירת קיר חוצץ 1,200 ₪.
פינוי זבל 1,500 ₪ (750 ₪ לפועלים ו- 750 ₪
עבור מכולה).
עבודות חשמל 2,480 ₪ (980 ₪ חומר, ו- 1500
₪ עבודה)
סך כל ההוצאות – 7,180 ₪.
הנתבע מבקש תשלום עבור עבודה שעדיין לא
שולמה הכוללת הורדת קרמיקה באמבטיה ופינוי האריחים סך 1000 ₪. בנוסף תשלום על
הוצאות הדלק בסך 300 ₪.
לסיכום: נשארה יתרת חוב לתשלום בסך 1,480 ₪.
בחוזה ישנה התחייבות של הנתבע לעבוד כל יום
ולסיים את השיפוץ עד 1/10/12. מוסכם שהנתבע לא עמד בכך ובפועל עבודת השיפוץ
הסתיימה ע"י קבלן אחר חודש מאוחר יותר.
על פי ההלכה הנתבע הוא קבלן ולא פועל.
ההבדל בין קבלן לפועל הוא שפועל נשכר לעבודה למשך זמן מסוים (ללא תלות בתפוקה),
וקבלן נשכר להשיג תוצאות מסוימות, כפי שכתב הרמ"א (חושן משפט סימן שלג, סעיף ה):
שכר עצמו לזמן, יש לו דין פועל; אבל אם שכר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר, יש לו דין קבלן.
וקבלן שלא עמד בזמנים שסוכמו דינו כמי שהפר
חוזה (פתחי תשובה חו"מ שלג, ס"ק ב, משפט הפועלים פרק טו סעיף יא).
הקבלן נימק את העיכוב בכך שלא היה לו מספיק
אמצעי תשלום לרכישת חומרים. טענה זו אינה מתקבלת ואינה נחשבת לטענת אונס שכן הקבלן
ידע על כך מראש והסכים לחתום על התחייבות לסיים את השיפוץ.
אף טענתו שהוא אנוס כי קיווה לקבל כסף
ממקור אחר, ולבסוף לא קיבל – אינה מתקבלת. הקבלן שמר דבר זה בליבו ולא אמר
זאת לתובע. במצב כזה בו צד אחד מודע לסיכון והצד השני איננו מודע – מי שהיה מודע
נושא בסיכונים, כפי שכתב הרמ"א (חושן משפט סימן שלד, סעיף א):
וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית.
בדוגמא שבא עוסק הרמ"א מדובר על מצב
שבו המזמין מודע לסיכון ולכן הוא מחויב לתוצאות שלו. כך גם במקרה הנדון רק הקבלן
מודע לסיכון ולכן רק הוא נושא בו.
השלמת העבודה על ידי קבלן חדש תומחרה ב
7000 ש'ח יותר מההצעה המקורית. ומכיון שהנתבע הפר את החוזה שבין הצדדים,
עליו לשאת בתוצאות של מעשיו ולממן את התייקרות העבודה.
למעשה לא ניתן לגבות מהקבלן סכום זה. כי
החיוב שלו לשלם רק מהשכר שחייבים לו ולא מכיסו. כפי שכתב הש"ך בשם הטור
(חו"מ שלג,כא):
ומיהו אם נתייקרה הרבה שצריך ליתן עליה יותר ממה שפסק עמו א"צ לשלם לו מכיסו כלום.
אולם ניתן להשתמש בחיוב זה על מנת לדחות את התביעה הנגדית של הנתבע על סך 1480 ₪. כיון שגם אם צודק הנתבע והוא זכאי
לתשלום נוסף עבור עבודתו, הרי שהוא הפסיד אותו כדי לממן את סיום העבודה.
היות והנתבע הפר את החוזה וגרם לעיכוב של
חודש בסיום העבודה יש לחייבו בשכר דירה בסך 2800 ₪ (כפי שהציג התובע חוזה עם
שוכרים על סך 2800 ₪). זאת, כיון שישנה התחייבות בחוזה לשלם 250 ₪ על כל יום
פיגורים. (באופן עקרוני לפי חשבון זה האיחור היה יכול להגיע עד 7500 ₪ אלא שהתובע
ביקש תשלום שווה ערך לשכר דירה חודשי).
אמנם, התחייבות לשלם קנס מוגדרת בהלכה
כאסמתכא והיא בדרך כלל חסרת תוקף (שולחן ערוך ורמ"א רז, יג). אולם, כאשר יש
הפסד לצד השני יש תוקף להתחייבות, כפי שעולה מדברי (שו"ע חו"מ רז,טז):
וכן אם המלמד קבל עליו בעת שהשכירוהו קנס אם יחזור בו, ולא נמצא מלמד אחר מזומן, אינו אסמכתא.
כלומר, מורה שהתחייב לשלם קנס אם יחזור בו
באמצע העבודה – חייב, כיון שגרם נזק (וכן כתב ש"ך חושן משפט סימן רז ס"ק
כד). סברא נוספת היא שכיון שמדובר בהתחייבות שיש לה תוקף בבית משפט, הרי שדעתו של
אדם להתחייב באופן גמור ואין בכך משום אסמכתא (בכורי גשן ח"ב סימן כו, בשם
הרב יוסף שלו' אלישיב). במקרה דנן, מסתבר שמקובל לחייב את הקבלן בשכר דירה במקרה
של איחור, בוודאי במקרה שנכתב סעיף קנס. ולכן הקבלן אחראי לתשלום על שכר דירה.
מסקנה: הנתבע צריך לפצות את התובע ב- 2800 ₪ עבור
אובדן דמי שכירות לחודש.
הצדדים חלוקים ביחס ל-7000 ₪ ששולמו
כמקדמה. התובע טוען שרק 2000 ₪ נוצלו לשיפוץ ולכן יש להחזיר לו 5000 ₪. הנתבע
לעומתו טוען שכל הסכום הושקע בבית ואף יותר מכך.
היות ואין אפשרות לברר מה היה מצב הבית
בזמן הפסקת העבודה ועל פי הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה" אין התובע
יכול להוציא כסף מהנתבע עבור טענה זו.
אולם הנתבע הודה בכך שהאינסטלטור לא סיים
את העבודה בשווי של 500 ₪. כמו כן, ישנה עדות של בעלי מקצוע בדבר פינוי הזבל
מהדירה, ומתקבל הרושם שאכן העבודה לא התבצעה במילואה.
עלות פינוי מכולה שלמה היא 750 ₪ וכאן
מדובר על כמות זבל של לפחות חצי מכולה שנשארה בדירה דהיינו 375 ₪. בנוסף הנתבע
חייב שבועת מודה במקצת שכן כנגד התביעה של 3200 ₪ הוא מודה בסכום של 500 ₪.
מסקנה: לאור כל השיקולים הללו בית הדין מחייב את
הנתבע לשלם עוד 1000 ₪.
הנתבע חייב לשלם לתובע 2800 ₪ עבור הפסד
שכ"ד למשך חודש.
הנתבע חייב לשלם לתובע 1000 ₪ עבור החזר
דמי מקדמה שלא נעשה בהם שימוש.
סה"כ הנתבע ישלם לתובע סך 3800 ₪ תוך
שלושים יום.