התובע: א, האישה
הנתבע: ב, הבעל (לשעבר)
התביעה שלפנינו היא תביעת האשה (להלן - התובעת) לחלוקת הרכוש. הצדדים התגרשו בתאריך י' בתמוז
תש״ע, 22/6/2010.
הצדדים נישאו בישראל בשנת 1968 ולאחר נישואיהם הם
עברו להתגורר בפינלנד, ארץ מוצאו של הבעל, שם הם חיו שתים עשרה שנה, ושם נולדו להם
שני ילדים. בשנת 1980 הם חזרו ארצה, ולאחר זמן קצר החל הבעל-לשעבר (להלן: ״הנתבע״) לעבוד כעיתונאי. במסגרת עבודתו הוא היה נציגם
הבלעדי של רשתות התקשורת הסקנדינביות ועד מהרה הוא הפך לדמות מוכרת ומומחה לענייני
המזרח התיכון בכלי התקשורת הללו.
בשנת 2002 נטש הנתבע את התובעת, יצא את הארץ,
והשתקע בפינלנד. כיום הוא משמש שם בתפקידי מפתח בקהילות היהודיות [...]. בעת
ביקורו בארץ לרגל כינוס הקונגרס הציוני, ביקשה הנתבעת מבית הדין להוציא נגד הנתבע
צו עיכוב נסיעה במסגרת תביעת הגירושין שהיא הגישה לבית הדין הרבני, ותוך זמן קצר
הושגה הסכמה מצדו של הנתבע לתת לתובעת גט פיטורין. מסמך הבנות שהומצא על ידי
הצדדים לבית הדין תחת הכותרת ״הודעה בהסכמה״ כלל מספר סעיפים, כמו: ביטול צו עיכוב
הנסיעה בכפוף לסידור הגט; התחייבות הנתבע להופיע לדיונים בנושאי הרכוש; והתחייבות
הדדית לגילוי מידע ולהמצאת כל מסמך שיידרש לדיון בנושא חלוקת הרכוש. מסמך זה אושר כהסכם גירושין על ידי בית הדין וניתן לו תוקף של פסק דין.
לצורך
הבטחת ההתחייבויות הללו העמיד הנתבע ערבות בסך של 50,000 ₪ שעליה חתם אחיו. בנוסף לכך,
בדיון בעניין ביטול צו עיכוב הנסיעה וחקירת השמות עבור הגט הופיע כבוד הרב משה אדלמן
- רבה של קהילת ״עדת ישראל״ בהלסינקי - שהעיד על אופיו ואמינותו של הנתבע מתוך היכרותו
הקרובה עמו. לתיק בית הדין צורף מכתב המלצה חם מהרב הנ״ל ובו נכתבו בין היתר הדברים
הבאים:
״[פלוני] מוכר לי היטב זה שנים כחבר קהילתי האורתודוקסית בהלסינקי... ומשמש עד היום [...]. פועל רבות למען רווחת הציבור היהודי בפינלנד... [פלוני] מוכר לי היטב כאדם הדובר אמת בלבבו ובפיו [...] ואני מבקש וממליץ לשחררו מן האיסור יציאה מהארץ... [פלוני] מבקר לעתים קרובות בארץ, דובר עברית, וכאדם ישר כפי שהנני מכיר אותו אין ספק בלבי שיופיע בפני בית הדין בכל עת ובכל תאריך שייקבע לו."
לאור זאת ובהסכמת הצדדים, סודרה הערבות; צו עיכוב הנסיעה הוסר;
ונקבע מועד לדיון בנושא חלוקת הרכוש שאליו התחייב הנתבע להופיע.
דא עקא,
הבטחות לחוד ומעשים לחוד. מאז סידור הגט לא דרכה כף רגלו של הנתבע בבית הדין הרבני,
וכפי הנראה גם לא בארצנו הקדושה. לדיון הראשון שנקבע לא הופיע הנתבע. בא-כוחו אז,
עוה״ד יעקב סידי, הסביר את אי-נוכחותו של מרשו בשל מחלת אוזניים המונעת ממנו מלטוס,
אך הוא התחייב בשמו להמציא את כל המסמכים הדרושים בנושא הרכוש, ואף הצהיר לפנינו שהם
מקיימים ביניהם התכתבות ענפה בנושא באמצעות הדוא"ל. באת-כוחה של התובעת מציינת
בכתב סיכומיה שהתברר למרשתה למפרע כי ימים מספר לאחר מועד הדיון טס הנתבע מפינלנד לארה״ב,
ובמהלך שהותו שם הוא טס עוד מספר טיסות פנים. גם לדיון השני שנקבע לתאריך ה׳ בחשוון
תשע״ב, 2/11/2011, לא הופיע הנתבע. הפעם בא-כוחו החדש של הנתבע, עורך הדין רונן מימון,
הבהיר לנו בשם מרשו שהפחד מפני הוצאתו של צו עיכוב נסיעה נוסף נגדו מביא אותו להדיר
את רגליו מהארץ (ראה
פרוטוקול הדיון שורה 9; ושורה 20; וכן נכתב בסעיף 13 לסיכומי הנתבע).
לדברי התובעת, הייתה בבעלות הצדדים דירה בת חמישה חדרים יוקרתית
ומאובזרת בשכונת [...] בנתניה. הדירה נמכרה בשנת 1993 תמורת 350,000 דולר. הנתבע היה
זה שניהל את כל ענייניהם הכלכליים והפיננסיים של המשפחה. הואיל ובשל אופי עיסוקו הוא
קיבל את משכורתו מרשתות התקשורת במטבע זר בחשבונות שעמדו לרשותו בחו״ל, לפיכך גם את
כספי תמורת הדירה הוא העביר ישירות לחשבונו בחו״ל. בא כוחה של התובעת מציינת בסיכומיה
כי מבדיקת רישום הפעולות של חשבון הבנק המשותף שלהם בישראל (בנק הפועלים [...], נספח ז׳ לסיכומים) ניתן להיווכח כי החשבון כבר לא היה פעיל באותה תקופה. לדברי באת-
כוחה של הנתבעת המסקנה המתבקשת היא, שהנתבע העביר את כל כספי התמורה לחשבונותיו בחו"ל.
יש לציין כי הנתבעת אמרה בדיון כי "הבעל אמר לה בפירוש שהכסף הועבר לפינלנד"
(פרוטוקול הדיון השני שורה
210). התובעת דורשת לקבל מחצית מדמי תמורת
הדירה בסך של 175,000 דולר בשווים בשקלים צמוד למדד החל מיום 2/3/1993.
התובעת טוענת כי מלבד הדירה בנתניה היו ברשותם מספר רב של נכסים
בפינלנד, ואותם הם רכשו במהלך שנות הנישואין: דירת מגורים בהלסינקי שנרשמה על שמו של
הנתבע; דירת נופש בעיירת הנופש [...]; חברת יבוא רכיבי אלקטרוניקה [...] וזכויות פיננסיות
שונות מעבודתו העיתונאית ומתמלוגים שקיבל מספרים שהוא כתב והוציא לאור בפינלנד.
הנתבע הבטיח באמצעות מורשהו להמציא מסמכים ומידע מפורט על הרכוש שנצבר במהלך הנישואין אך מידע שכזה לא הומצא על ידו. הומצאו מספר מצומצם של מסמכים בפינית, ובניגוד להתחייבות שניתנה הם לא תורגמו מפינית לעברית בצורה מקצועית. לדברי באת-כוחה של התובעת מדובר בכלל במסמכים לא רלוונטיים.
מנגד טוען
בא-כוחו של הנתבע כי הנתבע מנוע מלהמציא מסמכים משום שהבנק בפינלנד שבו נוהלו ענייניהם
הפיננסיים באותה תקופה פשט את הרגל ונסגר ואין ממי לקבל מידע. באשר לדירה בנתניה, טוען
בא-כוחו כי הצדדים נטלו בשעתו הלוואה בנקאית לצורך רכישת הדירה - כפי שהודתה בכך התובעת
בחקירתה בדיון (פרוטוקול
הדיון השני 2/11/12, שורות 172-153). כשנשאלה
התובעת מה היה גובה ההלוואה היא לא ידעה להשיב; ולשאלה הנוספת האם יכול להיות שסכום
ההלוואה היה על כל הדירה? היא השיבה: ״לא יודעת״ (שורה 228). טוען
בא-כוחו של הנתבע שהואיל וברור כי נלקחה הלוואה כפי שהודתה התובעת, ומאידך גיסא יש
להסתפק בדבר גודל ההלוואה - שייתכן שהיא הייתה בשווי כל הדירה - אם כן, נטל ההוכחה
מוטל על התובעת. כל עוד שלא הוכח
גודל ההלוואה לא ניתן מפאת הספק לחייב את מרשו, ולפיכך יש לדחות את תביעת התובעת.
לא נתקררה דעתו
של בא כוח הנתבע עד שסיכם את כתב ההגנה שלו בדברים הבאים:
״תביעה זו מקוממת ואינה אלא בגדר של ׳חוצפה׳ של ממש ויש בה משום חוסר תום לב משווע ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט, במטרה להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבע״ (סעיף 20 לסיכומי ההגנה).
נפתח דווקא במשפטים האחרונים שאותם ציטטנו מסיכומי בא-כוחו של הנתבע שהופנו כלפי התובעת. אכן מדובר
״בחוצפה, בחוסר תום לב משווע ובשימוש לרעה בהליכי משפט במטרה להתעשר על חשבונו של השני״
- אך נראה שלמרבה הצער התחלפו היוצרות. אמירה זו קולעת היא אל המטרה ולא תחטיא - אולם
מיטיבה היא להגדיר דווקא את התנהלותו הפתלתלה והמרומה של הנתבע בתיק זה. יש לראות בדברים
אלה בחינה של ״כל הפוסל במומו פוסל״!
בהתאם
להלכות המשפט העברי מתגלה לנגד עיננו ״דין מרומה״ קלאסי - ככל הלכותיו וככל משפטיו.
מדובר בנתבע שאינו מופיע לדיונים, מתחייב להמציא מסמכים ומתכחש להתחייבויותיו להמציאם.
במסגרת התחייבותו להופיע לדיונים המציא הנתבע ׳תעודת יושר׳ מרב הקהילה שלו בהלסינקי
שהגדיר אותו כ״אדם ישר ושאין ספק בליבי שהוא יופיע בבית הדין בכל עת ותאריך שייקבע
לו״, אלא שכעת מתברר לנו שמדובר במילים ריקות מתוכן. המחאה ללא כיסוי. לצערנו הרב,
הנתבע מתגלה בקלונו כאדם בלתי אמין, ולא זו בלבד שהוא נטש את התובעת-אשתו ועיגן אותה
במשך שנים כה ארוכות עד שנאלץ לתת גט בגין צו עיכוב הנסיעה שהוצא נגדו, אלא שגם את
זכויותיה הממוניות הוא ממשיך לעשוק ולהתכחש אליהם תוך המצאת תירוצים שונים ומשונים.
לצערנו, האמון שנתן בית הדין לנתבע בשל הרושם כי מדובר באדם ישר ואמין, הנושא בתפקיד
ציבורי חשוב; המבטיח ומעמיד ערבויות כדרישת הצד השני - התנפץ לפנינו לרסיסים. ״כתב
ההמלצה״ - כמוהו ככתב שנכתב על הקרח, על הקרח הפיני... לא רק את הנתבעת ובאת-כוחה הצליח
הנתבע להוליך שולל אלא גם את רבו - רב הקהילה שלו - שהמליץ טוב בעדו, הוליך הנתבע שולל.
תקופת
נישואיהם של הצדדים עד למועד הקרע בו נטש הנתבע את התובעת - נפרשת על תקופה של שלושים
וארבע שנים. שנים מספר הם התגוררו בארץ אך בחלק הארי של התקופה הם התגוררו בפינלנד.
בתקופת מגוריהם בארץ עבד הנתבע כעיתונאי מצליח מטעם העיתונות הסקנדינבית, ובפינלנד
הוא היה איש עסקים. אולם אין כל זכר לזכויותיו הפיננסיות שנצברו במהלך כל השנים הללו - לא של אלה שנצברו
בארץ ולא של כל הרכוש הרב והזכויות הפיננסיות שנצברו בתקופת מגוריהם בפינלנד. הנתבע
ניהל לבדו את כל העניינים הפיננסיים של המשפחה כשהוא נהנה מאמונה הבלתי מסויג של אשתו,
התובעת. באשר לנכסים שלדברי התובעת נרכשו בפינלנד כמו דירת המגורים ודירת הנופש - אין
להם כל התייחסות בסיכומי הנתבע. נציין כי בפרוטוקול הדיון (16/2/11) טען בא-כוחו
של הנתבע ביחס למרשו כי ״אין לו נכסים״ (שורה
82)...; באשר לדירת היוקרה בנתניה - ״לצורך
רכישתה נלקחה הלוואה מהבנק הפיני בגובה של ^110״ (שורה 68)... ועוד
נטען שלא ניתן להשיג מסמכים מאחר שהבנק הפיני פשט את הרגל; ובכלל, חובת ההוכחה מוטלת
על התובעת...
בשורה התחתונה מדובר כאן בעיתונאי מצליח שעשה חיל במקצועו כששימש נציג המדיה הסקנדינבית בארץ (ככתב בלעדי בתקופת מלחמת המפרץ), ולאחר מכן הוא עשה חיל בעסקיו בפינלנד והוכר שם כאדם אמיד ומכובד שהתמנה ל[...]. (אגב, נזכיר כי צו עיכוב הנסיעה שהוצא נגדו התאפשר בעקבות הגעתו ארצה לצורך השתתפות בקונגרס הציוני כנציג [...]). אולם, היוצא מדבר בא-כוחו של הנתבע, מרשו בעצם ״חי מהאוויר״ - אין לו נכסים או זכויות פיננסיות כלשהן שנצברו במהלך תקופת הנישואין - וכאמור, מדובר בתקופה של למעלה משלושים שנה...ובכלל, טוען בא-כוחו כי כלל נקוט בידינו ש״המוציא מחברו עליו הראיה״...
- ואם כן תתכבד נא
התובעת ותמציא את הוכחותיה!
דין מרומה ופסיקה לפי אומדנה
מאחר שמדובר
בנושאים רחבים מבחינה הלכתית, נשתדל לתמצת ולהביא את עיקרי הדברים. קיימים כמה סוגים
של דין מרומה. המהר״ם אלשיך (בתשובה
מ) הפליג ברחבי ים התלמוד והאריך למנות
חמישה סוגים של דין מרומה: חלק מהם נוגעים לרמאות שמקורה בזיוף מסמכים ושטרות או בשידול
עדים להעיד שקר, וחלקם האחר נוגע לרמאות בטענות בעלי הדין ועדויות העדים. נתמקד בחלק
השני, הרלוונטי אלינו.
נפתח בדברי הרמב״ם (הל׳ סנהדרין כד, ג):
״ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק, כיצד יעשה בו? ידרוש ויחקור הרבה בדרישה וחקירה של דיני נפשות, אם נראה לו לפי דעתו שאין בו רמיות, חותך הדין על פי העדות. אבל אם היה לבו נוקפו שיש בדין רמיות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע״פ שאינו יכול לפסלן או שנוטה דעתו שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אף על פי שהם כשרים ולפי תומם הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין ואינן רוצים לגלותם - כל אלו הדברים וכיוצא בהן אם באו לדיין בדין, אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שלבו שלם בדבר, והרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר כי המשפט לאלוקים הוא״.
מקור הדברים הוא בתלמוד במסכת שבועות (ל, א):
״מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהא הקולר תלוי בצוואר עדים, תלמוד לומר ׳מדבר שקר תרחק׳ (שמות כג)״.
מפשטות הגמרא מבואר שעל הדיין להסתלק מהדין ולא לפסוק על פי עדות שנראית לו כמרומה. והקשו
בעלי התוספות שמדברי הגמרא במסכת סנהדרין (לב)
נראה אחרת: על הדיין לחקור ולדרוש היטב
ואין לו רשות להסתלק מהדין:
״רב פפא אמר אידי ואידי (=הן המשנה שמצריכה דרישה וחקירה והן הברייתא שלא מצריכה) בהודאות והלוואות כאן בדין מרומה, כאן בדין שאינו מרומה. כדריש לקיש, דריש לקיש רמי כתיב ״בצדק תשפוט עמיתך״ [ויקרא יט] וכתיב ״צדק צדק תרדוף״ [דברים ט״ז] (=כפילת המילה ״צדק״ המורה על חקירה המרובה) - הא כיצד כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה.״
תירצו
בעלי התוספות:
״לא שיודעים בדין שהוא מרומה דאם כן אין לדונו כדדרשינן בפרק שבועת העדות (שבועות ל) מדבר שקר תרחק״.
כלומר,
יש להבחין בין מקרה שבו קיימת ידיעה ברורה ומוחלטת שהדין הוא מרומה שבו על הדיין להסתלק
מהדין, לבין מקרה שבו קיים רק חשש לדין מרומה שבו על הדיין מוטלת חובת החקירה והדרישה.
יישוב אחר בסתירה האמורה הביא הרא״ש (שם) בשם רבו המהר״ם מרוטנבורג (הובאו גם בהגהמ״י פכ״ד
מהלכות סנהדרין סק״ג, ופ״ג מהלכות עדות סק״א):
״תירץ רבנו מאיר דהיינו כשהתובע טוען ברמאות אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענותיו, והכא מיירי שהנתבע טוען ברמאות אין יכול הדיין להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאותו אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו״.
כלומר יש להבחין בין חשש רמאות בתביעה לבין חשש שכזה בטענות הנתבע.
כשהחשש הוא בתביעה יש להסתלק מהדין, אך כשהחשש קיים בטענות הנתבע - כאן סילוק הדין
גורר עיוות דין, כמתן פרס לרמאי ולכן כאן מוטלת חובה לחקור ולדרוש היטב.
יש להעיר כי מדברי רש״י נראה שיש ליישב את הסתירה באופן אחר. בדברי הגמרא בשבועות פירש רש״י (בד״ה שהוא מרומה) -
״שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת״;
אך בדברי הגמרא בסנהדרין (בד״ה מרומה) פירש רש״י -
״שבית דין מכירין בתובע זה שהוא רמאי, או שמבינים טענת רמאי בדבריו״.
ברור הדבר שאין בכוונתו של רש״י לחלק בין עדות עדים לבין טענות של בעל דין, שהלוא הגמרא בסנהדרין עסקה בדין מרומה בעדות - וכראיה לחיוב הדרישה והחקירה בדין מרומה בעדות הובאו דבריו של ריש לקיש שנאמרו בדין מרומה של טענות בעל דין. נראה שכוונת דברי רש״י היא לחלק בין כלל הדברים לבין מקצתם. כאשר ניכר שהעדות (או מסכת הטענות בכללותה) איננה אמת - יש לדחותה ולא לפסוק על פיה. לעומת זאת כאשר מבינים ״בדבריו״ טענת רמאות - דהיינו כאשר רק בחלק ממסכת הטענות - דהיינו בטענה אחת בכלל הדברים מבינים שיש בה רמאות - אזי יש לחקור ולדרוש היטב, לברור את הבר מתוך התבן, ולא לדחות לחלוטין את כלל טענותיו של בעל הדין.
פשטות דברי הרמב״ם הנ״ל מראים לכאורה שלא כדברי התוספות, כלומר
שאין חילוק בין רמאות ודאית לרמאות מסופקת, אלא שמתחילה יש לדרוש ולחקור הרבה את העדים
ואם נראה לדיין שאין כאן רמאות - יחתוך הדיין את הדין על פי העדות. אולם אם גם לאחר
הדרישה והחקירה עדיין לבו של הדיין נוקפו - יסתלק הדיין מהדין, (ראו ביאור הגר״א בסי׳ ט״ו ס״ק ז׳ שכתב שלפי ביאור זה מיושבת
קושיית התוספות בסתירת הסוגיות הנ״ל; אך ראו ב״כסף משנה״ בהלכות עדות (פ״ג ה״ב) שכתב בדעת הרמב״ם שגם הוא סובר כחילוק התוספות בין יודע ודאי לאינו
יודע ודאי).
עם זאת יש לדקדק בלשון הרמב״ם שכתב בתחילת ההלכה: ״מנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה״,
מהי פשר הידיעה הזו? הרדב״ז במקום ביאר:
״ודווקא שהוא יודע שהוא מרומה אבל לא נתברר אצלו שהוא שקר, אבל אם נתברר שטוען שקר והעידו שקר אינו רשאי להסתלק ממנו אלא ידון כפי שהוא האמת אפילו בזמן הזה״.
חידוש יש בדברי הרדב״ז, זאת לפי שמפשטות דברי הרמב״ם בהלכות הקודמות נראה היה לכאורה שאין
מקום לפסוק בזמן הזה על פי אומדנא. ואלו דבריו שם בהלכה ב׳:
״כל אלו מעיקר הדין אבל משרבו בתי דין שאינם הגונים ואפילו יהיו הגונים במעשיהם אינן חכמים ובעלי בינה, הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אישה או פסול וכן בשאר כל הדינין לא יידון הדיין בסמיכות דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט והדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה״.
אם כן, חידש הרדב״ז שכאשר התברר לדיין שישנן לפניו טענות שקר, גם הרמב״ם סובר שעליו לדון:
״כפי שיודע הוא האמת אפילו בזמן הזה״.
ואכן בתשובות הרא״ש (כלל
סח, כ; כלל קז, ו) האריך
להוכיח בראיות רבות מהתלמוד שבמקום שישנן אומדנות טובות, ולב הדיין שלם בדבר - ניתן
לפסוק על פי אומדנות גם בזמן הזה. וראו בדברי המהרי״ק (שורש קח) שכתב ״שאף
בזמן הזה מוטל על הדיין לדון על פי האמת שנתאמת לו ולא על פי הטענות אם הן מכחישות
את האמת״, וכן העלה בתשובת מהר״ם אלשיך (סי׳
מ) ובתשובת מהר״ם אלשקר (סי׳ קיט) - וקבעם
הש״ך להלכה (סי׳
טו סק״ו). וראו עוד ב״פתחי תשובה״ (שם, ס״ק ט) שציין
גם לדברי ה״עבודת הגרשוני״ (סי׳
צא) וה״שבות יעקב״ (ח״ג קמב).
אולם במה דברים אמורים? כאשר שני הצדדים מתדיינים ושוטחים בפני בית הדין את טענותיהם. אך במקרה
בו בעל הדין שותק ואינו רוצה להשיב לטענותיו של הצד השני, כבר כתב הסמ״ע (חו״מ טו, ס״ק יג) בשם הרא״ש, ״שיכול לפסוק לו כאילו השיב לו ונתברר לו השקר״. בדבריו
שם דן הרא״ש בדין תורה שהיה בין שני בעלי דין, בין ר׳ שלמה לר׳ ישראל, וכך כותב הרא״ש
בתוך דבריו לאחר שהביא את הדין ודברים שהיה בין הצדדים:
"ואחר טענות הללו התחילו הדיינים לדרוש ולחקור כדי לעמוד על אמיתת הדבר וכו׳ השיב רבי ישראל שאין לו להשיב על התביעה זו כי כבר השיב עליה, ועל התביעות הבטלות שתבע לו אין לו מה להשיבו יותר. עוד שאלוהו הדיינים וכו׳ והשיב רבי ישראל שאינו חייב להשיב על זה וכו׳.
עוד שאלוהו שיאמר להם אם פרע לר׳ שלמה זה המעות וכו׳ והשיב רבי ישראל ואמר שאינו חייב להשיב על זה. עוד שאלוהו וכו׳ והשיב שאין לו להשיב יותר ממה שהשיב".
הרא״ש בהמשך תשובתו הזכיר שאלות נוספות שאותם שאלו הדיינים את ר׳ ישראל אך הלה לא חפץ להשיב
עליהם. וכתב על כך הרא״ש:
"וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין, ואם אינו רוצה להשיב לדיין ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמיתת הדין, מה יעשה הדיין - לזכותו אי אפשר מאחר שנראה לו דין מרומה וכו׳, ואם יסתלק מן הדין היינו זכות וכו׳, על זה ועל כיוצא בזה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלתו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש את דבריו, יעשה הדיין כאילו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו באומד הדעת, אע״פ שאינו יכול לברר שקרו בבירור ובפירוש, מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח היא ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה וכו׳".
נמצאנו
למדים שבעל דין השותק בעת שנשאל שאלות ע״י בית הדין, על הדיינים להתייחס לעניין כאילו
השיב בעל הדין על שאלותיהם ונמצא שקרן בטענותיו, ויכולים לחייבו בדין ע״פ אומדן דעתם,
למרות שחסר בעצם הבירור.
כאמור,
דברי הרא״ש הנ״ל נקבעו להלכה גם בסמ״ע (חו״מ,
סי׳ טו ס״ק יג) ובש״ך
(שם, ס״ק ה), ושם הם לא ציינו את התנאי שיהיה דיין מומחה.
מדברי הרא״ש נראה שיסוד הדין שבגינו יש להפסיד את בעל הדין שאיננו משיב לבעל דינו - הוא דין
האומדנא, הנזכר, וכן נראה גם מדברי המרדכי (בבא מציעא, רכב), וכתב:
״כיון שאומר ׳איני רוצה לפרש׳, ניכר שהוא רמאי, ודין מרומה הוא, וצריך דרישה וחקירה וכו׳, הלכך יש לו לשמעון לפרש דבריו, ואם לא יפרש דבריו, יפסיד״.
בנוסף לכך, יש מקום להעיר מדברי הרמב״ם (הל׳
טוען ונטען ו, א) מהם עולה
כי חובתו של בעל דין להשיב לדברי התביעה היא חובה מעיקר הדין, דהיינו מעיקרן של הלכות
טוען ונטען. אם כן, אם הנתבע לא יעמיד את טענתו כנגד טענת התובע - הוא יפסיד בדינו,
וטענת התובע היא שתגבר. ואלו דברי הרמב״ם (וראו
גם בחו״מ עה, א):
״בעלי דין שבאו לבית דין טען האחד ואמר מנה יש לי אצל זה שהלוויתיהו או שהפקדתי אצלו... והשיב הנתבע ואמר איני חייב לך כלום או אין לך בידי כלום או שקר הוא טוען - אין תשובה זו נכונה אלא אומרים בית הדין לנטען השב על טענתו ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו ואמור לו אם לווית או לא לווית, הפקיד אצלך או לא הפקיד אצלך... ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו? שמא טועה הוא בדעתו ויבוא להישבע על שקר שהרי אפשר שהלווהו כמו שטען והחזיר זה החוב לבנו או לאשתו או שנתן לו מתנה כנגד החוב וידמה בדעתו שנפטר מן החוב״.
כלומר
טענה שאיננה מבוררת איננה מתקבלת, ויש לחשוש בה לטעות.
יתירה מזו: מדקדוק לשונו של הרמב״ם נראה כי לטענה שאיננה מבוררת אין בכלל שם של ״טענה״ אלא
של ״תשובה״. לכן, מכוחו של דין ״טוען ונטען״ שביניהם יזכה התובע בדינו משום שהנתבע
כלל לא העמיד ״טענה״ של פטור, אלא דיבור ו״תשובה״ בעלמא. כדוגמה לזכייה בדין מכוחה
של טענה בלבד ניטול את הדין הידוע של ״ברי ושמא ברי עדיף״, שבו נחלקו בתלמוד (כתובות יב ועוד) אם ברי
עדיף או לא (=התובע
טוען טענה ודאית: ״ברי שהלוויתי לך״ ואלו הנתבע משיבו בטענת שמא: ״איני יודע אם לוויתי״). לדעה הסוברת ש׳ברי עדיף׳ מבואר שניתן להוציא ממון על פי טענות
בלבד - הוא זכה בדין הטוען והנטען שביניהם. להלכה נפסק אמנם ש׳ברי ושמא לאו ברי עדיף׳
ואין להוציא ממוחזק (רמב״ם
שם), אולם זאת משום שטענת שמא נחשבת כ״טענה״.
לעומת זאת טענת ״איני חייב״ - לדעת הרמב״ם - איננה נחשבת כטענה אלא כ״תשובה״. אמור
מעתה קל וחומר במקרה שבו הנתבע מתנהג בעורמה ובכלל איננו רוצה להשיב לטענתו של התובע
- בוודאי שיש לזכות את התובע על סמך טענותיו בלבד.
מקרה זה הוא יוצא דופן גם במערכת ההלכות של ״דין מרומה״. לא מדובר
כאן בבעל דין שמופיע לדיונים ומשיב לטענות התובע ובמסגרתם יש לחשוד בדין ובדברים שמתנהלים
בין בעלי הדין בחששות של ״דין מרומה״. כאן הנתבע בכלל לא הופיע לדיונים. הבטחתו להופיע
ולהתדיין נכזבה תוך שהוא מועל באמון שהתובעת ובית הדין נתנו בו. גם הבטחותיו והבטחות
בא-כוחו להמציא מידע על הרכוש המשותף שנצבר במהלך חיי הנישואין בפינלנד, התבררו כהבטחות
שווא. התירוץ לפיו הבנק הפיני פשט את הרגל ולכן לא ניתן למצוא כל מסמך בנוגע להלוואה
שנלקחה בשעתו לצורך רכישת הדירה - נראה כתירוץ מופרך שיש לדחותו בשתי ידיים. בדור הממוחשב
שבו אנו חיים, בפרט כשמדובר במוסדות פיננסיים מסודרים, מסמכים אינם מתנדפים ונעלמים
בחלל האוויר. עם מעט רצון, יושר ותום לב ניתן למצוא כל מסמך בנקאי רשמי, גם אם הבנק
פשט את הרגל והבעלות בו התחלפה.
זאת ועוד. מדובר כאן במערכת נישואין הנפרשת על עשרות שנים - משנת
1968 שבה הם נישאו, עד לשנת הפירוד 2002. הנתבע הוא זה שפרנס וניהל את המערך הכלכלי
של המשפחה. כל העברות הכספים השונות היו תחת ידו ואותן הוא ביצע באמצעות חשבונות בנק
שונים בחו״ל. כך היה כשהם גרו בארץ וכך גם כשהם התגוררו בפינלנד במרבית תקופת נישואיהם.
התובעת נתנה בו אמון מוחלט - אמון שאותו הוא ניצל כדי לעשוק אותה ולהעלים ממנה מקרקעין,
כספים, וזכויות ממוניות אחרות לרוב. לדברי התובעת הם נהנו מרמת חיים גבוהה בפינלנד
- כמו בית נופש וקייט, ועוד. התובע היה והינו בעל מעמד מכובד בקהילה היהודית. לדבריה,
הייתה בבעלותו של התובע חברת ייבוא למוצרי [...] אך הוא איננו משתף עמה כל פעולה לגילוי
מידע כלשהוא מכל הזכויות והרכוש שנצבר.
את אי-הופעתו של התובע לדיוני בית הדין כבר הזכרנו. כידוע, לפי המשפט העברי טענה שאיננה נטענת מפיו
של בעל הדין איננה טענה גם אם היא נטענת על ידי בא-כוחו. יתרה מכך, חובת נוכחותו האישית
של בעל הדין במהלך הדיון קיימת גם כאשר הצדדים מיוצגים על ידי עורכי דין. תקנה נ״ז
לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, קובעת:
״במשך כל מהלך המשפט על בעלי הדין להיות נוכחים גם אם יש להם מורשים, אלא אם כן החליט בית הדין שאין צורך בנוכחותם או בנוכחות אחד מהם במהלך המשפט או בחלק ממנו״.
יפה העיר על כך פרופ׳ א׳ שוחטמן כי משמעותה של הסמכות המוענקת לבית הדין להחליט כי אין צורך
בנוכחות בעלי הדין או באחד מהם במהלך המשפט איננה באה על דרך השלילה - כדי לייפות את
כוחו של בית הדין לשלול מבעל הדין את זכותו להיות נוכח בדיון, אלא שהיא באה על דרך
החיוב - כדי להרשות לבעל הדין המבקש להיות מיוצג אך ורק על ידי עורך דינו, להיעדר מהדיון.
בית הדין איננו רשאי אפוא לשמוע את טענות הצדדים בהיעדר אחד מהם אלא אם כן ישנה בקשה
שכזו מצדו של בעל הדין, ובתנאי שבא-כוחו נוכח בדיון במקומו (ראה א׳ שוחטמן, ״סדר הדין בבית הדין הרבני״, פרק יא, עמ׳
662).
כאן המקום להעיר כי סדר הדין הקבוע במשפט העברי שונה בהקשר זה במהותו מסדר הדין אשר נקוט בערכאה
האזרחית. בערכאה האזרחית קיימת גמישות לגבי אפשרות היעדרותו של בעל הדין ואין מניעה
בהליכים אזרחיים שאינם ענייני משפחה, שעורך דין יתייצב במקומו של מרשו, כפי שקובעת
תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ״ד-1984. עם זאת יוער כי יש בידי בית המשפט לצוות
על הופעתו האישית של בעל הדין על אף האמור בתקנה הנ״ל (ראה א׳ גורן ״סוגיות בסדר הדין האזרחי״ [מהדורה עשירית,
2009] עמודים 700, 706).
כאמור,
במשפט העברי הגישה היא ברורה, גורפת וחד משמעית. היא איננה נוקטת בגמישות בסוגיה זו.
ההיתר שנתקבל בהלכה לתת אפשרות לייצג בעל דין על ידי עורך דין לא בא כתחליף, קרי: לאפשר
היעדרותו של בעל הדין בעת הדיון והרצאת הטענות, אלא כתוספת וחיזוק בעלמא. משום כך בית
הדין מקפיד תמיד בכל הדיונים הנערכים לפניו לשמוע בראש ובראשונה את בעלי הדין בעצמם
בטרם יוסיפו באי כוחם ויטעימו לאחר מכן את טיעוניהם העובדתיים או המשפטיים.
וראו את
שכתבנו בתיק (רבני
נתניה) 26966/7 (פורסם במאגרים משפטיים); ראו גם בתיק -3437-21 1 (פורסם במאגרים משפטיים) בעניין דינה של טענה שנטענה מחוץ לכותלי בית הדין ובגדרה של טענה
בכלל.
הטעם שהעלה
בא-כוחו בשמו בדבר החשש מפני הוצאת צו עיכוב נסיעה כנגדו - דינו להידחות בשתי ידיים.
בית הדין איננו יוזם הוצאת צווים שכאלה אלא כשקיים חשש להתנהלות שאיננה בתום לב. אם
הנתבע היה משתף פעולה ומגיע לדיונים, אזי הצורך במתן צו שכזה לא היה עולה בכלל על הפרק.
התובע הוא זה אפוא שכרה את הבור ואת השוחה לרגליו. ״הוא נתן אצבע בין שיניו״ - כלשון
חכמים במשנה (כתובות
יב).
נעיר עוד
כי גם מבחינה משפטית אין כל מקום לקבל טיעון שכזה (אפילו כשקיים חשש מוצדק) כטעם המצדיק שלא להופיע לדיונים. ראו רע״א 3810/06 (כב׳ השופטת
מ׳ נאור בפסקה 6):
״רצונו של המבקש להימנע מהגעה לישראל כדי להינצל
מזרועות החוק איננה יכולה להיות סיבה טובה המצדיקה היענות לבקשתו״.
וראו עוד
ע״א 7516/02 ; תמ״ש 32520-09 ובאזכורים שם.
והערה נוספת לסיום. לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון יש לבית הדין אפשרות לערוך חלוקה לא שוויונית
ברכוש המשותף כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות שתצדקנה חלוקה שכזו. עקרונית, אין לך ׳נסיבות
מיוחדות׳ יותר מהנסיבות המיוחדות והמצערות האלה בתיק זה. נציין כי אילו הייתה מוגשת
דרישה שכזו מצדה של התובעת, קרי לחלוקה שכזו בכספי תמורת דירת המגורים שנמכרה - היינו
שוקלים זאת בחיוב. אולם, מאחר שדרישה שכזו לא הוגשה, מטעמיה שלה - (כמו התקווה למציאת
ותביעת חלקה ברכוש המשותף באמצעות מערכת המשפט הפינית) - לפיכך גם אנו לא ניזקק לכך.
(וראו בדברי הרמ״א חו״מ סי׳
י״ז סעיף י״ב ובפ״ת שם).
א. אנו מקבלים את תביעת התובעת ומחייבים את הנתבע בסך של
175,000 דולר (ארה״ב). דרישת התובעת להצמדה וריבית - נדחית.
ב. על הנתבע לשלם את כל הוצאות המשפט שהוציאה התובעת בתיק זה.
ג. על באת-כוחה של התובעת להמציא לנו את סכום דמי הטרחה שהתובעת נדרשת לשלם לה לצורך קביעת הסכום הזה בפסיקתא בהמשך לפסק הדין.
ד. פסק דין זה ניתן לאכיפה גם על ידי מערכת המשפט הפיני בהתאם
לעקרונות המשפט הבינלאומי הפרטי ועל פי כללי הכיבוד ההדדי של הערכאות השיפוטיות.
נפסק כאמור.
ניתן ביום י"ז בטבת התשע"ג
(30/12/2012).
הרב מיכאל עמוס – אב"ד | הרב שניאור פרדס – דיין | הרב אריאל ינאי – דיין |