אחריות גננת ומחויבות לחוזה

המעשה:

צ' שמרה על שני ילדים של מש׳ נ' בשנת תשע״א ויש למש׳ נ' שלוש טענות שכתוצאה מהן, הם קיזזו 543 ₪ מן התשלום האחרון לחודש אוגוסט. שלוש הטענות הן:

(א) 120 ₪ על בגדים שנהרסו ע״י צבע שהילדים צבעו בגן.

(ב) 240 ₪ קיזוז של שעות ״בייבי סיטר״ לחודש אוגוסט שבמשך השנה הייתה שומרת על הילדים משעה 14:00 עד 16:00 פעמיים בשבוע מעבר לשעות המשפחתון הרגילות, ובחודש אוגוסט היה חופש ולכן לא שמרה.

(ג) החזר של הזנה ל12 ימים של חודש ניסן שהיה חופש בסך 222 ₪.

הערה: המתמטיקה אינה מדויקת שסך הנ״ל הוא 582 ₪, וקיזזו 54\3 ₪ על הנ״ל, יש גם טענה של 19 ₪ על החזר שיק שהמשפחה הודתה בה, אבל זה כבר כלול ב39 ₪ הנ״ל שהמשפחה שילמה מעבר למה שהיו צריכים לשלם לפי טענתם.

הפסק

נדון בשאלות אלו אחת אחת בעז״ה.

(א)  נזק לבגדים

מר נ' טען שהגננת היא שומרת שכר על הבגדים ולכן חייבת בנזק לבגדים. צ' טענה שמלבישה הילדים בסינרים ושא״א לעבוד עם צבע בלי שהילדים מתלכלכים וא״א לשבת עם כל ילד וילד ובקשה שהילדים יבואו עם בגדים פשוטים, שלא נורא אם מתלכלכים, ולכן פטורה.

ויש לעיין אם אכן הגננת היא שומרת שכר על הבגדים שהרי לא קבלה על עצמה שמירה על הבגדים במפורש. ונראה שאכן היא שומרת שכר על הבגדים, משני טעמים:

א. כתוב בחוזה ״גננת תישא באחריות כלפי ההורים בכל התחומים״ הרי כלולה בהתחייבות זו גם שמירה על הבגדים.

ב. לפי ההלכה נראה שהגננת חייבת בשמירת הבגדים וזה מבוסס על הסוגיא ב״ב פז:-פח. נאמר בסוגיא שם שהורה ששולח ילד קטן לחנווני עם צלוחית בידו- יש לצלוחית דין של ״אבידה מדעת", שהרי ההורה לקח בחשבון שאולי הצלוחית תשבר ולכן אין על החנווני חיוב לדאוג לקחת את הצלוחית מן הילד ולהחזירה להורים. ואפילו אם לקח הצלוחית בידו ומילא אותה שמן והחזירה לילד-הוא פטור על הצלוחית. נידון דידן אינו דומה למש״כ בגמ׳ שם שהרי בנידון דידן ההורים מביאים הילדים לגן בעצמם ומוסרים את הילדים לידי הגננת. לפי״ז הבגדים וכו׳ של הילדים לא נעשים ״אבידה מדעת״ שהרי ההורים לא פשעו בבגדים ולא לקחו בחשבון שהבגדים יהרסו שהרי מסרו הילד עם הבגדים לידי הגננת. לפי״ז הבגדים של הילדים אחרי שההורים עוזבים המקום הם אבידה ממש, הואיל ואינם ״אבידה מדעת״. שהרי הצלוחית בידי הילד בגמ׳ הנ״ל היתה אבידה שהחנווני היה מתחייב להשיבו לבעלים כמו כל אבידה שיש בה מצות השבת אבידה, לולא זה שהיא אבידה מדעת שההורה פשע בעצמו בזה ששלח אותה ע״י התינוק וזה פוטר החנווני מלדאוג להשיב האבידה. כך מבואר במאירי במקום ד״ה שלח:

"כבר ביארנו שפטור, שהרי אבידה מדעת היא כמו שביארנו, ולא נשנית בכאן אלא בשביל מה שנתחדש בה, והוא שאין אומרים, הרי צלוחית זו כאבידה ביד התינוק וכשנטלה נעשה עליה שומר אבידה אע״פ שמתחילה הואיל ואבידה מדעת היתה לא היה חייב להשתדל בה, מכיון שנטלה נתחייב בה לשומרה! שמכיון שמעיקרו פטור בהשתדלות אף כשהגיע לידו כל שהחזירה למקומה נסתלקה שמירתו... אבל שאר אבידה שאינו חייב בהשתדלותה כל שנטלה והחזירה למקום שהיא פטור״.

מכאן שחפץ ביד קטן הרי הוא אבדה, וחייב להשתדל בהשבתו אא״כ הוא אבידה מדעת, שהרי המאירי פטר החנווני מחיוב השבת הצלוחית רק בגלל שהיה מקודם אבידה מדעת, ולא התחייב בו מלכתחילה. אבל לולא פטור זה, היה חייב על השבתה. ולפי״ז בנידון דידן, שהבגדים של הילדים לא הפכו להיות ״אבידה מדעת״, הם אבידה ממש, שהגננת חייבת לשמור עליהם מדין השבת אבידה.

מיהו אע״פ שהגננת חייבת במצות השבת אבידה על הבגדים, לא ברור שחיוב זה יכול לחייב הגננת בתשלום הנזק שנגרם לבגדים שהרי הבגדים לא באו לידיה, וחיובי שמירה של שומר אבידה חלים רק כאשר מגיע לידיו, כמה שכתבה הגמ' בב״מ ב. ״עד דאתא לידיה משמע״. ויש לעיין אם חצר של הגננת יכולה לחייב אותה בשמירה כשומר אבידה או לא.

מיהו נראה ברור שאחרי שהגננת מקבלת תשלום בעבור השמירה על הילדים, תשלום זה כולל ג״כ שמירה על הבגדים של הילדים, שהרי לולא השמירה שלה הבגדים הם אבידה מדעת ועלולים להינזק בקלות כמש״כ בגמ׳ הנ״ל, וא״כ ברור שכוונת ההורים כאשר מוסרים הילדים ובגדיהם לידי הגננת היא שהגננת תשמור עליהם וממילא זה כלול בתפקיד שלה, ובזה ל״צ לעשות קנין על הבגדים כמש״כ במקום אחר.

והשתא דאתי להכי, שצ' היא שומרת שכר על הבגדים, לא נשמעת טענת צ' שאמרה שא״א לשמור על כל תינוק ותינוק כל הזמן שהרי נאמר בגמ׳ ב״מ צג: :

״בר אדא מדולאה הוי קא מעבר חיותה אגמלא דנרש, דחפא חדא לחברתה ושדיתא במיא. אתא לקמיה דרב פפא חייביה, א״ל מאי הוה לי למעבד? א״ל אבעי לך לעבורי חדא חדא, א״ל ידעת ביה בבר אחתיך דמצי למעבר חדא חדא? א״ל כבר צווחו קמאי דקמך ולא איכא דמשגח בהו״.

בסיפור בגמ׳ הרועה טוען שא״א לשמור על כל בהמה ובהמה באופן פרטני ולהעביר כל או״א את הגשר עם השגחה צמודה, והוסיף וטען ״ידעת ביה בבר אחתיך״ ורש״י פירש כלומר בבן עמך ואומתך, ״דמצי למעבד הכי״? זאת אומרת הרועה טוען שאין אף רועה שנוהג כך! וא״כ איך אפשר לצפות להתנהגות כזו ממנו?! אבל רב פפא אמר לו שבכל זאת הוא חייב, ולא מועילות כל הטענות הללו שבזה שמקבל כסף על השמירה מחייב אותו בשמירה מעלייתא. ולכן צריך לספק השגחה צמודה לכל בהמה ובהמה כאשר עוברת בגשר. וה״ה בנידון דידן הציפיה היא ליתן השגחה צמודה לכל ילד וילד כאשר מצייר בצבע.

ולענין הטענה של צ' שבקשה מן ההורים לשלוח את הילדים לגן עם בגדים שלא אכפת להם אם יתלכלכו, בדקתי עם כמה מההורים ולא זכרו שנאמר להם דבר זה. ולכן אפילו אם נאמר לא נאמר באופן שההורים קלטו שמדובר בתנאי של פטור אם הילד היה מתלכלך ולכן טענה זו ג״כ לא מתקבלת.

מסקנה של פרק זה - הגננת חייבת בנזק שנגרם לבגדים ע״י הצבע.

אומדן הנזק:

לפי טענת ההורים מדובר בבגדים ששווים כ120 ₪. מיהו הבגדים לא היו חדשים וידוע שדבר חדש כבר מפסיד שליש מן הערך שלו כאשר נפתח באריזה שבו נמכר. ויתר על כך הבגדים לא נהרסו עכ"כ שלא היו מתאימים כלל לשימוש כגון שנקרעו או נשברו, אלא נתלכלכו. ולכן הבגדים ראויים ללבוש אלא שא״א ללבוש אותם כאשר יש צורך בנקיון וכו׳ ולכן נראה לחייב על כך חצי. יוצא שעל הגננת לפצות המשפחה ב60 ₪ על הבגדים שנתלכלכו.

הערה: אם הגננת רוצה להפטר מנזק כזה בעתיד, היא צריכה להתנות כך מפורשות מול ההורים.

(ב)  החיוב על הבייבי סיטר לחודש אוגוסט

הגננת טוענת ששעות הבייבי סיטר דהיינו השמירה על הילדים מ 14:00 עד 16:00 פעמיים בשבוע הן חלק אינטגרלי של השירות שלה כגננת ולכן חל עליהן חיוב לשלם חודש אוגוסט כמו שנהוג בכל תשלומי הגננות והמעון ועוד שמופיע מפורש בחוזה החיוב ליתן 12 שיקים על סך החיוב לכסות גם חודש אוגוסט. משפחת נ' טענו שתי טענות: (א) ״גברת נ' לא קראה את החוזה וחתמה כי סמכה עליך וחשבה שהיא חותמת על הסכם סביר ומקובל" כלשון המכתב שנשלח לצ', וגם נטען כן בדיון לפנינו. (ב) גברת נ' חתמה על החוזה הבסיסי, ורק אח"כ נתווסף בחוזה סך התשלום שכולל הבייבי סיטר וגם החיוב של הזנה. ולכן חיוב ההזנה ובייבי סיטר אינם כלולים בהתחייבות הבסיסית לשלם על חופשים! ולכן דורשים לקזז 240 ₪ על חודש אוגוסט בשביל הבייבי סיטר.

נתייחס לטענות של משפחת נ' אחת אחת לבחון אם יש בטענות אלו לפטור אותם מתשלום זה, ואח״כ נתייחס לשאלה אם מתקבלת הטענה השניה מאחר שכבר נטענה טענה שסותרת טענה זו, האם טוען וחוזר וטוען או לא?

טענה שלא קראה החוזה

טענה שחתמה לפני שקראה את החוזה אינה מתקבלת שאם כן, אין משמעות לחתימה על חוזה שתמיד אפשר לטעון כך. ויותר מזה מבואר במיוחסים לרמב"ן ע"ז שנפסק בשו"ע (חו"מ סי׳ מ"ה,ג׳):

"הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו״ם, והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ״מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו".

נאמר כאן שאפילו אם החותם עם הארץ וברור שלא הבין את השטר שנכתב בעברית או ארמית, עצם חתימתו מצהירה שכוונתו לקבל על עצמו כל מה שמופיע בשטר, וכ״כ חת"ס חו״מ ה׳! ולכן מתחייב (מיהו ק"ק מרמ"א סו"ס ס"ח וצע"ג), ולענין הטענה שהתנאי לשלם חודש אוגוסט הוא תנאי לא סביר ולא מקובל, לא נראה לומר כן, שהרי כך הנהוג בכל מסגרת של גננות או מעון ולכן הדרישה היא סבירה ומתקבלת לגמרי. למסקנה לא התקבלה טענה זו של המשפחה.

הטענה שחתמה ורק אח"כ התווסף החיוב של הבייבי סיטר וכו׳

טענה כזאת מתקבלת בעקרון שהרי כל שינוי בשטר צריך להיות מגובה ע״י קיום בסוף השטר לפני החתימות שאל״כ כל או״א יכול לערוך שינויים בשטר כפי רצונו. וכן נפסק בשו״ע חו״מ מד,ה' והמוציא מחברו עליו הראיה שאכן השינויים היו בשטר לפני החתימה.

מיהו יש לעיין עוד, הואיל וההתחייבות הבסיסית כוללת תשלום על חודש אוגוסט האם יש להחיל ההתחייבות על הנספח להתחייבות העיקרית דהיינו הבייבי סיטר? שהרי מצאנו שאפשר להטיל התחייבות קודמת, על נספח להתחייבות זו מדין ידות כמש״כ נדרים ה: :

״בעי רב פפא יש יד לקידושין או לא? היכי דמי... אלא כגון דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחבירתה ואת...״

וה״ה על פאה וצדקה והפקר כי האי גוונא. וא״כ יש לעיין בנידון דידן אם חלים על הנספח הכללים של ההתחייבות העיקרית או לא? רואים מן הגמ׳ הנ״ל שלהטיל דין על נספח, תלוי בשאלה של ידות וע״ש במאירי שכתב שלקניינים לכו״ע אין ידות ואפילו לא ידות מוכיחות, שהרי הסוגיא שם מסתפקת בקידושין שנקראת הקדש (רא״ש שם) וה״ה צדקה ופאה והפקר שהוקשו להקדש שיש בו גילוי שיש יד. יוצא שצריך גילוי מפורש בפסוק כדי לחייב מכח יד - ובממונות אין כזה גילוי ולכן אין ידות ולכן א״א להטיל הדין הבסיסי על הנספח בלי הנחיה מפורשת לענין זה.

ויש להביא ראיה לכך מדין שנפסק ברמ״א חו״מ של״ג,ח׳ נאמר שם, לפי פסיקת הש״ך מ״ד, שאם קהל העסיק ש״ץ בתנאים מסוימים ואח״כ הש״ץ המשיך לעבוד באותה משרה, התנאים הקודמים חלים גם על ההמשך. מיהו ע״ש בש״ך מ״ב שאם חזר ודרש אותה משכורת או אם ערכו שינויים במשכורת, לפני תחילת התקופה החדשה ולא הזכירו התנאים הנלווים, התנאים האלו אינם תקפים כלפי ההסכם החדש. והדבר ק״ו ששם מדובר באותה משרה ובכל זאת הואיל ומדובר בחידוש ההסכם התנאים הנלווים בטלים. ק״ו בנידון דידן שמדובר בהסכם אחר לגמרי, שהתנאים שנקבעו להסכם הראשון, אינם חלים על ההמשך. לפי״ז נראה שאכן טענה זו של משפחת נ' מתקבלת.

מיהו יש לעיין עוד שהרי לפי דבריהם חתמו על החוזה הסטנדרטי של הגן שיש חיוב של 930 ₪ לילד, ורק אח״כ ערכו בו שינויים. יוצא שהתחייבו בחתימתם סך של 1860 ₪ לשני ילדים לחודש! יוצא שכבר הסכימו לשלם סכום זה לחודש אוגוסט שהרי בחוזה כתוב מפורש שצריכים לשלם סכום זה ל12 חודשים! יוצא שההבדל בין התביעה של הגננת למה שממה נפשך התחייבו לשלם הוא 80 ₪ בלבד! ועל זה יש ג״כ הסכם מצד המשפחה לשלם 19 ₪ על החזר שיק! יוצא שההבדל בין ההתחייבות של המשפחה גם לפי טענתם לטענת הגננת הוא 61 ₪. ואחר שכבר כתבנו שעל הגננת לפצות המשפחה ב60 ₪ יוצא שההבדל בין מה שהמשפחה התחייבה לשלם לטענת הגננת הוא שקל אחד!

ולא מתקבלת הטענה שלא התכוונו להתחייב ע״י חתימתם ורק חתמו על השטר על סמך שינויים שיתבצעו בשטר אח״כ, שהרי שטר כזה נקרא ״שטר אמנה״ ואסור לחתום על שטר אמנה כמש״כ כתובות יט. ונאמר שם שאדם אינו נאמן לטעון שחתם על שטר אמנה! מעבר לכך אם חתמו על סמך השינויים העתידיים, הרי חתמו לשלם על הבייבי סיטר לחודש אוגוסט שהוא אחד מן השינויים הנ״ל וכתוב מפורש בחוזה שצריכים לשלם על כל חודש אוגוסט ולכן גם לפי טענת המשפחה יש כאן התחייבות לשלם 1860 ₪ לחודש אוגוסט.

האם מתקבלת התוספת של המשפחה שכאשר חתמו עדיין לא ערכו בו השינויים של בייבי סיטר וכו'?

הטענה הראשונה של המשפחה, שלא קראה את השטר אינה מתקבלת כמש״כ למעלה, מיהו משתמע מטענה זו שאכן השנויים היו במקום בעת החתימה שהרי המשפחה שילמה את התשלום הבסיסי לחודש אוגוסט, ולכן ע״כ הטענה שלא קראה השטר אינה מתייחסת לחיוב הבסיסי אלא לתוספת של הבייבי סיטר! ואם טוענים שלא קראו יש בזה הודאה שהשינוי היה במקום בעת החתימה שאל״כ למה לא טענו שכלל לא חתמו על התוספת?! המשפחה אח״כ טענה שהשינויים לא היו במקום כאשר חתמו! יש כאן שינוי מטענה לטענה ונשאלת השאלה אם אפשר להחליף טענות כאלו באמצע דיון?!

ודבר זה נפסק בשו״ע חו״מ פ׳,א׳ שמותר להחליף מטענת פטור לטענת פטור אבל א״א להחליף מטענת חיוב לטענת פטור וע״ש בש"ך א׳ שא״א להחליף מטענת חיוב לפטור גם אם רק יתברר אח"כ שהטענה היא לחיוב! ולכן נראה בנידון דידן שלא מתקבלת החלפת הטענות של המשפחה ולכן נשארה לנו הטענה המקורית שלא קראה השטר, טענה שלא מתקבלת. יוצא שהמשפחה מחויבים לשלם לפי מש"כ בשטר 1940 ₪ לחודש אוגוסט. וכבר כתבנו שגם לפי הטענה השניה של המשפחה חייבים לשלם 1860 ₪!

מסקנת פרק זה

על משפחת נ' לשלם התשלום המלא לחודש אוגוסט ע״ס 1940 ₪ כולל הבייבי סיטר.

(ג)  הטענה על הזנה ל12 ימים בחודש ניסן

המנהג במעון לפי תקנות התמ״ת הוא לשלם הזנה על החודשים של החופש, ונראה שיש בזה סברה שהרי רוב התשלום על הזנה הוא על המאמץ להכין את האוכל וכו׳ ולא על חומר הגלם עצמו. וכמו שמשלמים על החופשים על המאמץ לשמור על הילד אע"פ שהילד בבית כן ג״כ משלמים על המאמץ להכין האוכל וכו׳. מעבר לזה כבר כתבנו שלפי הטענה הראשונה של משפחת נ' יש הודאה שאכן גברת נ' חתמה על החיובים כמו שמופיעים בחוזה שכוללים תשלום על הזנה בחודשי החופש. לפי כל זה נדחתה טענת משפחת נ' לקזז את התשלום של ההזנה לחודש ניסן.

מסקנה של פרק זה

נדחית טענת משפחת נ' לקזז תשלום על ההזנה לחודש ניסן.

סיכום כללי

על משפחת נ' לשלם לגננת 543-60 = 483 ₪ ועוד 19 ₪ על החזר שיק, סה״כ 502 ₪ בתוך 30 יום מאישור פסק זה.

על החתום:

הרב יהודה קרויזר, רב היישוב מצפה יריחו

הרב ברוך פז