דבר האבד שלא סוכם מראש

התובע: א, נער שעבד בתור צבע

הנתבע: ב, שכר את הנער לעבודה

עובדות וטענות

המקרה:

הנתבע הזמין את התובע (נער בן פחות מ- 18) לעבוד ביחד עם שניים מחבריו בעבודת סיוד, בתעריף של 25 ש"ח לשעה לתובע, ו- 20 ש"ח לשעה לחבריו (שכר מינימום היה באותו זמן כ- 18 ש"ח). התובע הסכים, עבד במשך ימים ספורים (35 שעות עבודה) ועזב עם חבריו את העבודה, כיון שהיתה להם עבודה אחרת.

הנתבע שלם לחבריו של התובע, ולא שלם לתובע.

טענת התובע:

הנתבע אמר שנוכל לעבוד כמה שעות שנרצה, ולכן יכולנו לעזוב מתי שרצינו. לפיכך, הנתבע חייב לשלם עבור שעות העבודה שבוצעו 875 ש"ח.

טענת הנתבע:

הבהרתי לתובע כי עליו להתחייב לחודש עבודה, ולאחר יומיים הוא הסכים. אם הוא לא היה מסכים הייתי שוכר פועלים אחרים בשכר דומה.

מדובר היה בדירה שיועדה להשכרה, ובגלל שהתובע וחבריו עזבו מוקדם, אבדתי את השוכר המיועד. במשך 10 ימים, חיפשתי פועלים אחרים, ומצאתי פועל אחד במחיר של 30 ש"ח לחודש. העבודה הסתיימה רק לאחרונה, והדירה הושכרה.

שאלות לדיון:

הבסיס לדיון כאן הוא בהלכה הידועה, שפועל אינו יכול לחזור בו כאשר עבודתו היא בגדר דבר האבד, ואם חזר בו, המעסיק יכול לשכור פועלים אחרים, ואת ההפרש בין שכרם לשכרו של הפועל שחזר בו, ינכה המעסיק משכרו של הפועל שחזר בו. וכך נפסק בשו"ע (חו"מ שלג, ה-ו):

"בדבר האבוד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו... אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו, ועכשיו אינו מוצא, שוכר עליהם או מטען...

כיצד, שוכר עליהם פועלים וגומרין מלאכתן שלא תאבד, וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מהראשונים עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים..."

 אולם, המקרה שלפנינו מעלה שאלות נוספות:

1.      האם גם מניעת רווח היא בגדר דבר האבד?

2.      האם כאשר המעסיק שכר פועל שלא עמד בתאריך היעד המקורי הוא זכאי להחזר על ההפרש בין שכר הפועלים?

3.      כיצד יש להכריע במקרה שיש ויכוח לגבי משך העבודה שסוכמה?

4.      מה דינו של פועל שלא ידע כי עבודתו היא בגדר דבר האבד?

5.      האם קביעת השכר (הגבוה מהמקובל בשוק) היא בגדר מקח טעות? 

האם גם מניעת רווח היא בגדר דבר האבד

בעניין זה כתב החזון איש (ב"ק כג, כב):

"בהפסד של מניעת הריוח דלענין שוכר עליהן ודאי דינו כדבר האבוד כמו שכתב המרדכי (הובא ברמ"א חו"מ שלג, ה) דמלמד חשיב דבר האבוד, וכמו שכתב בהג"א (=על רא"ש ב"מ ו, ו) דאם שכרו לארוג בגד ועכשו אפשר למכור הבגד ביוקר ואחר זמן יהיה בזול מקרי דבר האבד..." 

כלומר, ברור שדבר האבד אינו רק כאשר מדובר על נזק, אלא גם במקרה של מניעת רווח של המעסיק, וכן משמע גם מערוה"ש (חו"מ שלג, יח).

מכאן, שבמקרה דנן, אם נקבל את טענת המעסיק שהוא הפסיד שכר דירה עבור כל חודש של עיכוב בסיום העבודה, הרי שמדובר בדבר האבד, והוא רשאי להפחית משכרו של הפועל כנגד ההפרש בין שכרו לשכר הפועל שסיים את העבודה. 

חיוב הפועל שחזר בו, כשהפועל השני לא עמד בתאריך היעד

במקרה דנן, הנתבע לא מצא פועל שישלים את העבודה עד לתאריך היעד שנקבע, אולם, נראה כי גם במקרה כזה יש לנכות משכרו של הפועל את ההפרש בין שכרו לשכר הפועל שסיים את העבודה. שהרי, כל זמן שהדירה לא מושכרת המעסיק מפסיד, כך ששכר הדירה הולך ואובד לאורך השנה. על דרך משל, מי ששכר פועל להעלות פשתנו מהמשרה, והפועל חזר בו, וחלק מהפשתן אבד - האם המעסיק לא יוכל לנכות את שכרו של פועל שהציל את יתרת הפשתן?! 

כיצד יש להכריע במקרה שיש ויכוח לגבי משך העבודה שסוכמה

במקרה דנן הנתבע טוען שהוא הגדיר לתובע שמשך העבודה הוא חודש, אולם, התובע מכחיש, וטוען שהדבר כלל לא הוזכר.

לויכוח זה משמעות רבה, כיון שדינו של פועל "החוזר בו בחצי היום", שייך רק במקרה שהפועל חוזר בו באמצע תקופת העבודה שסוכמה, וכאן ישנו ויכוח האם בכלל סוכם על משך העבודה.

בויכוח זה נראה כי ידו של המעסיק על העליונה, כיון שהוא יכול היה לטעון כי שילם לתובע את שכרו (מיגו דפרעתי), הוא נאמן לטעון כי אכן תקופת העבודה סוכמה מראש (שו"ע חו"מ עה, ז). אמנם, הנתבע חייב בשבועת היסת.

מה דינו של פועל שלא ידע כי עבודתו היא בגדר דבר האבד

אלא שבמקרה שלפנינו, הנתבע לא הסביר לתובע כי עבודתו היא בגדר דבר האבד, ובמקרה כזה נראה שהפועל יכול לחזור בו בחצי היום. הרמב"ן (ב"מ עו, ב, ד"ה והוי) הסביר מהו הבסיס לחיוביו של פועל בדבר האבד:

"והוי יודע שהפועלים שחזרו בהם בדבר האבד אע"פ שלא התחילו במלאכה שוכר עליהן או מטען, והיינו מתני', ואע"פ שכל זמן שלא באת חבילה לידו אין כאן אלא דברים, חייבין לשלם עד כדי שכרן ולא יותר, דסמכא דעתייהו מעיקרא ואין כאן דרך לקנין..."

כלומר, בסיכום שהיה בין הפועלים למעסיק, הפועלים גמרו בדעתם לשלם למעסיק אם יחזרו בהם בדבר האבד. מכאן הסיק בספר פתחי חושן (שכירות יא, הע' לח, ד"ע ומ"מ):

"נראה על פי דברי הרמב"ן שלא חייבו פועל בדבר האבוד אלא שבשעת השכירות ידע הפועל שנשכר לדבר האבוד, ועל דעת כן שעבד עצמו, אבל אם שכרו לסתם מלאכה... מסתבר שאין דינו כפועל בדבר האבוד, שלא שעבד עצמו על דעת כן".

כלומר, חיובו של פועל בדבר האבוד מבוסס על התחייבות, ולכן החיוב מותנה בכך שהפועל יידע כי מדובר בדבר האבד. אילו החיוב היה חיוב נזיקין שאינו תלוי בדעתו של הפועל, לא היה הפועל מתחייב במקרה של מניעת רווח, שהוזכר לעיל.

כך כתב גם בנחלת צבי (על חו"מ רצא, כד):

"דהנה זה פשוט מה דבדבר האבד אין יכול לחזור בו ואם חזר שוכר עליו כו', היינו דוקא אם שכר אותו בפירוש על דבר האבד. אבל אם שכר אותו לזמן לכל מה שיצטרך, ואירע בתוך המלאכות דבר אחד שהוא דבר האבד - ודאי יכול לחזור בו אפילו מדבר האבד, וכן כתב להדיא בתשובת ושב הכהן סי' יג ופירש בזה דברי רש"י ז"ל...".

כוונתו לסוגיא (ב"ק קטז, ב) העוסקת באדם שהציל מספינה טובעת, ושם מעמידה הגמרא בפועל שהציל, ולכן בסתמא הציל עבור בעל הספינה שמעסיק אותו, ואם אמר שמציל לעצמו - הרי שחזר בו מעבודתו.

אלא שקשה, מדוע הפועל יכול לחזור בו, הרי מדובר בדבר האבד. אלא שכיון שהמעסיק לא שכר את הפועל להציל מספינה טובעת, אלא רק לעבוד על הספינה - הפועל יכול לחזור בו.

התוספות (ב"מ עו, ב, ד"ה אין) כתבו שמעסיק שחזר בו באמצע העבודה חייב לפצות את הפועל על נזקיו מדינא דגרמי. גם אם נאמר שלשיטת התוספות גם חיוביו של הפועל נובעים מדיני נזיקין, הרי שאם הפועל לא ידע שמדובר בדבר האבד הוא פטור.

זאת, משני טעמים: הטעם האחד, הרמב"ם כתב שמזיק בגרמי בטעות פטור (סנהדרין ו, א). השני, לא יתכן להכניס אדם לעבודה שעזיבתה גורמת נזק מבלי שיהיה מודע לכך. משל למה הדבר דומה, למבקש מחברו להחזיק עבורו חבל, ואחר כך אומר לו כי החבל קשור לארגז מלא בכלי זכוכית ועזיבתו תגרום לשבירתם. האם במקרה כזה ייאסר על המחזיק לעזוב את החבל?!

האם קביעת השכר (הגבוה מהמקובל בשוק) היא בגדר מקח טעות

דעת המיעוט -

הנתבע טען בדיון כי הסכים לשכר גבוה מהמקובל בגלל שהתובע התחייב לעבוד חודש שלם. לעומתו, טען התובע, כי השכר הגבוה היה עבור היותו אחראי להביא את 2 העובדים הנוספים.

על פי בירור שערכנו, שכר כזה הוא אפשרי, אך לא שכיח.

בשו"ע (חו"מ רכז, לג) נפסק שאין אונאה לפועלים, ובנידון דידן מדובר על פועל, שהרי סוכם עמו על שכר לכל שעת עבודה. גם טענת מקח טעות אינה מתקבלת, כיון שהנתבע לא התנה במפורש שהשכר הגבוה הוא מותנה במילויו של חודש עבודה. במקרה כזה אין אומדן ברור שאכן הדברים היו תלויים זה בזה, וללא תנאי מפורש הרי שטענת התובע היא בבחינת "דברים שבלב אינם דברים", כפי שכתבו התוספות (קידושין מט, ב, ד"ה דברים), השו"ע והרמ"א (חו"מ רז, ד). על כן, גם בעניין זה מתקבלת טענת התובע.

דעת הרוב -

למרות שיכול היה התובע לעזוב את העבודה באמצעה, הוא מפסיד את השכר הגדול שהובטח לו וזכאי לשכר כפועל רגיל. זאת, כיון שהשכר נקבע על סמך העובדה שהפועל יעבוד חודש שלם ויביא פועלים אחרים, ודבר זה לא התבצע.

פסק דין:

הנתבע חייב לתובע 20 ש"ח לשעת עבודה.

סה"כ (ל- 35 שעות עבודה) - 700 ש"ח.