תשלום הוצאות מחמת ביטול חתונה

פסק דין בענין ביטול חתונה

הקדמה

בית הדין נדרש לתביעה הממונית אשר כרוכה בטבורה בבירור האחריות לביטול החתונה. לשם הכרעה בשאלה מורכבת זו, הוצג בפני בית הדין חומר אישי רב הכולל הקלטות, הודעות, תצהירים שהובאו על ידי הצדדים, וניתנה אפשרות לכל צד להגיב על הראיות השונות.

מתוך רצון לשמור על כבודם ופרטיותם של הצדדים, לא יפורטו הטענות השונות והמקרים שהיו ברקע לביטול החתונה אלא רק התביעות הממוניות. כמו כן לא יוזכרו בפסק דין זה ציטוטים או מובאות או אסמכתות התומכות בהכרעת הדין. הדברים יוצגו כפי שבית הדין התרשם ממכלול הדברים שהוצגו.

בעלי הדין הכירו זה את זה דרך אתר הכרויות. הקשר ידע עליות ומורדות עד להחלטת הנתבע לסיים את הקשר שלושה שבועות לפני החתונה. הדיון הוא בהוצאות והתחייבויות הדדיות שלקחו על עצמם הצדדים.

טענות התובעת

ההחלטה נפלה עלי כרעם ביום בהיר. הנתבע חייב לשאת בכל ההוצאות[1] שנגרמו כי הוא ביטל. סך כל התביעה 56400 ש"ח מלבד תביעה על עוגמת נפש.

טענות הנתבע

התובעת בהתנהגותה גרמה לביטול החתונה ולכן היא צריכה לשאת בכל ההוצאות כולל מה שהשקעתי למען יצירת הקשר. סך התביעה[2] נגדית 50,600 ש"ח.

ביטול החתונה

לאורך כל התקופה שהצדדים הכירו שררה בניהם אהבה גדולה והערכה הדדית שבאה לידי ביטוי בשיחות והודעות המעידות על קשר רגשי חזק. במקביל היו אירועים נקודתיים שהעיבו על הקשר, ובלשון הצדדים 'פיצוצים' אשר גרמו לצדדים להסתפק האם יש עתיד לקשר זה. נדמה שהסיבה המרכזית לחיכוכים אלו היא קושי בתקשורת ופער בתפיסת הצדדים את תפקידי הגבר והאישה בבית. אולם, אין בחיכוכים אלו ללמד על פגם באישיות של הצדדים.

כאמור, כבר בתחילת הדרך לאחר ההכרות הראשונית התגלו קשיים והנתבע החליט להיפרד, ולאחר מכן חזר בו. דפוס זה חזר על עצמו כאשר הנתבע ביקש לדחות את האירוסין כדי לקחת פסק זמן על מנת לבחון את המשך הקשר ולבסוף חזר בו. פעם שלישית שבה ביקש הנתבע לקחת פסק זמן ולעצור את ההכנות הייתה כשלושה שבועות לפני מועד החתונה והפעם קיבל החלטה סופית על ניתוק הקשר.

ניתן להבין את החלטתו של הנתבע שהתקבלה לאחר ייעוץ עם הסובבים אותו, ובייחוד לאור קשיי התקשורת שהתעצמו סמוך לחתונה, אולם אין בכך כדי לפטור אותו מהאחריות הממונית הנגזרת מכך.

גם אם מנקודת מבטו של הנתבע זו החלטה מוצדקת היא הגיעה מאוחר מדי. הנתבע המשיך בהכנות לחתונה על אף שהיו לו חששות וסימני שאלה גדולים. מסיבת האירוסין והזמנת האולם ושאר ההתחייבויות נעשו רק לאחר שהנתבע הביע את רצונו להתקדם לקראת חתונה. בית הדין בדק גם את האירוע האחרון מתוך רצון לברר האם הוא סיפק איזה שהוא מידע חדש המצדיק את ביטול חתונה. המסקנה היא שמדובר על אותם חיכוכים שליוו את הקשר מיסודו, אומנם העוצמה של החיכוך הייתה גבוהה, אך מכל מקום לא היה בכך משום מידע חדש שהתגלה אלא העצמה של חיכוכים שכלפיהם כבר החליט נתבע בעבר שהוא מתעלם וממשיך את הקשר.

בירור הדין

א. חיוב הוצאות סעודה

הלכה פסוקה שצד המבטל חתונה צריך לשלם את מלוא ההפסד שנגרם לצד השני. יסוד הדין הוא בדברי הרמב"ם (זכיה ומתנה ו,כד), אשר הובאו להלכה בשו"ע אבה"ע סימן נ:

הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חברו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל.

ואף שהראב"ד השיג וכתב:

 א"א איני משוה עם רבותיו בזה וזאת הגרמה דומה לזרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו (אלא) ההוצאה, וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אף על פי שגרם לו זה פטור.

מכל מקום הפוסקים קיבלו את הכרעת השו"ע וכפי שסיכם זאת להלכה ערוה"ש שם.[3] וכן פסק בשו"ת מהרשד"ם (אבה"ע לב):

ואף על גב שהראב"ד השיגו מ"מ נאמן עלינו הרמב"ם ז"ל שכן הורו רבותיו וגם הרב מ"מ ז"ל יישב קצת השגתו ולדידי לע"ד דברי הרמב"ם יש להם טעם גדול דאע"ג דבעלמא הגורם אינו חייב בנדון כיוצא בזה נחתינן לאמדן דעת הבריות כי הוא מוכרח במעשיו הכרח גמור כי גדול כבוד הבריות ואחר שהמנהג בעיר בדברים הללו אדעתא דהכי נחתי והוה ליה כמזיק בידים ממש.

לאור פסיקת הרמב"ם ושולחן ערוך יש לחייב את הנתבע לשלם את כל הנזק שגרם, הן את ההוצאות שכבר נעשו כדוגמת סעודת האירוסין (בהתאם למקובל באותה חברה), והן את ההתחייבויות העתידיות- אולם וכדומה.

ב. טענת אונס

כתבו הפוסקים (שו"ע אבה"ע סי' נ) שאם לצד המבטל התגלה דבר חדש הרי הוא פטור מתשלום. וביאר זאת הרשב"א בתשובה (ב,לה) לגבי חתן שהפך למהמר ואבי הכלה חזר בו, ופטר שם הרשב"א את אבי הכלה מלשלם:

שאם אין הבת רוצה לינשא לו, אנוס הוא זה. ויש טענות אונס בממון. ועוד דאומדן הדעת הוא, שאלו היה מקלקל עצמו כל כך, שלא היה נותן לו זה בתו. והיא לא תנשא לו. והולכין בתר אומדנא.

והנה בתשובה שם מבואר שאף שאבי הכלה הכיר את החתן וידע שהוא משחק קצת בקוביה, בכל זאת פטר אותו הרשב"א מתשלום, כאשר נודע שהחתן משחק בקוביה בהיקף משמעותי (ב"ש ס"ק יב). האב הכיר את החתן "שמתחילה היה משחק" ולבסוף "החזיק בדבר הרבה עד שאין לו אומנות אחרת". מה שהתגלה לבסוף הוא שמדובר על אדם אחר, אשר מכור להימורים בשונה ממה שהכיר האב בתחילה שחתנו לפעמים משחק.

לאור זאת יש לדון בנידון שלנו, האם ביטול החתונה נחשב כאונס? האם ניתן להשוות את המקרים ולומר שאף שנתבע התלבט לפני הארוסין והחליט להמשיך, עדיין הוא נחשב אנוס כלפי ההחלטה לבטל וכפי שכתב הרשב"א?

כאמור בפתיחה, עמדת בית הדין היא שהתקרית האחרונה אינה מחדשת דבר משמעותי במערכת היחסים בין הצדדים, ולכן אין לראותה כאונס שלא היה ידוע מתחילה עד כדי שיתמוך בהחלטה לביטול הנישואין. לכן אין להשוות זאת לתשובת הרשב"א שם.

וכבר עמד על נקודה זו בשו"ת מהרי"א הלוי (סי' צט):

מכל מקום כיון שלא נשתנה שום דבר ממה שהיה החתן בעת התנאים אין טענתה טענה כיון דיודעת החסרון ואעפ"כ נשתדכה לו ... משמע שאף במום גדול כל שלא נתקלקל החתן יותר ממה שהיה בשעת ההתקשרות, מחויבת לקיים התנאים.[4]

לסיכום אין לקבל את טענת הנתבע שביטול החתונה היה מטעם אונס והכרח, היות והנתבע כבר נפגש עם מקרים מעין אלו בעבר והחליט להתעלם מהם.

ג. עקרונות לחיוב ההוצאות

מתנות הדדיות שנתנו בין הצדדים חוזרות, כפי שכתב ערוה"ש סי' נ:

"אומדנא גדולה היא שלא נתן לה המתנות אלא ע"מ לכונסה אבל אם יתבטלו הנשואין יוחזרו לו המתנות (ח" מ סק"ב) וזהו בכל מיני מתנות של כסף וזהב ותכשיטין וכלים ובגדים שלא בלו כמו שיתבאר ... ואין חילוק במתנות בין ששלח לה קודם אירוסין לאחר שנתקשרו בשידוכין ובין שנתן לה אחר אירוסין דאין שום טעם לחלק ביניהם".

מתנות שעשויות להישחק חוזרות כפי שהן, כן כתב ערוך השולחן שם:

"כלים מועטים ששלח לה להשתמש שם בבית אביה אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו אינם משתלמים".

הצד המבטל חייב רק בהוצאות מקובלות ולא במה שהוסיף הצד השני על דעת עצמו. וכך כתב הבאר היטב (שם סק"ט):

"אין מחויב לשלם אלא ההוצאה שדרך בני אדם להוציא כמותו אבל אם הוציא הוצאות מרובות יותר מן הראוי פטור".

אין לחייב על הוצאות שבאופן עקרוני ניתן להנות מהם בעתיד אף אם ישנו קושי רגשי להשתמש בהם, כי הדבר נחשב לגרמא בעלמא (בדים, מצעים, ספרי לימוד לקראת החתונה, וכדומה).

אין לחייב על עוגמת נפש כי אין דנים בזמן הזה בושת וכן הוי בושת דברים שהדין הוא לפטור.[5] וכן, גם כאשר הפוסקים חייבו על עגמת נפש ובושת, זהו רק מדין קנס כאשר המבייש התכוון לבזות את חברו. בנדון זה התרשמותנו היתה שביטול החתונה לא נעשה מתוך כוונת זדון ורצון לבייש.[6]

לענין סעודת האירוסין ישנה דעה שיש לפחות שליש כפי שמחשבים דמי הנאה בזול (ב"ש שם סק"ז), אלא שבספר ערוה"ש דחה דעה זו כי אין לדמות חיוב נהנה לדין גרמי (שם ס"ק טז).

מכל מקום בית הדין רואה לנכון להתחשב בסברה זו ולהפחית שליש מחיוב סעודת האירוסין.[7] יש להפחית שליש רק מחיובים הנובעים מסעודת האירוסין ובזמנם הייתה מהם הנאה כגון האוכל עצמו והתזמורת והצלם. לעומת תעודת רווקות וכדומה שלא נהנו ממנה.
שיקול זה מצרף גם את הפרשנות של נתבע לתקרית האחרונה כאשר מבחינתו אירוע זה הסמוך כל כך לחתונה נחשב למצב קיצון אשר לא משאיר מוצא אלא לבטל את החתונה, ודבר זה היה טוב לשניהם. אומנם בית הדין הטיל את האחריות למעשה על הנתבע אך יש לצרף את הפרשנות שלו כצד לחיוב שליש.

תביעת הנתבע להחזר הוצאות על הפגישות טרום אירוסין ועל הוצאות לאירוסין, וכן הוצאות משפט כולל שכר טוען הרבני, נדחות.

פרטי החיוב

למיטב ידיעתו של בית הדין הנוהג המקובל לאירוסין וחתונה כולל את ההוצאות הבאות:

אולם אירוסין – 10,000 ש"ח[8]

אוהל חינה – 2,700 ש"ח8

צלם – 1,700 ש"ח

אורגניסט – 270 ש"ח

עוגות – 800 ש"ח

אביזרים לעיטור – 1000 ש"ח

תעודת רווקות – 150 ש"ח[9]

אגרת נישואין – 220 ש"ח

שמלת כלה – 4800 ש"ח[10]

ביטול אולם לחתונה – 7000 ש"ח

סך הכול ישלם הנתבע לידי התובעת – 28640 ש"ח.

החלטה

הצדדים יחזירו את המתנות ההדדיות.

הנתבע ישלם לידי התובעת – 28640 ש"ח.

כל התשלומים יתבצעו בתוך שלושים יום מהתאריך הנקוב על גבי פסק הדין.