קנס הרתעתי כנגד בעלי חיים שהזיקו

התובע: חקלאי

הנתבע: בעלים של בעלי חיים

 עובדות וטענות

תיאור העובדות בקצרה

לתובע יש מטע עצי פרי סביב ביתו ולנתבעים הגרים באותה שכונה יש מספר בהמות אשר בדרך כלל נמצאות במכלאה ונקשרות בעת הוצאתם למרעה. מדי פעם מצליחות הבהמות להשתחרר, מגיעות לחצר התובע וגורמות נזק למטע.

לטענת התובע תופעה זו של גרימת הנזק החלה מיד עם הבאת הבהמות לשכונה לפני כשלוש שנים, ובמשך תקופה זו הוא התריע על כך באזני הנתבעים פעמים רבות אך ללא הועיל.

לפני כחצי שנה הזהיר התובע את הנתבעים כי אם הבהמות יחדרו שוב לשטחו, יחזיק הוא בהן עד לבירור והכרעה של בית הדין. ואכן בשעות הבוקר של ג' טבת התשס׳׳ט חדרו מספר בהמות לשטחו של התובע אשר תפס מתוכם שני סוסים, אותם כלא ברשותו והאכילם אצלו עד שדיווח למחרת לנתבעים שהסוסים ברשותו וכי הוא ישיבם רק לאחר הכרעת בית הדין.

לאחר ויכוח בין הצדדים, פנו הם טלפונית לרב הישוב, שהורה לתובע להחזיר לנתבעים את הסוסים ולהגיש תביעה לבית הדין.

בפני ביה׳׳ד הצהיר התובע כי הוא מוותר על תשלום הנזקים שנגרמו לו בעבר אך הוא דורש שהנתבעים ידאגו לאמצעים יעילים יותר, על מנת למנוע הישנות חדירת הבהמות לשטחו, וביקש שביה׳׳ד ישית על הנתבעים קנס הרתעתי מותנה שיחול אם בהמותיהם יחדרו לשטחו בעתיד.

כמו כן דורש התובע שהנתבעים ישלמו לו סך של 162 ש׳׳ח על פי הפירוט הבא: א. החזר אגרת בית הדין בסך 150 ש׳׳ח ב. את שווי האוכל לסוסים ששהו אצלו בסך 12 ש׳׳ח.

הנתבעים הודו בעובדות אך טענו שהם אכן מנסים לשמור שהבהמות לא יזיקו לשכניהם, וביניהם התובע. כמו כן הסבירו, כי הנערים המוציאים את הבהמות למרעה, לא תמיד קושרים את הבהמות כראוי ולכן הן משתחררות לעיתים, ומגיעות לשטחו של הנתבע. לגבי העתיד הציע אחד הנתבעים שהם יקימו נקודות עיגון חדשות ויציבות לקשירת הבהמות בשטחי המרעה.

השאלות לדיון

1.     מה מידת האחריות הנדרשת מבעל הבהמות?

2.     אם מוצדקת דרישת התובע להחזר הוצאותיו על הבהמות שהחרים?

3.     סמכות בית הדין בימינו להטיל קנס הרתעתי

4.     האם זכאי התובע להחזר הוצאות הדיון מהנתבע?

מידת האחריות הנדרשת מבעל הבהמות

לגבי אחריות האדם על נזקים שנגרמו מחמת בעלי חיים שברשותו נקבע:

"כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבים לשלם שהרי ממונם הזיק״ (רמב״ם נז״מ א,א).

ובאבן האזל שם ביאר:

״ברשותו - דהיינו כל מה שבאחריותו".

מדברי הרמב״ם עולה כי יסוד חיוב תשלומים על נכסים שהזיקו הוא הבעלות על הדבר המזיק אך אם שמר כראוי פטור מפני שהוא כאנוס, ואונס רחמנא פטריה. אמנם לדעת הטור יסוד החיוב הוא בכך שהאדם לא שמר את הנכס המזיק ולכן זו פשיעתו, וכניסוחו של הטור:

״כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם כן צריך לשמור ממונו שלא יזיק, ואם הזיק חייב לשלם״ (טור חו״מ שפט,א וכן דעת הנתיבות משפט חו״מ קנה סקי״ח וע' נזיקין - הרב אברהם שיינפלד ספריית המשפט העברי עמ' 169).

החזון איש (ב״ק ז, ז) מעלה את השאלה על מי חובת ההוכחה:

״ויש לעיין, בבעלים אומרים ששמרו כראוי אם על הבעלים לברר בעדים, או על הניזק לברר שפשעו בעלים?... ומשמע שעל הבעלים לברר כיון דההיזק לפנינו חשוב המזיק כטוען דבר מחודש ועליו לברר. ולפי זה חייב השומר לשלם עד שיברר ששמר כראוי, אף על גב דשומר לעולם נאמן בשבועה שלא פשע, הכא מתחייב נגד הניזוק מדין בעלים, ואינו נאמן בשבועה״.

נראה מדבריו שלא הרשלנות היא המחייבת בנזקי נכסים אלא השמירה הראויה היא הפוטרת ומוטל על בעל הנכס נטל ההוכחה ששמר כראוי וכדעת הרמב״ם שעצם הבעלות היא היוצרת את חיוב השמירה ואת חיוב התשלומים במקרה של נזק.

בנידון דידן בו הודה בעל הבהמות בנזקים שחזרו ונשנו על ידי בהמותיו וכן הודה ברשלנות מסוימת בסדרי השמירה על הבהמות, הרי גם לפי הטור חייב בנזקיהן.

בענין נזקים שנגרמו על ידי אכילת בהמה פסק השו״ע (חו״מ א,ג):

״בהמה שהזיקה בשן ורגל הואיל והיא מועדת מתחילתה הרי זה דבר מצוי ומגבין אותו דיינים שאינם סמוכים בא״י״

ועוד הוסיף:

״השן והרגל מועדין מתחילתן ומשלם נזק שלם״ (חו״מ שפט,ב שפט,ו)

לגבי חובת האדם לנקוט מראש באמצעים כדי שממונו לא יזיק קבע השו״ע (חו״מ שצז,א):

״מי שבהמתו רגילה להכנס לשדה חבירו ומזקת, יכול בעל השדה להתרות בבעל הבהמה שישמור בהמתו וצריך לשמרה, ואינו יכול לומר לו גדור שדך כדי שלא תכנס בו״

כמו כן מצאנו כי בבעלי חיים יש חובת הרחקה אף על פי שאינו גורם שיזיקו באופן ישיר כנאמר במשנה (ב״ב כג.):

״מרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה״.

ונפסק להלכה בשו״ע (חו״מ קנה,כד) וכן נקבע לגבי כלב שבעליו חייב לא רק על נזקיו אלא גם למנוע מראש את אפשרות הנזק (ב״ק טו: וכן עט:).

גם בנידון דידן ברור שחוץ מחובת התשלום על נזקי הבהמות קיימת חובה גמורה על בעליהן למנוע בצורה מוחלטת את אפשרות היווצרות הנזק. אמנם בנידונינו מחל הניזוק על הנזקים שנגרמו לו בעבר אך זכות לדרוש מהמזיק שישמור בצורה יעילה יותר על בהמותיו, וינקוט בכל האמצעים למנוע היזקן.

החזר הוצאות הזנת הבהמות

נפסק להלכה:

״כל מקום שנהנית הבהמה אף על פי שפטור מדין מזיק חייב לשלם מה שנהנית" (שו׳׳ע חו׳׳מ שצא,ח).

והוסיף ערוה׳׳ש (חו׳׳מ שצא,ז):

׳׳אם ידוע שהמזיק מאכיל תמיד לבהמתו שעורים משלם דמי שעורים כפי שויים׳׳.

ומכיון שהרגילות להאכיל בהמות אלה בתערובת לכן מתקבלת תביעת הנזק שהמזיק ישלם את דמי הזנת הבהמות בסך 12 ש׳׳ח.

סמכות בית הדין בימינו להטיל קנס

לגבי המצב בזמן הזה בו בטלה הסמיכה ואין הדיינים סמוכים איש מפי איש קובעת הגמרא (גיטין פח:) כי סמכויות בתי הדין נובעות מדין ׳׳שליחותייהו׳׳. כלומר כשליחים של בתי הדין הסמוכים שהיו בעבר בארץ ישראל. אמנם שליחות זאת מוגבלת דווקא לתחומים ולמצבים מסוימים, ולא ניתנה להם רשות לעשות שליחותם אלא בדברים שמצויים ושיש בהם חסרון כיס כגון ׳הודאות והלוואות׳, אבל דברים שאינם מצויים, אף על פי שיש בהם חסרון כיס כגון בהמה שהזיקה לחברתה בכוונה (קרן), או בדברים המצויים אבל אין בהם חסרון כיס כגון בושת או דיני קנסות לא ניתן לדון כיום (ב׳׳ק פד:).

בימינו, חותמים על שטר בוררות על פיו מקבלים הצדדים את בית הדין בין לדין ובין לפשר. על בסיס שטר זה נראה שבית הדין רשאי לפסוק סכום מסוים ולחייב את המזיק בתשלום הקנס. כיון שכל המגבלה שלא לדון בזמננו דיני קנסות היא דווקא כשדנים בכפייה, אז יש צורך בדיינים מומחים (קצות החושן ג, א, תומים א, א) אך כשהצדדים מקבלים על עצמם את בית הדין שידון בעניינם לפי ראות עיני הדיינים, זהו דין ללא כפיה ולא צריך מומחים.

כן נמצא בשיטה המקובצת (ב׳׳ק פד:) שדן בשאלה כיצד מצאנו בש׳׳ס מקרים שחכמים בבבל דנו בדיני גזילות וגניבות, ותירץ שם:

בכל אותם המעשים שהוזכרו בתלמוד שדנים אותם בבבל, ענינם כשבאו לפנינו לדון, והואיל ומקבלים עליהם את הדין דנין בכל מה שיבואו לפנינו עליו.

וכן פסקו בבית יהודה (סימן א), הרב אליעזר יהודה וולדינברג (הלכות מדינה ח׳׳א, שער א, פרק ה), הרצ׳׳י בן יעקב (משפטיך ליעקב ח׳׳ב, עמ' תה) והרב יועזר אריאל (׳דיני בוררות׳ עמ' קפז) שקבלת בעלי הדין מועילה גם לענין קנסות.

ועוד שהרמ׳׳א בשו׳׳ע (חושן משפט תכה, א) קבע:

"אם רואין בית דין שהוא צורך שעה ומגדר מילתא, יכולין לענוש במה שירצו".

ופירש הסמ׳׳ע (שם סק׳׳א) כשיש חשש שיעשו כן להבא.

לכן לאור כל הנ״ל ברור שיש ביד ביה״ד סמכות לתת קנס הרתעתי בנידון דידן.

הוצאות משפט

בשו״ע (חו״מ יד,ה) נפסק כי המתחייב בדין פטור מתשלום הוצאות הדין, ברם בימינו שחותמים על שטר בוררות שעל פיו מקבלים הצדדים את בית הדין בין לדין ובין לפשר נראה שבית הדין רשאי לפסוק סכום מסוים ולחייב את המזיק בתשלום הוצאות המשפט, כי כל המגבלה שלא לדון בזמננו קנסות ותשלומים שאינם מעיקר הדין היא דווקא כשדנים בכפיה שאז יש צורך בדיינים מומחים (קצות החושן ג, א ובתומים א, א) אך כשמקבלים על עצמם את בית הדין שידון בעניינם לפי ראות עיני הדיינים, הוי דין ולא כפיה ולא צריך מומחים, וכפי שהוכחנו לעיל, ולכן מועילה קבלת בעלי הדין לחייב את אחד הצדדים או את שניהם בשווה בהוצאות המשפט, וכן קבע הרב יועזר אריאל (״דיני בוררות״ מכון שער המשפט עמ' קפז,שצז).

זאת ועוד, כי בנוסח כתב הבוררות של בית הדין באיתמר נכתב כי הצדדים מסמיכים את בית הדין לחייב את הצדדים בתשלומי הוצאות משפט, על פי שיקול דעת בית הדין. וז״ל הסעיף: ״בית הדין מוסמך להחליט לפי ראות עיניו, לחייב בהוצאות הדיון, ונזקי גרמא, או לשלם לפנים משורת הדין״.

הסיבה שבית הדין ראה לנכון לשלב התחייבות זו במסגרת הסכם הבוררות היא, שבימינו, העלויות הנובעות מניהול הליך משפטי עשויות להיות גבוהות, ויש לפצות צד שעלויות אלו נכפו עליו בלא הצדקה. כמובן, שלא בכל מצב, הצד שהפסיד בדין יחוייב לשלם לצד שכנגד את עלויות המשפט. כמו כן, לגבי אגרת בית הדין, הצדדים משלמים לא על הדין עצמו כי מעיקר הדין אסור לדיינים ליטול שכר כדי לדון (שו״ע חו״מ ט,ה), ותשלום האגרה לבית הדין הוא על מכלול השירותים אותם מספק בית הדין.

פסק הדין

תביעת התובע מתקבלת במילואה.

הנתבעים ידאגו למנוע בצורה מוחלטת כניסה כלשהיא של הבהמות לשטחו של התובע, בכל צורה ואופן.

הנתבעים ידריכו את הנערים המטפלים בבהמות בצורה מדויקת כיצד לקשור את הבהמות בצורה שתמנע את השתחררותן.

על הנתבעים לשלם לתובע קנס בסך של 125 ש״ח בגין כניסה עתידית של אחת מבהמות הנתבעים לשטחו של התובע. אם תיכנסנה יותר מבהמה אחת בו זמנית יחושב הקנס על כל בהמה בנפרד. כל כניסה נוספת אחרי הכניסה הראשונה תוביל לקנס כפול (250 ש״ח לכניסה השניה, 500 ש״ח לכניסה השלישית, 1000 ש״ח לכניסה הרביעית, וכן הלאה).

התובע יידע בכתב את מזכיר בית הדין על כל כניסה של בהמת הנתבעים, ובית הדין יאשר את החיוב בקנס באופן פרטני. העתק בכתב ישאר בידי מזכיר בית הדין.

כמו כן על הנתבעים לשלם לתובע סך של 162 ש׳׳ח (החזר תשלום אגרת ביה׳׳ד + שווי מזן האכלת הסוסים בעת ששהו אצל התובע) תוך 30 יום, מיום מתן פסק הדין.

בית הדין מזרז את המזורזים (הנתבעים) על החובה ההלכתית והמוסרית לשמור על בהמותיהם שלא יזיקו, הן בהיבט הממוני והן בהיבט הצער הנפשי הנגרם לזולת.

ובאנו על החתום במתא איתמר:

הרב עמיחי כנרתי                    הרב נתן חי                          הרב רועי הכהן זק

           דיין                                    אב׳׳ד                                      דיין