תשלום על אחוזים מהעבודה לאחר שהפסיק באמצע

התובעים: חברת ..., ע"י ב"כ עו"ד... וה"ה...

הנתבעים: בית-חולים ... 

רקע:

התובעת עוסקת בהפחתת/ הסדרי חובות ארנונה מול הרשויות השונות. הנתבעת מנהלת בית חולים בירושלים בשטח של 1507 מ"ר.

בין הצדדים נכרת הסכם במהלך שנת 2005-6, שהחברה התובעת תנהל עבור הנתבעת הליכים משפטיים ועירוניים בכדי להפחית את חיובי הארנונה הקיימים והעתידיים, כאשר התשלום עבור פעולותיהם יהיה רק בסיום עבודתם, ולאחר קבלת ההפחתה בפועל. פרטי ההסכם יובאו להלן.

אין חולק כי מיד לאחר החתימה על ההסכם נכנסו ב"כ התובעת לפעולה, והחלו בנסיונות מול הגורמים הרלוונטיים להפחית את החיובים השונים, זאת בטענות שונות, בין היתר, שביה"ח נחשב כהקדש וללא מטרות רווח וכן בטענה שהמקום נחשב מעון יום, דבר המקנה פטור או הנחה בארנונה. לאחר דו"ד שנמשך שנים רבות, ואשר חזר על עצמו מידי שנה בשנה, בין מנהל הארנונה בעיריית ירושלים לב"כ התובעת, ולאחר מכן לועדת הערר שבעיריית ירושלים, נתקבלה החלטת ועדת הערר ביום 26.10.14, אשר מקבלת את טענת העוררת, וכי הנתבעת רשאית לפטור כדין. ויתירה מכך, ביום 18.1.15 חזרה ועדת הערר והחילה את הפטור על מלוא שטח הנכס.

אלא שעיריית ירושלים ערערה על החלטה זו לבית המשפט, וביום 29.10.15, ניתן פס"ד הנותן תוקף להסכמת הצדדים, כי החלטות ועדות הערר מבוטלות. וכי התיק מוחזר לועדת הערר כדי שתערוך בירור עובדתי ובסופו תקבע האם קיימים בשטח המשיבה שטחים העונים על הגדרת "מעון יום", וככל שהתשובה חיובית, האם קיימת הצדקה על פי דין לפצל שטחים אלו משטח המבנה הכולל, ולהעניק להם פטור. ביום 28.6.17 נערכה ישיבה עם חקירת עדים בוועדת ערר זו. התובעים טענו שמתוך שטח הנכס הכולל, יש להגדיר 672 מ"ר מהם כמעון יום, ולקבל עליהם פטור.

בתחילת שנת 2015 ביקש ב"כ הנתבעת מהתובעים להפסיק את ההסדר מולם, זאת לאור מה שלא היה נראה תוצאות ממשיות בשטח. ואכן ביום ו' ניסן תשע"ה (26.מרץ.2015) הודיעה התובעת במכתבה, כי לא תגיש השגה לשנת 2015, אך תמשיך את ההליכים שהחלה בהם להפחתת הארנונה עד מועד זה. אלא שהבהירה שלא מוותרת בכך על שכר הטירחא עבור הליכים פתוחים על שנים קודמות.

במהלך שנת 2017 החלה העירייה בגביית חובות הארנונה מהנתבעת ע"י הוצל"פ, שהגיע עד לכדי עיקול החפצים הנמצאים במוסד, ועיכוב תקציבים ממש' הרווחה, מה שהיה גורם להתמוטטות מוחלטת של בית החולים. לטענת הנתבעים, הם פנו לתובעים בכדי לעזור להם למנוע מעשים אלו, אך נענו שאין זה חלק מניהול התיק השוטף מול הרשויות, וככל שיבקשו, יש צורך בתשלום נוסף. יוער, כי גם בעבר שילמו הנתבעים תשלומים נוספים בכדי להתנהל מול העירייה במניעת גבייה בפועל.

הנתבע, בצר לו, וכראות כי כלתה אליו הרעה, פנה בעצמו למנהל הארנונה בעיריית ירושלים, לא לפני שהודיע על כך לתובעים, והוזהר (בדוא"ל מיום 31.8.17) שלא לעשות כן. בכך נודע לו כי בסמוך לזה נתקבל חוק הנקרא "מיסים ומסיימים", על פיו, במקרה וישלמו החייבים את חובם לרשות, יקבלו חמישים אחוז הנחה. ועל כן הוצע לו, בכדי לבטל את ההליכים בהוצל"פ, להגיע להסדר מול העירייה על יתרת החוב, בפריסה של 36 תשלומים. זאת בנוסף לפטור על 200 מ"ר משטח הנכס, אשר יוגדר כמעון יום החל משנת 2007. ואכן, בחודש נוב' 2017 נחתם הסכם בין העירייה לנתבעת ברוח הדברים הנ"ל. כתנאי בהסכם נקבע, כי הנתבעת תסיר כל ערר קיים, ולא תוכל לשוב ולערער בגין השנים הנ"ל.

לאחר חתימת ההסכם בין הנתבעת לעירייה באופן ישיר, באו הצדדים שבתיק זה בדברים לנסות להגיע להסכם פשרה על הסכום אותו תשלם הנתבעת לתובעת, כאשר התובעת הציעה במכתבה, לפנים משורת הדין, ולאור אופי המוסד של הנתבעת ומצבו המיוחד, לסכם את נושא שכר הטירחה בתשלום מזומן של 250 אש"ח + מע"מ. כאשר במכתב זה העלו שמלוא החיוב הינו 315 אש"ח + מע"מ. ב"כ הנתבעת מצידו הציע לשלם 20 אש"ח בלבד. ומשלא הצליחו להגיע להסדר, באו לפנינו לביה"ד.

עיקרי טענות התובעת:

א. אילו היו הם ממשיכים בהליך ונושאים ונותנים עם עיריית ירושלים, היו מצליחים לקבל את פטור מלא על תביעתם [שהוגשה לועדת הערר לאחר החלטת ביהמ"ש] בגין כ45% משטח הנכס (672 מ"ר). וב"כ הנתבעת במעשיו גרם להפסיד לעצמו ולהם.

ב. גם אילו רצה ב"כ הנתבעת לקבל את הנחת "מסים ומסיימים", לא היה לו להסכים לביטול ההליך בוועדת הערר, אחר שעל פי חוק ניתן להמשיך בהליך זה במקביל לקבלת ההנחה.

ג. ברור הדבר כי הסכמת הרשות להגדיר 200 מ"ר מתוך שטח הנכס כ"מעון יום", הינה לאור העבודה המאומצת שנעשתה על ידם.

ד. לאור ההסכם המחייב שבין הצדדים, יש להטיל על הנתבעת שכר מלא בעבור כל מה שהושג ו/או שיכלו להשיג מול הרשויות.

עיקרי טענות הנתבעת:

א. התובעת עצמה לא האמינה בסיכויי הזכייה בעניין זה, ואף חששה להצהיר בפני הנתבעת על הערכתה לגבי מידת הסיכוי שתצליח להשיג הנחה כלשהיא במהלכיה, כפי הנראה מהתכתבות בין ב"כ הנתבעת לעו"ד מטעם התובעת, זאת משום שביהמ"ש קבע שפטור "מעון יום" לא יכול להינתן למקום שבו שוהים גם בלילה. וכי גם לטענתה, "קשה לומר מה הסיכויים לקבל פטור ועל אלו שטחים, אולם יש סיכוי לקבל הנחה שתביא להפחתה סבירה מן החיוב". ולאור זאת העדיפה הנתבעת לקבל את הברי בהפחתה סבירה מן החיוב, דהיינו הצעת עיריית ירושלים, מאשר השמא שהצהיר עליו ב"כ התובעת.

ב. ההסכם שנחתם עם עיריית ירושלים - נעשה ע"י הנתבעת בכוחות עצמה, וכי ההסכמה של עיריית ירושלים להכיר ב-200 מ"ר משטחה כמעון יום, הושגה לאור השתדלותו הבלעדית של ב"כ הנתבעת לאחר שהתובעת סירוב לטענתו לשתף פעולה בעניין.

ג. התובעת התרשלה בכך שלא הודיעה לנתבעת על חוק "מסים ומסיימים", ושיש בידם לקבל הנחה של חמשים אחוז. דבר שגרם לאי אימון בין הצדדים. וגם לאחר שהנתבעת הודיעה על כך לתובעת, סירבה התובעת לשאת ולתת עם הרשות העירונית במסגרת אפשרות זו, מה שהעלה חשד לשיקולים פסולים.

ד. מאחר ועיריית ירושלים היא זו שיכולה להכתיב את תנאי ההסכם, הורתה היא לתובעת בצורה חד משמעית, כי אם תעמוד על המשך הערר, לא תגיע עמה להסכם, ולפיכך לא עמדה לנתבעת כל ברירה זולת לקבל את עמדת העיריה, ולא לחשוף את עצמה מצד אחד להפסד של כמליון וחצי ₪ על חובות העבר, והישג של מתן פטור 20% גם כלפי חלק משנות העבר וגם כלפי שנות העתיד.

ה. טענה נוספת העלה ב"כ הנתבעת, כי מאחר וע"פ חוק יש צורך בהגשת בקשה לועדת הערר בגין כל שנה ושנה בפני עצמה, ולטענתו בגין שנים 2012, 2014 והלאה לא הוגשו בקשות כאלו, הרי שאין לתובעים ליטול שכ"ט בגין שנים שלא עבדו עליהם.וכל שכן בגין השנים שקדמו להגשת העררים על ידי התובעת.

סכום התביעה:

התובעים טענו כי מאחר ולטענתם היה בידם לפטור את הנתבעת מתשלום מלא של 45% משטח הנכס (1507 מ"ר), דהיינו 672 מ"ר [יוער, כי הצדק עם ב"כ הנתבעת כי גם לשיטתם, אחוז ההנחה הינו על 44.6% משטח הנכס]. ובהיות ובגמר 2017 עמד סכום החוב של הנתבעת לעיריית ירושלים על סך 2,920,573.00 ₪. ובהתאם לאמור בהסכם שביניהם, כי התובעים יקבלו את תמורת עבודתם בהתאם להפחתה הקיימת ובנוסף הפחתה ל-18 חודשים נוספים, ולשיטתם ב-2018 סכום החיוב הינו 157,811.99 ₪, ובמחצית 2019 סכום החיוב הינו 78,906.00 הרי שס"ה החוב הינו: 3,157,290.99 ₪. נמצא כי החיסכון של 45% הינו 1,420,780.94 ₪.

לדידם, מאחר ובהסכם שבין הצדדים הוסכם כי בתמורה לעבודתם, התובעים יקבלו את שכ"ט באופן מדורג, כאשר על הפחתה של עד ל33% מגובה החוב יקבלו 15% הנחה, ועל הפחתה של בין 66% ל-33% מגובה החוב יטלו 35%, נמצא כי שכר הטירחא המגיע להם הינו 282,577.54 ₪ + מע"מ (ס"ה 330,615 ₪).

לטענת ב"כ הנתבעת, תמוה כי התובעים התעלמו לחלוטין מכך שבסופו של דבר הופחת סכום החיוב במחצית, וזאת לא על ידם, אלא מכחות עצמם ומכח החוק. ב"כ הנתבעת השיג גם על אופן החשבון שנעשה ע"י התובעת, כאשר לטענתו, בין היתר, מאחר ורק בשנת 2006 הוגש הליך הערר, הרי שהשכ"ט המגיע לתובעים הינו רק משנת 2006 ועד שנת 2014 (סעיף 2,8 מתשובת הנתבעת לביה"ד), כאשר החל משנת 2015 פסקה התובעת מלבקש הפחתה בהנחה, בהוראת הנתבעת, כאמור לעיל, ולטענתו הסיכויים קלושים לקבל הנחה עבור שנים אלו. וכן טענות נוספות. לטענתו סכום התביעה אמור להגיע עד 20 אש"ח, כפי אשר הציע לתובעים.

דיון והכרעה:

א. אין ספק כי התובעים עמלו ועבדו במשך למעלה מעשר שנים בעבור הנתבעים, יעידו על כך עשרות רבות של מסמכים שהונחו בפנינו, וההליכים השונים שהתנהלו בפני הרשויות, הוועדות השונות ובבתי המשפט. לא הוכח לפנינו כי היה בידם לזרז את התמשכות ההליכים השונים בפני הוועדות או בתי המשפט.

אכן, מכח ההסכם, אין הנתבעת רשאית לפעול מול הרשויות באופן עצמאי, כלשון ההסכם: "הלקוח מתחייב שלא לפעול להפחתת מסים ישירות מול הרשויות ו/או באמצעות אחר שאינו ערך וכו', אלא לאחר קבלת הסכמה בכתב ומראש מאת ערך. ערך לא תסרב לתת הסכמה להעברת הטיפול לאחר שישולם לה מלוא שכרה, יהא השלב בו יופסק הטיפול אשר יהיה". ע"כ.

מצד אחד, יש כאן סעיף ברור הנותן הפסקת התקשרות, וחיוב מצד התובעת להסכים לכך, אך מאידך ההסכם לוקה בחסר כאשר אפשרות הסילוק והפסקת ההתקשרות, אינה ברורה. וכל שכן כשאין הגבלת זמן לנותן השירות לתת את תפוקת העבודה. הרי כשם שארכו הדברים עד כה למעלה משלש עשרה שנה, כך היו יכולים להמשיך כהנה וכהנה, ופשוט הדבר כי לא יתכן לכבול את הצד השני להיות תלוי בתובעים ללא אפשרות ברורה לסיום, המורה מלכתחילה את תנאי הפסקת העבודה. בפרט כאשר כל מהות העיסקה היא מתן שירות, המגבילה את האפשרות לקבל שירות מאחר. יוער, כי בתיק אחר ( מס' 178 ע"ה) ביטל בי"ד זה תוקף של הסכם שנחתם בין הצדדים, לאור זאת שלא נכתב בו אפשרות סיום העסקה.

ברם, מאחר ואין אנו עוסקים בסיום ההתקשרות, אחר שכבר נעשתה, אלא בתוצאות הממוניות שלה, הרי על פי לשון ההסכם מחוייבת הנתבעת לשלם לתובעים את "מלוא שכרם", גם אם לבסוף הוחלט חד צדדית על הפסקת ההתקשרות, ועריכת מו"מ עצמאי מול עיריית ירושלים. אלא שבהסכם שנחתם בין הצדדים אין התייחסות מפורשת לגובה התמורה שתקבל התובעת במקרה בו הנתבעת תפסיק את ההתקשרות באופן חד צדדי. לא פורש בהסכם מהו "מלוא שכרה", כאשר אין אפשרות לדעת אם אכן היתה מתקבלת בסופו של דבר תביעתם.

ומאחר ואין לנו הסכם מפורש לעניין זה, יש לנו ללכת אחר הדין וההלכה בעניין זה. אלא שגם לפי ההלכה נראה, כי בהיות ומלכתחילה נקבע השכר לפי אחוזי הצלחה, יש לדון את התובעים כאריס, שמדברי הגמרא (ב"מ קט:), הרמב"ם (שכירות פ"י ה"ו) והשו"ע (חו"מ סי' של ס"ג) נראה שכל שבעה"ב מבקש לסיים את עבודת האריס, מחוייב הוא לשלם את שכרו מושלם [ודוקא באופן שהאריס הוא שמבקש להפסיק את עבודתו, וגורם הפסד לבעה"ב בכך, נושא עמו בהפסד]. אלא שבעבודת השדה שייך לשום על פי מומחים את המגיע לאריס לאחר שהקרקע הניבה את פירותיה, לא כן בנדון דידן שאין לנו לדעת כמה פירות היתה מניבה עבודת התובעים.

ב. ובהיות ולא ניתן לקבוע באופן ודאי מה קציצת השכר הראויה לאור מה שהסכימו הצדדים, הרי אנו דנים את הקציצה כבטילה, וכל כה"ג דינו כפי המבואר בשו"ע (סי' שלב ס"א וס"ד) שצריך בעה"ב לשלם כפי המחיר המקובל בשוק לעבודה שביצע הפועל. אלא שבנדון זה, לא ניתן לשער גם מה מחיר השוק לעבודה זו, א. שהרי אין דרך לשער כיום למפרע כמה שעות עבודה ורמת הטירחה שנעשתה ע"י התובעים במשך השנים לטובת הנתבעת. מה גם שלא קיים בשוק קביעה ברורה חד משמעית לגובה שכ"ט עבור שעת עבודה מעין זו. ב. מאחר שרוב רובם של סוגי עבודות מעין נידון זה נקבעים ע"פ אחוזים משיעור ההצלחה, א"כ כל שאין לנו הצלחה, אין לנו לדעת מה גובה השכ"ט.

אכן, מעיון מעמיק במסמכים שהוגשו ע"י הצדדים נראה ברור, כי טענת ב"כ הנתבעת כי אין קשר בין ההסכם שהושג לבסוף להשתדלות התובעים במשך עשר שנים, אינה מדוייקת בלשון המעטה, וכי המאתיים מ"ר שאושרו לבסוף בהסכם בין הנתבעת לעיריית ירושלים, הינם בזכות וכתוצאה ישירה לטענות התובעת במשך השנים לתת פטור, ולפחות חלקי, בגין "מעון יום". ואשר על כן, ודאי שיש לחייב בגינם שכ"ט לתובעים.

אך לעניין תביעת שכ"ט על 472 מ"ר נוספים, אשר לטענת התובעים, לו ניתנה להם האפשרות להמשיך בעבודתם, היו אמורים לקבל בגינם פטור, הנה למרות שאכן הנתבעת חתומה על התצהיר שהוגש לוועדת הערר, איננו נביאים ולא בני נביאים לדעת מה היה קורה אם היו הצדדים ממשיכים בהליכים, ואם ומתי אכן היו הערכאות השונות מקבלים את טענת התובעת לפטור את כל השטח המבוקש, וכמה זמן וכח ובכמה ערכאות היו אמורים להוסיף ולטרוח בכדי לקבל את מבוקשם. ואשר על כן יש לפשר, בשים לב לכך שבית המשפט כבר פסק את דברו, והורה לוועדת הערר כיצד לחשב את הפטור.

לאידך גיסא, אמנם ברור כי הנחה של חמשים אחוז בגין חוק "מסים ומסיימים", אינה קשורה כלל למעשי והתנהלות התובעים. אך היה מקום להסתפק, שמאחר וב"כ הנתבעת פעל בניגוד למוסכם ובאופן עצמאי, גם אם אכן הנחה זו הינה פרי עמלו של הנתבעת לבדה, או נס משמים, יש לחברה ליטול שכ"ט גם מהפחתה זו, אחר שמעיקרא הוסכם שהם יטפלו בכל ענייני ההפחתות בחובות העירייה. אלא שגם התובעת, לא החשיבה הנחה זו בתחשיב שהגישה לפנינו. מה גם שהסכמתה להפסיק את הגשת ההשגות משנת 2015, מגלה על כך כי החברה לא תהיה זכאית לשכ"ט בפעולות חדשות שיתחדשו מאותה העת והלאה, אלא רק בגין "הליכים פתוחים לשנים קודמות", כלשונם.

ומכל מקום יש להסתפק, האם מה שיש לחייב את הנתבעת בשכ"ט עבור יתרת המ"ר אשר יש לנו ספק בגינם, הינו כפי ערכם ביחס לחוב המלא לפני ההנחה, או שמא לאחר ההנחה. אלא שמעיון בפרטי החוק וההסכם שנחתם בין הנתבעת לעירית ירושלים, נראה, כי למרות ההנחה המושגת בעקבות החוק, מכל מקום זו הנחה מותלית ומותנית, בכך שאכן מבקש ההנחה יעמוד בהסדר התשלומים עד תומו, וכי כל שלא יעמוד בהם, מיד יושת עליו הסכום המלא המקורי. מכאן, כי עבודת התובעים בהפחתה, לא מתפרשת כמחיקת חוב שממילא עלינו להתייחס כאילו החוב הוא נמוך יותר מעיקרא, אלא שהחוב המלא עדיין קיים, וככל שהנתבעים יעמדו בתנאי ההסכם, לא יצטרכו לשלם אתכולו. משכך, חישוב אחוזי ההנחה שהתובעים היו יכולים לקבל, הינם ביחס לחוב המלא.

אמנם, צודק ב"כ הנתבעת בטענתו כי אף שעל פי ההסכם זכאים התובעים לשכר הטרחה עבור שנים שקדמו להתחלת עבודתם ככל שיתקבל הנחה רטיאורקטיבית גם עבור שנים אלו, מ"מ התובעים זכאים לשכ"ט של הנתבעים רק מהפחתת המסים מיום התביעה ולא קודם לכן, שכן גם לדידם של התובעים, כפי שנאמר לפני ביה"ד, אין לוועדת הערר ושכמותה סמכות לתת הפחתה על חיובים שקדמו ליום בקשת ההנחה, וכך אכן התברר בפועל, אחר שעיריית ירושלים אישרה את ההפחתה החל משנת 2007 ואילך בלבד. ומשכך אין לתובעים לקבל שכר אלא על חיובי הארנונה שמשנת 2006 ואילך [שבגינם הוגשו השגות], ולא על חיובי הארנונה שקדמו לכך.

אכן, לעניין טענת ב"כ הנתבעת, שאין התובעת זכאית לקבל שכ"ט משנת 2015 ואילך, יש לדון בדבר, כי הנה לשון ההסכם שבין הצדדים "כל סכום שבו יופחתו חיובי המס של הלקוח, בין כזה שהוחזר ללקוח בפועל ו/או שהלקוח קיבל בגינו זיכוי ו/או זכות קיזוז או ביטול חוב, בגין 18 החודשים הראשונים בלבד, מיום שהתקבלה תשובת העירייה להפחתת הארנונה. וכן הפחתת מסים לגבי תקופות שקדמו לקבלת הודעת הרשות לעל הפחתת המסים, עד כמה שהרשות המקומית נתנה הפחתה רטרואקטיבית, לגבי תקופות שקדמו למועד טיפולה של ערך בחיוב". מלשון ההסכם ברור מללו כי חיוב הלקוח לתובעים הינו עד מועד קבלת ההודעה, ומכאן ואילך 18 חודש. נמצא, כי למרות שהיתה הסכמה מפורשת מצד התובעים להפסיק את הטיפול משנת 2015 ואילך, וכי התובעת הבהירה במכתבה מיום ו' ניסן תשע"ה ששכר הטירחה המגיע לה הינו עבור הליכים פתוחים "לשנים קודמות", מאחר וכפי שנתבאר אישור פטור לגבי ה-200 מ"ר הינו פרי

עבודת התובעים, יש להתייחס לחתימת הסכם הפשרה בין הנתבעים לעיריה כ"קבלת ההודעה" על כך שעבודת התובעים נשאה פרי, ויש להם זכות בהפחתה זו עד מחצית שנת 2019. ומכאן גם שאין נפקות לכך שהתובעת לא הגישה השגות על שנים מסויימות, אחר שבפועל הנתבעת קיבלה הפחתה על כל השנים, גם אלו שלא ניתן הוגש עבורם השגה, וכפי שנתבאר סבור ביה"ד כי פרי עבודת התובעת הוא.

לאידך גיסא, יתרת המ"ר שחוייבה הנתבעת רק מכח פשרה, אין לחייב אלא עד 31/6/2016, זאת אחר והתובעים הסכימו להפסיק את הגשת ההשגות משנת 2015, וככל שיש צד שהשגתם עד מועד זה היתה מתקבלת, כך יש צד שהשגתם היתה מתקבלת רק עד למועד בו הוגשו ההשגות, ולפיכך אינם יכולים להוציא מהנתבעת אלא 18 חודש מתום שנת 2014.

אי לכך ולאור האמור, ביה"ד פוסק כדלהלן:

פסק דין

א.                     התובעים זכאים לקבל שכ"ט באופן מלא עבור הפטור שניתן ל-200 מ"ר מתוך כל שטח הנכס.

ב.             בנוסף, ביה"ד קובע כפשרה, שהתובעים זכאים לקבל שכ"ט נוסף של שליש מתשלום שכר הטירחה אילו היתה מתקבלת הנחה גם עבור 472 מ"ר נוספים, החל משנת 2006 ועד 31.6.2016.

ג.                     לאור האמור, הצדדים יגישו לביה"ד חישוב מסודר, כדלהלן:

1.                    תשלום שכ"ט בגין ה-200 מ"ר שניתן עבורם פטור מלא, החל משנת 2007 ועד 31.6.19.

2.                    שליש תשלום שכ"ט בגין 472 מ"ר נוספים, החל משנת 2006 ועד 31.6.2016.

3.                    התשלומים הנ"ל יחושבו לפי מדרגות החישוב כאמור בהסכם שבין הצדדים, ככל שישנן גם בחישוב זה.

ד.                    למרות שהנתבעת קיבלה הנחה של חמשים אחוז, מכל מקום שכר הטרחה יחושב לפי ערך החוב המלא.

ה.                  הצדדים יגישו לביה"ד חישוב מסודר לאור ההוראות הנ"ל, בצירוף מסמכים המוכיחים את אופן החישוב, זאת תוך 21 יום. וככל שלא יגיעו לעמק השווה, ביה"ד יתן את החלטתו.

באעה"ח היום א תמוז ה'תשע"ח (14-06-2018)

העתק נאמן למקור

( - )צבי לנדמן -דיין             ( - ) אשר וייס - גאב"ד               ( - ) עובדיה יוסף טולדאנו- דיין