התובע: א, ראובן, ערב לבנק
הנתבע: ב, שמעון, לווה מהבנק
התובע: א, שמעון, מתווך לקנית מכשירים ניידים
הנתבע: ב, ראובן, לקוח החברה הסלולרית
לבעלי הדין, ראובן ושמעון היו בעבר קשרי מסחר הדדיים. ראובן הינו סוכן ביטוח ושמעון סוכן של כלים חד פעמיים. בעבר הייתה לשמעון בעיה של כסף נזיל, הוא ביקש מראובן שיתן לו צ'ק דחוי על סך 30,000 ש"ח, הוא התחייב לראובן שהוא לא יפדה אותו אלא רק ישתמש בו כעירבון בבנק. שמעון נקלע למצוקה כלכלית ולכן הבנק דרש מראובן לפרוע את הצ'ק. ראובן נאלץ לפתוח בהליכים משפטיים מול הבנק, ולבסוף הגיע איתו להסכם. נגרמה לו הרבה עוגמת נפש וכן בזבוז זמן.
תובע את 30,000 השקלים שהם סכום הצ'ק ובנוסף 7,800 ש"ח שכר עורך הדין וכן פיצוי על סך 10,000 ש"ח אובדן שכר של ארבעה ימי עבודה ועוגמת הנפש.
מוכן לשלם את החוב של 30,000 ש"ח
וכן את שכר עורך הדין. לגבי אובדן ימי עבודה ועוגמת הנפש הוא לא מוכן לשלם. הוא
עצמו עזר לראובן הרבה פעמים והשקיע ממרצו וזמנו עבורו. הבעיה שהתעוררה הייתה לא
צפויה ובוודאי ללא שום כוונת זדון. שמעון עצמו היה נוכח במשפט לכן לא היה צורך
בראובן המיוצג על ידי עורך דין.
במקביל הוא תובע מראובן 6,500 ₪ תשלום עבור פלאפונים שניתנו לראובן.
אין ספק ששמעון גרם לראובן נזק ועוגמת נפש, ואף שהדבר נעשה ללא כונה, בפועל נגרם צער לראובן ושמעון צריך לרצות אותו. אולם לגבי התביעה הממונית התביעה לא מתקבלת. תביעת ימי העבודה צריכה להתבסס על הפסד ממשי שנגרם. דהיינו ראובן חייב להוכיח שהיו לו פניות באותו יום ונגרם לו הפסד כספי. אף אם ראובן יוכיח את הנדרש מכל מקום האחריות של שמעון לכך היא עקיפה. הדבר מוגדר גרם-נזק והדין הוא לפטור כמבואר בסימן שפ"ו[1]. בית הדין מתרשם ששמעון לא ידע שהעסק שלו עומד בפני התמוטטות ולכן בזמן שניתן הצ'ק לא הייתה רשלנות. לכן גם אם היינו מגדירים את הנזק כגרמי, ואז הדין הוא לחיוב, התנאי הוא כוונה להיזק או רשלנות וכאן זה לא קיים. אף לגבי פיצוי על עוגמת נפש אין מחייבים [יעויין תחומין ט"ז, הרב ליפשיץ].
שמעון רכש ארבעה מכשירי פלאפון עבור ראובן ובנוכחותו. לשמעון הייתה הטבה בחברת פלאפון והוא רצה להשתמש בה לטובת ראובן. המחיר לכל מכשיר היה 900 שקלים או שימוש למשך 36 חודשים הפוטר מתשלום עבור המכשירים. כעבור שלושה חודשים ראובן התחרט והפסיק את השימוש במכשירים. רק לאחר שמונה חודשים הוא החזיר את המכשירים לשמעון, כעבור עשרה חודשים פונה שמעון לחברת הפלאפון ומגיע עמה להסדר פריסת חוב על סך 6,500 ₪. החוב כולל חיוב על שיחות של ראובן שטרם שולמו וכן את מחיר המכשירים [לא ניתן לקבל פרוט].
דורש את כיסוי כל החוב על ידי ראובן, לטענתו הוא היה רק מתווך בינו לבין החברה ולכן אין לו אחריות על החוב.
טוען שאחריותו מצטמצמת רק לעלות השיחות שחויגו, להערכתו מדובר על סך של 2,000 ₪. אין לו שום קשר לחברת הפלאפון בוודאי לאור העובדה שהוא לא מצוי ברזי ההסכם. "לא ידעתי מההתניה הדורשת שימוש של 36 חודשים, לאחר תקופה קצרה של שימוש התחרטתי על העסקה והפסקתי את השימוש במכשירים".
שמעון חתם על הסכם עם החברה, דבר זה
מחייב אותו אף אם עשה בכך טובה לראובן. לראובן אין חיוב כלפי החברה אבל כלפי שמעון
הוא מחויב. קבלת מכשירי הפלאפון היא פעולת קנין. הקנין חייב את ראובן בשווי
המכשירים לפי התנאים של חברת הפלאפון. אם כן השעבוד הממוני של ראובן כולל את מחיר
המכשירים ואת כל ההתחייבויות שהוטלו על שמעון. אף אם נניח שראובן לא ידע מהדרישה
להחזיק חשבון פעיל למשך 36 חודש, אין זה פוטר אותו!
הוא נכח בזמן חתימת העסקה ויכול היה להתבונן
בכל המסמכים. ברור לשני בעלי הדין כי העסקה נעשתה עבור ראובן. לכן העסקה שלו מול
שמעון היא העתק מדויק של העסקה בין שמעון לחברת הפלאפון. עקרונית אין יכולת לראובן
לחזור בו באמצע הזמן אולם כאן שמעון עצמו הסכים לכך [עקב החוב הכספי הגדול שלו
כלפי ראובן כמבואר בס"ק א].
שמעון התאחר לפנות לחברה, לכן הוא חייב
לשאת בכל המשמעות הכספית של האיחור. למעשה לא ניתן לחשב בצורה מדויקת את המשמעות
של האיחור היות והדבר משליך גם על הסכום שדורשת החברה עבור המכשירים.
ראובן חייב בעלות המכשירים וכמובן לשלם על השיחות שחויגו. חלק מהחוב הוא ריבית על הפיגור בתשלום השיחות והמכשירים. לכאורה
הדבר מוטל על ראובן, אולם יש צד לומר שברגע שהוחזרו המכשירים לשמעון הוא לקח
אחריות על החשבון ובכך פטר את ראובן מכל אחריות. הנפק"מ היא מי נושא באחריות
על הריבית שחויבה מהזמן שהחזיר ראובן את המכשירים. [ניתן לומר שאף דמי השיחות שלא
שולמו אינם באחריות ראובן, היות ושמעון חייב לו 30,000 ₪, כל סכום שראובן חייב
לשמעון מתקזז.]
סוף דבר לא ניתן להגיע להגדרות מדויקות בחלוקת החוב לחברת הפלאפון הן מטעם של קושי טכני של חוסר נתונים והן בגלל הקושי להכריע מה היו יחסי העבודה בין בעלי הדין.
היות ואין אפשרות להגיע להגדרות מדויקות אנו משתמשים בכוח ההלכתי הניתן לבית הדין להכריע על פי שיקול הדעת, כדי שהדין לא יישאר חלוק [סימן י"ב סעיף ה]. לדעתנו ראובן נושא באחריות העיקרית לחוב של 6500 ₪ לכן אנו מחייבים אותו בשני שליש מהסכום [4333 ₪] ואת שמעון בשליש מהסכום [2177 ₪].
חובות ממון המוטלות על שמעון-
30,000 ערך הצ'ק
7,800 שכר טרחת עורך דין
2,177 חוב לפלאפון
חובות ממון המוטלים על ראובן 4,333 חוב
בגין הפלאפון
[1] ניתן לטעון שברגע לקיחת הצ'ק מראובן ישנה אומדנה דמוכח ששמעון
מתחייב לכסות את כל הנזקים שיגרמו לצורך החזר הסכום, ואז גם היזק המוגדר כגרמא,
ישולם. נראה שאין זו אומדנה כל כך ברורה, כאשר המצב הוא ששניהם האמינו שהצ'ק לא
יגיע לכלל גביה ממילא לא חשבו על האפשרות של גבית הצ'ק, "אונסא דלא אסיק
אדעתיה" כתובות ב:.