טענת "פרעתי" במיסי יישוב

1. הנידון

א' הגיע למשרד היישוב לשלם חוב שלו ונתן לאשת הכספים ב', סכום כסף ואמר שזה מסלק החוב שלו. המחשב לא עבד אז ולכן ב' ספרה הכסף וחשבה שזה לא מכסה החוב והניחה הכסף במעטפה וסגרה אותה והניחה החבילה בכספת ולמחרת כאשר פתחה המעטפה וספרה הכסף מצאה 2000 ₪ והחוב היה 3000₪, וא' טוען שודאי נתן לב' 3000₪. מה הדין? צריך להוסיף שבספירה של הכסף אחרי ההפקדה המזכירה מצאה שיש יתרון של יותר מ500 ₪ שלא ידוע מקורן. ב' טוענת שלפעמים זה קורה שהמזכירה לא סופרת נכון או שנשאר מקודם.

2. הפסק

השאלה הנ"ל תלויה במעמד של חוב שתושב חייב לישוב. האם דינו כמלוה על פה או כמלוה בשטר? שידוע שאדם נאמן לטעון פרעתי על מלוה על פה אפילו אם נוצר בעדים אבל אינו נאמן לטעון פרעתי על מלוה בשטר. ובנדון דידן אין שטר שהתושב נתן לישוב שכתוב בו שחייב לישוב כדי שהישוב יוכל לטעון אם פרעת למה לא לקחת השטר? שטרך בידי מאי בעי?! מאידך החוב כתוב בספרי הישוב ולכן אולי דינו כמלוה בשטר?

3. האם נאמן לטעון פרעתי מול חוב של מיסי הישוב?

ונראה לדמות חוב לישוב ל"מעשה בית דין" שכתוב בב"מ יז.:

"הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום".

והגמ' מנמקת את זה:

"מאי טעמא? כל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי".

זאת אומרת שחוב שמקורו מתנאי ב"ד כגון מנה ומאתיים של כתובה או מזון האשה והבנות, יש להם דין של מלוה בשטר אע"פ שלא כתוב בשטר כלל, והחייב אינו נאמן לטעון פרעתי אא"כ יש בידו שובר קבלה.

ונראה שנידון דידן דומה לחיוב של מעשה ב"ד הואיל והוא חוב ברור שלא כותבים עליו שטר, והישוב יש לו דין של ב"ד עי' חו"מ ב' ולכן חובות שלהם יש להם דין של מעשה ב"ד שלא נאמן לטעון פרעתי אא"כ יש ביד התובע שטר.

ונראה ראיה לכך קצת משו"ת רשב"א א' תתקנ"ה וה' קפ"א שמבואר בדבריו שלא נאמן לטעון פרעתי מול צבור אא"כ יש לו שובר ביד. אולם אפשר לדחות שהרמ"א חו"מ סו"ס ד' כתב שהקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד בעניני מיסים, זאת אומרת כאשר באים לגבות מיסי המלך, בגלל שהמלך עצמו מוחזק בכל הקרקעות. וא"כ י"ל שהרשב"א שם דן במיסי המלך דוקא וא"א ללמוד משם לנדון דידן שהישוב בא לגבות מיסי ישוב שהם בשביל שירותים שנותנים לתושב. אבל רע"א הביא שם בסי' ד' שו"ת פני משה ט' שהביא בעל משא מלך דף נא סוע"ב בשם מהריב"ל ג,קח שבזמניהם היו מצרפים כל החובות לקהל ביחד בין מיסי מלך ובין מיסי שירותים וקוראים אותם מיסים. וא"כ י"ל שגם בנידון של הרשב"א כך. ולכן אין ראיה ברורה מדברי הרשב"א אבל זכר לדבר יש, שא"א לטעון פרעתי מול מיסי ישוב.

ובר מן דין ע' רמ"א הנ"ל שאע"פ שהקהל אינו מוחזק מול היחיד בטענות שאינם מיסי המלך מיהו הקהל יכול לדרוש תשלום החוב מראש ורק אח"כ לגשת לדין, "ומ"מ צריך לתת משכון קודם שירדו לדין", וע"י גבית המשכון הצבור יהיה מוחזק וא"א יהיה לטעון פרעתי.

סיכום פרק זה

א"א לטעון פרעתי מול מיסי ישוב ולכן לא מתקבלת טענת א' ששילם הכסף.

מיהו צריכים לעיין עוד שהרי ב' מודה שחלק מן החוב שולם, וזה נקרא "פוגם שטרו" היינו מי שמודה שחלק מן השטר פרוע צריך להישבע שבועה חמורה כדי להוציא השאר. וע' חו"מ סי' פד,א שאם בעל השטר לא יכול להישבע הוא אינו גובה. וכן עי' סי' נט שבעל השטר שאמר שאינו ברור לו שהשטר שבידיו לא נפרע, אינו יכול לגבות השטר. ולכן בנידון דידן ב' אינה יודעת ודאי שקיבלה סכום חסר, ורק יכולה לטעון כך על פי הסיפור הנ"ל. ונשאלת השאלה אם היא יכולה להישבע ולטעון ברי על פי הסיפור הנ"ל.

4. האם אפשר לטעון ברי ולהשבע כאשר הניחה מעטפה בכספת ורק למחרת ספרה את הכסף?

נראה שאפשר לטעון ברי ולהישבע על פי סיפור כזה, וזה בגלל שיש חזקה "כאן נמצא כאן היה" שהניחה המעטפה בכספת ול"צ לחשוש שקרה לה משהוא ואולי מה שהניחה אינו מה שמצאה. ומצאנו דוגמאות לכך ע' גיטין כח. שהגמ' חוששת חששות רחוקות בגט שנאבד אבל נאמר שם:

"שמצאו בין כליו אפילו לזמן מרובה כשר".

ז"א גט שהתברר שלא נאבד אלא היה בתוך חפציו כשר. ולא חוששין שום חשש כיוון ש"כאן נמצא כאן היה". וכן עי' או"ח לד,א:

"אבל בסתם שאינו יודע אם חסר ממנו אם לאו, לא".

ז"א בלי ריעותא לא חוששין לשנוי. ואע"פ שי"א שחזקה אינה בירור אלא הנהגה (עי' א.ת. כרך י"ג עמוד תקי"א הערה 30) ולכן קובץ שיעורים כתב שא"א להישבע על פי חזקה, מ"מ יש שחלקו עליהם (ע"ש בהערה 37) והיה נראה לי ראיה לשיטתם מיבמות קיט. שבסוגיא שם נאמר שאם יש אשה בחזקת חייבת בייבום ומול חזקה זו יש רוב, שרוב נשים יולדות (מדובר כאשר הבעל יצא למדה"י עם אשה אחת והשאיר כאן אישה אחרת ומת שם ולא ידוע אם נולד לו הילד במדה"י והשאלה היא האם האשה כאן מותרת או לא) והגמ' אומרת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. ולפי הרבה פוסקים זה נאמר גם לחכמים שלא חוששין למיעוטא. ועכשיו אם חזקה היא מנגנון להכריע במקום ספק, לא שייך לסמוך מיעוטא לחזקה. שהרי במקום רוב אין כלל ספק. וזה שמסמיכים מיעוטא לחזקה ע"כ שחזקה היא סברא וחוק טבע, ולכן אפשר להכריע שהמצב הוא מן המיעוט ולכן הוא ספק. ולפי"ז ב' יכולה לטעון ברי על פי חזקה זו.

בנוסף על כך נראה שכאן לכו"ע החזקה מבררת, שאין כלל ריעותא לחזקה זו, ולכן אין סיבה לחשוש שהמצב השתנה ולכן היא יכולה לטעון ברי על פי חזקה זו לכו"ע.

ונראה להביא כמה ראיות לכו"ע (בקיצור):

א. תוס' כתובות לו. סוברים שחזקת הגוף שלא איתרע מוציאה ממון גם בטענת ברי וברי בגלל שאין כאן ריעותא לחזקה.

ב. רמב"ן ב"ב כד. כתב שאע"פ שרוב וקרוב רוב עדיף גם בקורבא דמוכח, מ"מ אם ענבים נמצאים בכרם עצמו ולא סמוך אליו, "כאן נמצא כאן היה" והרוב לא יכול להכריע ושמעתי מהרב גוסטמן זצ"ל, הסיבה, שכאן אין ספק כלל ולכן הרוב אינו משמעותי.

ג. עי' רמב"ן (ב"ב דף פ. בדפי הרי"ף) לפרש הסוגיא ב"ב קעב. ויבמות קטו: שאומרים כאן נמצא כאן היה גם להוציא כסף כאשר אין ריעותא כגון מי שמוציא שטר שכתוב בו שראובן "חייב לי מנה" שאנו תולים שזה שהוציא השטר הוא הוא שקיבל אותו וכן גט שכתוב בו "היום" בלי תאריך תולים שהיום זה ניתן וכן יוסי בן שמעון שיוצא לדרך ומצאו יוסף בן שמעון מת בדרך לא חוששין שמא אחר הוא.

סיכום פרק זה

ב' יכולה לטעון טענת ברי על פי החזקה, שקיבלה סכום חסר מא' ולהישבע על סמך זה.

5. החלטה

הואיל ולא נשבעים בפועל היום, נראה לפשר בין הצדדים ובפרט שיש ריעותא לפנינו שנמצא יתרון של 500₪ בספירת המזכירה, ולכן נראה לקזז מחיובו של א' הכסף היתר שנמצא שבכספת ולחייב אותו בתשלום השאר.

על החתום:

הרב יהודה קרויזר, רב היישוב מצפה יריחו

הרב ברוך פז