שוכר שנשאר במושכר לאחר סוף תקופת השכירות

הנידון:  ג' השכירה דירה בתוך הבית שלה למשפחת ח' בסוף תקופת השכירות יש לה כמה תביעות נגד המשפחה:

א. תובעת 1500 ₪ על צביעת הבית, 1000 ₪ עבודה ו-500 ₪ חומרים בגלל שלא צבעו הבית כהוגן כאשר עזבו.

ב. 100 ₪ לתיקון שתי רשתות שהכלבה הרסה.

ג. 150 ₪ לתיקון סתימה במרפסת ע״י ב'.

ד. 200 ₪ לא' על תיקון סתימה במקלחת.

ה. חודש שכירות ע״ס 1200 ₪- 1000 ₪ שכירות ו200 ₪ מיסי יישוב על כך שלא פינו הבית וגרמו שלא יכלה להשכיר הדירה לאחר. רצתה לתבוע 3 חודשים אבל ויתרה על חודשיים בתור מאמץ לפשר בין הצדדים.

סה״כ 3150 ₪.

הנתבעים מודים בנזק של הרשתות אבל כופרים בשאר התביעות, נדון כאן בעז״ה בתביעות אלו.

א.      צביעת הבית

הטענות: כאמור התובעת תובעת 1500 ₪ על צביעת הבית שלא נעשתה כהוגן ע״י השוכרים. השוכרים טוענים שצבעו הבית פעמיים, מילאו כל החורים כמיטב יכולתם, ואע״פ שלא עשו עבודה מקצועית, עמדו בתנאי החוזה שהחזירו הדירה כמו שקיבלו אותה. טוענים שג' ראתה הדירה בלילה והסכימה שהצביעה הייתה מספקת ורק למחרת כאשר השוכר הפוטנציאלי טען שהדירה לא נצבעה כיאות, חזרה בה. ג' מודה שראתה הדירה בלילה והסכימה שהצביעה הייתה מספקת, אבל בבוקר כאשר האור היה יותר טוב ראתה שטעתה והצביעה לא הייתה מספקת. ג' גם טענה שהייתה צריכה לקלף ולצבוע הקיר של מכונת הכביסה שהייתה רטובה בגלל שהשוכרים השאירו שם ברז פתוח, ועקב כך צבעה את כל הבית הואיל וההפרש בין המחיר של צביעת קיר (400 ₪) לצביעת כל הבית (1000 ₪) היה קטן יחסית, והצורך לצבוע הקיר היה כתוצאה מרשלנות של השוכרים כאמור שהשאירו שם ברז מטפטף.

הפסק: א״א לחייב השוכרים על ההוצאות של צביעת הבית מכמה טעמים:

א. הם טוענים שקיבלו הדירה בצביעה לא מקצועית וכך החזירו אותה והמוציא מחברו עליו הראיה.

ב. זה שהמשכירה ראתה הדירה בלילה והסכימה שנצבעה כיאות מחזקת טענת השוכרים שאכן הצביעה הייתה מספיקה ואע״פ שמצאנו שהראייה אינה כ״כ טובה בלילה מזה שלא רואים מראות בלילה וכו׳ ע׳ יו״ד קצ״ו,ד׳ מ״מ שם מדובר בהכרת הבדלים מאוד דקים בין הצבעים, שי״ל בהם שבלילה הראיה אינה מספקת אבל לא מצאנו שא״א להכיר אדם בלילה לאור הנר וכו׳ או שא״א להעיד על מעשה שנעשה בלילה מחשש שהעדים לא הכירו הנידונים כיאות וכו׳. ולכן נראה שראיה בלילה מספיקה לדברים גדולים כמו ראיית הצביעה. בנוסף לכך היום התאורה השתפרה ואפילו רואים מראות בלילה ק״ו צביעת הדירה. ולכן נראה שהודאת המשכירה שהצביעה הייתה מספיקה מהוה הודאת בעל דין ומחילה על שאר תביעות בנידון, ואע״פ שבהודאה שלא בבי״ד. אפשר לטעון משטה הייתי בך, במחילה לא שייך טענת השטאה או השבעה כמש״כ חו״מ פ״א,כ״ט. ולכן נ״ל שיש כאן מחילה על טענת הצביעה.

ג.   דברי המשכירה שנאלצה לצבוע בגלל הקילוף במקום מכונת הכביסה שנגרם ע״י השוכרים, אינה מקובלת, שהרי ב' הסביר באופן משכנע שהקילוף לא נגרם מטפטוף הברז שהרי הקילוף נמצא למעלה מן הברז אלא ע״י הבידוד הלקוי של המקלחת, וכך אמר לי גם א', ואדרבה יש בדברי המשכירה הודאה שלא היה צורך לצבוע ושלולא הקילוף לא הייתה צובעת כלל!

סיכום פרק זה: א״א לחייב השוכרים לשלם צביעת הבית.

ב.       תיקון הרשתות

השוכרים הודו שחייבים לשלם 100 ₪ על נזק זה.

ג.        סתימה במרפסת

ב' הסביר לנו שלא היתה סתימה במרפסת אלא שעלים כיסו את פתח הביוב, ולכן אין כאן חיוב על השוכרים שכך דרכו של עולם.

סיכום פרק זה: השוכרים פטורים מתיקון הסתימה במפרסת.

ד.       סתימה במקלחת

א' אמר לי שהסתימה בצינור של המקלחת היתה סתימה קשה שרק בעל מקצוע יכול היה לפתור אותו ואמר שסתימה כזו יכולה לקרות ע״י שימוש רגיל במקלחת, ואינה מצביעה על שימוש יוצא דופן ולכן נראה שא״א לחייב השוכרים על כך. לפי ההלכה פטורים שהרי כל תיקון שצריך בעל מקצוע לבצע אותו חל על המשכיר (חו״מ שי״ד) וזו היתה סתימה כזו כמו שא' אמר. וגם אם היה מעשה הדיוט נראה שאין חיוב על השוכר לתקן, אלא שיכול לתקן אם רוצה והעיקר שהמשכיר פטור ואכמ״ל. ונראה גם שזה נכלל במונח ״בלאי סביר״ שכתוב בחוזים, שהרי נגרם ע״י שימוש נורמטיבי במקלחת.

סיכום פרק זה: השוכרים אינם חייבים לשלם על הסתימה.

ה.      שכירות

המשכירה תובעת חודש שכירות סה״כ 1200 ₪- 1000 ₪ לשכירות ו 200 ₪ למיסי יישוב, בגלל שהשוכרים לא סילקו את חפציהם מן הדירה ועי״ז נגרם לה נזק שלא יכלה להשכיר הדירה. נראה שיש כאן שתי טענות: (א) על עצם השימוש בנכס מעבר לתאריך הפינוי. (ב) בזה שלא יכלה למצוא שוכר חילופי בגלל החפצים שהיו בדירה. אחרי השמעת טענות שונות י' הודה שהחפצים שלהם היו בדירה לחצי חודש מעבר לתאריך הפינוי, אבל טוען שביקשו וקיבלו רשות לאכסן חפציהם בדירה. ונדון בטענות אלו:

א)      הטענה שהשוכרים מנעו ממנה להשכיר הדירה

א״א לחייב השוכרים מכח טענה זו שאינו אלא גרמא בעלמא כמש״כ הרא״ש (ב״ק,ב,ו׳) שזה בכלל מש״כ בירושלמי ״המבטל כיסו של חבירו פטור״ ונפסק בחו״מ שס״ג, ו.

ב)      הטענה שהשתמשו בדירה מעבר לתאריך

ברור שהשוכרים חייבים לשלם אם השאירו חפצים בבית מעבר לתאריך הנקוב, שזה נהנה וזה חסר הוא כמש״כ ב״ק כא. ונפסק בשו״ע שס״ג,ו הנ״ל.

מיהו צריכים לעיין כאן בטענת השוכרים, שג' נתנה להם רשות להמשיך לדור בבית, וג' טענה שביקשה שיפנו הדירה וכאשר לא עשו כן וראתה שלא היתה לה ברירה אלא להרשות להם להישאר, הסכימה אבל לא פטרה אותם מלשלם השכירות.

1)      סיבות לחיוב על השהות מעבר לתאריך הנקוב

נראה שטענת המשכירה מקובלת כאן מכמה טעמים:

1.      אפילו אם נקבל את טענת השוכרים שהמשכירה נתנה להם רשות להישאר בבית אין בעצם נתינת רשות להישאר בבית כדי לפטור אותם מתשלום, שהרי היו חייבים לבקש רשות שהרי הגיע זמנם לצאת ואם נשארים שם בלי רשות היו בבחינת שואל שלא מדעת גזלן, וזה שהרשתה להם להישאר בבית סילקה מהם חשש של גזל אבל אין בזה מחילת התשלום הואיל ועצם השימוש הזה חייב בתשלום. ונראה שזה אינו דומה למש״כ רמ״א חו״מ שס״ג,י׳ ״האומר דור בחצרי א״צ ליתן לו שכר״, ששם בעל הבית הזמין זר להיכנס לתוך ביתו ולכן י״ל שויתר לו על התשלום, אבל בנידון דידן השוכרים גרו שם בתשלום, והמשכירה רצתה להשכיר, ומנין שנאמר שמחלה?! וכל הדיונים שם בפ״ת ז׳ בשם ח״ס הוא כאשר גרו בחינם והמשיכו לאחר הזמן הנקוב, שם יש להסתפק אם חייבים לשלם או לא, וכן אם הזמין אותו להיכנס לביתו כנידון הרמ״א, אבל בנידון דידן שגרו בשכר נראה שלכו״ע חייבים לשלם. ובר מן דין ע״ש בגר״א ל״ב שהוכיח מלשון התשובה שהיא מקור הרמ״א שהנידון של הרמ״א שם שחייב, הוא בחצר דלא קיימא לאגרא, שהרי המשכיר היה בדרך לנסוע למדה״י, ורק בזה פטר, אבל בגר בחצר דעבידא לאגרא לכו״ע חייב. ותמה על האחרונים שהבינו ברמ״א שפוטר גם בקיימא לאגרא. והביא ראיה מגמ׳ מפורשת ב״מ סד: ומפסק השו״ע ורמ״א יו״ד קס״ו,ב שחייב בכה״ג ולפי״ז אין סתירה בין פסק הרמ״א כאן למש״כ בסו״ס רמ״ו ומתורצת קושיית האחרונים בזה. ולכן נראה שבכה״ג השוכרים חייבים לשלם גם לפי טענתם שהמשכירה נתנה להם רשות להשאיר שם חפציהם.

2.       ואפילו אם נאמר כפשט לשון הרמ״א הנ״ל שהמזמין חברו לדור בביתו, פטור מלשלם לו שכר כהבנת האחרונים שם, ולא נחלק כמש״כ בין מי שגר שם בשכר וממשיך שלכו״ע חייב לבין מי שהזמינו להיכנס לביתו שפטור, אלא נסבור שפטור, בכל אופן בנידון דידן נראה שלכו״ע חייב לפי דברי המשכירה וזה בגלל שטענה שדרשה מן השוכרים לצאת, והם סירבו ורק אח״כ הרשתה להם להמשיך להשתמש בדירה, ובכה״ג לכו״ע חייב. ומקור לכך ממש״כ בשו״ע חו״מ שס״ג,ו׳ ״הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא, ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו ואם לא אמר לו צא אם אותה חצר אינה עשויה לשכר א״צ להעלות לו שכר...״ מפסיקת השו״ע רואים שגם אם מדובר בחצר שהדר שם פטור כגון אם אינו עשוי להשכיר, מ״מ כאשר בעל החצר מגלה דעתו שאין רצונו שיגור שם, חייבים לשלם בגלל שדרישתו שיצא הופכת החצר לעשויה להשכיר, עי׳ הטור חדש הערה מח בשם כה״ג או שהאדם יש לו דין עשוי לשכר אפילו אם אינו כך ע״ש בהערה ס׳. ולכן בנידון דידן שמדובר בחצר העשויה לשכר ובאדם העשוי לשכור, והמשכירה גילתה דעתה שרצונה שיצאו מן החצר, יש כאן סיבה כפולה לחייב השוכרים (א) שגם בסתם היו חייבים. (ב) אפילו אם לא היו חייבים עכשיו שגילתה דעתה שאין רצונה שימשיכו בשימוש הבית חייבים כנ״ל. וא״כ נראה שאע״פ שאח״כ הסכימה שיכולים להשאיר הדברים בתוך החצר כאשר הם סירבו להוציא הדברים, נראה שזה רק מבטל הדרישה שיצאו אבל הגילוי דעת שלה שדורשת פיצוי על זה שנשארים שם לא זזה ממקומה, שהרי עשאו חצר העשוי להשכיר וכו׳ כנ״ל. ולכן נראה שאפילו לפי השיטות שהמזמין חבירו לגור בחצירו פטור מלשלם לו, בכה״ג שהרשיון להמשיך בחצר בא אחרי הדרישה שלה שיצאו, כאן לכו״ע חייבים, ואינו נראה שהיא עברה מקיצוניות אחת לדרוש שיצאו לקיצוניות שניה שמתירה להם לגור שם בלי תשלום.

3.      ועוד שהרשות להמשיך להשתמש בחצר ניתנה בעל כורחה כאשר הבינה שהשוכרים לא מתכוונים להוציא החפצים בגלל שאין להם לאן להוציאם וכו׳ ולכן אינו כדברי הרמ״א הנ״ל שפטור מלשלם, והואיל והרמ״א עצמו מחמיר בסי׳ רמ״ו, יז בת״ה שי״ז בשם המהרי״ק שנתינת רשות אינה פוטרת, ממילא אין במה שכתב סי׳ שס״ג אלא חידושו בלבד כאשר מזמין אותו לגור אבל לא בכה״ג שהרשיון ניתן בעל כורחה של המשכירה.

2)      הכרעה במקום מחלוקת בין משכיר לשוכר

מיהו יש לעיין שהרי המשכירה טוענת שבקשה מהם לצאת ורק אח״כ ע״כ נתנה רשות להישאר בחצר, אבל השוכרים מכחישים דבריה ואמרו שנתנה להם רשות בלי פקפוק. לכן יש לעיין מי נאמן בין שניהם, ואע״פ שהכלל הוא המוציא מחבירו עליו הראיה בנידון דידן יש להסתפק מי המוציא שקיימא לן שקרקע בחזקת בעליה עומדת, והמשכירה היא המוחזקת בדירה שלה, ויש לעיין בגדרים של קרקע בחזקת בעליה עומדת, אם גם בכה״ג נאמר שהמשכירה מוחזקת, ולכן היא תהיה נאמנת בטענתה והשוכרים חייבים לשלם א״ד סו״ס השוכרים מוחזקים בכספם ולכן הם פטורים.

ונראה שדבר זה במחלוקת רמ״א וש״ך שנויה. ע׳ סי׳ שי״ז,ב׳ שהרמ״א כתב ״וה״ה בשאר טענות שביניהם ומיהו י״א דאם הוא לאחר זמן שיכול לומר פרעתי או לא שכרתי מעולם, ונפל טענה בין משכיר לשוכר אע״ג דהקרקע בחזקת בעליה עומדת, השוכר נאמן במיגו״ וע״ש בש״ך (ח.) שמקור הרמ״א במרדכי שאם יש מחלוקת בין שוכר ומשכיר בקציצה זאת אומרת בכמה השכיר לו הנכס, המשכיר נאמן ובמרדכי כתוב שם ״ואפילו אם בא בסוף החודש כולו למשכיר״ והרמ״א הבין שאפילו אם מחלוקת זו התגלעה לאחר סוף תקופת השכירות המשכיר נאמן ואפילו אם יש לשוכר מיגו, לא נאמן שזה מיגו להוציא הואיל וקרקע בחזקת בעליה עומדת, והש״ך חולק על הרמ״א בתרתי (א) שכוחו של דין קרקע בחזקת בעליה עומדת הוא רק אם המשכיר בא בתחילת הזמן שמתווכחים עליו, והמשכיר נאמן אז שיכול להוציא השוכר מן הבית אבל אין כח לחזקת המשכיר בקרקע אם בא לאחר שהשוכר כבר גר בבית ועכשיו הויכוח אם השוכר צריך לשלם או לא, ואדרבה שם השוכר מוחזק בכספו! (ב) אם יש מיגו לכו״ע השוכר נאמן.

ודברי הש״ך נראין לי ק״ק מכמה טעמים:

א.      הש״ך עצמו כתב שרב ישעיהו בועז בקיצור מרדכי שלו וכן מהר״ה יוסף אועלינג ז״ל בקיצור שלו כתבו כמו הרמ״א.

ב.       נראה שדברי הש״ך האלו סותרים גמ׳ מפורשת בב״מ ק. שנפסק בס׳ קי״ז,ג׳ נאמר בגמ׳ שם שאם יש שטר שכתוב בו ״שנים״ בלי לציין כמה, ויש ויכוח בין שוכר למשכיר, משכיר אומר שתי שנים ושוכר אומר שלוש, וקם שוכר ואכל פירות של השנה השלישית, נפסק שם שהלכה כרב נחמן שקרקע בחזקת בעליה עומדת, במילתא דלא עבידה לאיגלויי היא אבל בויכוח על כמה שנים קבעו ביניהם, שזה עבידא לאיגלויי ע״י העדים, לא מוציאים מן שוכר בגלל ש״אטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן״. משמע שמעיקר הדין השוכר צריך לשלם השנה השלישית! ומדובר שם להוציא מעות מידי השוכר אחרי שכבר גר בבית, ולא רק להוציא השוכר מן הבית כאשר הויכוח הוא לפני שהשוכר מתחייב. וזה דלא כש״ך. ואכן ע״ש ברא״ש ונפסק בשו״ע הנ״ל בי״א, שאם העדים מתו וא״א לברר, מוציאין מן השוכר! וזה דלא כש״ך?! וא״א לתרץ כאן כמו שהש״ך תירץ הגמ׳ ב״מ קב: שאם נולד הספק לפני שגר בבית, מוציאים מן השוכר כמו שרש״י פירש בסוגיא שם ד״ה ורב נחמן, שהרי רש״י כתב מפורש (קי. ד״ה קרקע) ״אע״ג דלא תבעיה עד לאחר אכילת פירות אנן בתר קרקע אזלינן, וכי מספקא לן שנה זו של מי אוקי ארעא בחזקת מריה ושלא כדין אכלינהו לפירי״. רואים שגם אם הדו״ד בין הצדדים היה אחרי אכילת הפירות הואיל והספק נולד בנוגע לקרקע, מכריעים הספק לגבי הקרקע וממילא מוציאים מן השוכר, כתוצאה מהכרעת הספק בעניין הקרקע. וזה בדיוק כפסק הרמ״א הנ״ל, שגם אם הויכוח על הקציצה היה בסוף התקופה, הואיל והויכוח הוא בנוגע לקרקע, מכריעים הספק לטענת המשכיר ולכן מוציאין מן השוכר. ומה שהקשה הש״ך איך החזקה יכולה להכריע הספק למפרע נראה לומר שהואיל והספק הוא על הקרקע מכריעים הספק על הקרקע למפרע ומכריעים שגר שם בלי לשלם ולכן מוציאים ממנו, כלשון רש״י הנ״ל ״אנן בתר קרקע אזלינן וכי מספקא לן שנה זו של מי אוקי קרקע בחזקת מריה ושלא כדין אכלינהו לפירי״ אבל מש״כ רש״י קב: שמוציאים מן השוכר, בספק בלשונות, בגלל שנולד הספק בתחילת החודש! וש״ך הוכיח משם שאם הספק נולד בסוף החודש- לא מוציאין מן המשכיר, וזה סותר מש״כ למעלה מרש״י קי? וי״ל שבספק בלשונות מדובר בשמא ושמא שגם המשכיר טוען שמא ולכן שם צריך שיוולד הספק בתחילת החודש אבל אם היה ברי וברי היו מוציאים גם אם נולד הספק בסוף החודש. וזה דלא כרא״ש שהש״ך הביא שבמקום טענת ברי לפי רב נחמן השוכר מוחזק. אבל רואים שהרמ״א הנ״ל אינו סובר כך, שס״ל שבכל טענה, כולל טענת ברי המשכיר מוחזק ונראה שגם רש״י חולק על הרא״ש שהרי הנימוק שלו בדף ק. שהמשכיר מוציא פירות הוא שכבר פשטנו הספק על הקרקע, ולכן לא שייך תפיסה, שאין כאן ספק כלל, וא״כ אין הבדל בין טענת ברי או שמא מצד השוכר!

ג.        פשט הש״ך במרדכי קצת דחוק שהרי נאמר שם מפורש ״אבל אם שוין הן על הקציצה ועבר זמן פריעת השכירות ואומר שוכר נתתי ומשכיר אומר לא נתת...״ פשט לשון המרדכי מורה שהמרדכי עושה כאן השוואה בין ויכוח על הפרעון לבין ויכוח על הקציצה, שבקציצה אומרים קרקע בחזקת בעליה עומדת משא״כ בויכוח על הפרעון. ולא כמש״כ הש״ך שהחילוק הוא בין תביעות לפני שגר בו לבין תביעות לאחר שגר בו, וקציצה היא דוגמא לויכוח לפני שגר בו ופירעון הוא דוגמא לתביעה לאחר שגר בו. שהרי כתוב ״אם שוין על הקציצה ועבר זמן פריעת השכירות״ ולמה אינו מחלק בתוך עניני הקציצה? וע׳ שם שכתב ״דלעולם בתחילת הזמן מוחלקים על הקציצה ובסוף הזמן על הפרעון״. וזה ק״ק שהמרדכי לקמן בסמוך דן בטענות פרעון בתוך הזמן! א״כ מי אמר לחלק בין קציצה שתמיד מתווכחים עליה בתחילת התקופה משא״כ פרעון בסכינא חריפא?! אלא נראה שהחילוק הוא בין פרעון שהספק אינו בגוף השימוש בקרקע לבין קציצה שהספק הוא על תנאי שימוש בקרקע ולכן החזקה על הקרקע יכולה להכריע ספק זה.

וגם מש״כ הש״ך שמש״כ במרדכי ״אם בא בסוף החודש כולו למשכיר״ הוא ציטוט מן הגמ', אינו קושיא לפשט הרמ״א, אלא המשמעות היא שגם בסוף התקופה, הספק מוכרע לטובת המשכיר! והמרדכי אינו מחלק כלל בין טענות שהן שמא ושמא כמו הנידון בגמ׳ הנ״ל קב. לבין הנידון של המרדכי שם דהיינו ספק בקציצה, אלא אדרבה הוא מדמה אותם ולומד מן הגמ׳ הנ״ל, להכריע השאלה לגבי קציצה, משמע שיש דמיון בין כל המקרים והכלל שנכון לספק לשונות נכון ג״כ לויכוח בקציצה.

ולכן היה נראה כרמ״א. ולכן נאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ונאמנת בטענתה שסירבה ואח״כ הרשתה בלית ברירה, ולכן השוכרים חייבים לשלם לה השכירות, ואפילו לפי הש״ך י״ל שיודה בנידון דידן שהרי הספק נולד כאן בתחילת תקופת הויכוח, שהרי בסוף תקופת השכירות השוכרים היו צריכים לפנות הבית, כמו שכתוב בחוזה, ודבר זה היה ידוע לכולי עלמא, ואז התחיל הויכוח, באיזה תנאים הרשתה להם להישאר ולכן י״ל שגם הש״ך יודה שבנידון דידן השוכר חייב.

סיכום עד כאן: נראה שהמשכירה נאמנת בטענתה שלא הרשתה להם להישאר בבית, אלא ביקשה מהם לצאת ונאלצה ליתן להם רשות להישאר ואין בזה מחילה על השכר גם להבנת האחרונים בדברי הרמ״א שס״ג,י׳, וזה גם לש״ך בסי׳ שי״ז,ה׳ הנ״ל.

3)      אם אמרינן מיגו להוציא

מיהו יש לעיין כאן בשאלה נוספת, הרמ״א הנ״ל ממשיך וכותב ״י״א דאם הוא לאחר זמן השכירות שיכול לומר פרעתי או לא שכרתי מעולם, ונפל טענה בין המשכיר והשוכר אע״ג שהקרקע בחזקת בעליה עומדת, השוכר נאמן במיגו״. וע״ש בש״ך שלפי הרמ״א יש מחלוקת ראשונים אם נאמן במיגו. לפי המרדכי אינו נאמן במיגו, בגלל שהוא מיגו להוציא, ולפי הנ״י נאמן. והש״ך עצמו חולק על הרמ״א וס״ל שלכו״ע אינו מיגו להוציא והביא ראיה מן הדין שכתוב בסו״ס שי״ז שאם הקרקע בידי השוכר ג׳ שנים ויכול לטעון שלקוח בידו, נאמן לטעון שיש לו לאכול השדה עוד כמה שנים. וזה מן הש״ס שם ב״מ קי. מיהו נראה שאפשר לדחות את הראיה הנ״ל ששם ע״י טענת לקוח הקרקע כבר אינה שייכת למשכיר, ולכן מיגו זה מבטל החזקה שיש לבעל הקרקע, אבל במיגו דפרעתי או לא שכרתי, הקרקע שייכת לבעליה לכו״ע ולכן מיגו זה הוא מיגו להוציא.

ולפי״ז נראה ששתי דעות אלו ברמ״א חולקות בשאלה אם אמרינן מיגו להוציא או לא. לפי מרדכי לא אמרינן מיגו להוציא ולכן רק מיגו דלקוח כאשר מוחזק ג׳ שנים מתקבל, משא״כ לנ״י אומרים מיגו להוציא.

ויש לעיין איך פוסקים במחלוקת הנ״ל אם אומרים מיגו להוציא או לא? וע׳ פ״ג, י״ב ברמ״א שתי דעות אם אומרים מיגו להוציא או לא, וע״ש בש״ך (לא) שהוכיח מסו״ס פ״ג שמחבר פסק שלא אומרים מיגו להוציא ורמ״א שם לא חלק עליו, ועל פי זה מתרץ שיטת העיר שושן שהביא רק הדעה ברמ״א שלא אומרים מיגו להוציא וכ״פ ג״כ הנתיבות שם בכללי מיגו (א) וכך נראה מפשט המחבר פ״ג,י״ב הנ״ל. וי״ל שרמ״א הביא שם שתי דעות שמדובר שם שיש שטר והדיון הוא אם היה תנאי בשטר או לא, ולכן י״ל ששם י״א שאמרינן מיגו להוציא בגלל שיש לו שטר כשר בידו, וכמשכ״ש ש״ך (כ״ח). מיהו ע״ש בסמ״ע (מ״ד) בשם הריב״ש (שלו) ״שגם לס״ל שלא אומרים מיגו להוציא מ״מ נגד קרקע אמרינן, ולא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת וע״ל סי׳ ק״ן מדין זה״, וע״ש שמדובר במיגו דלקוח כאשר החזיק בו ג׳ שנים. ונ״ל כנ״ל שרק שם אמרינן מיגו להוציא שלפי טענתו הקרקע אינו שייך לתובע כלל, ולכן מתבטל הכח של הקרקע בחזקת בעליה עומדת. ולכן בנידון דידן י״ל שלא אמרינן מיגו להוציא.

מיהו הרמ״א אצלינו הביא דעת הנ״י שאמרינן מיגו פרעתי או לא השכרתי! וזה דלא כמש״כ שהפסיקה היא שלא אמרינן מיגו להוציא. וי״ל שרמ״א ס״ל שהואיל ואכל הפירות כבר י״א שאמרינן מיגו להוציא אע״פ שהספק התחיל על הקרקע ולפי״ז י״ל שיכול לטעון קים ליה כדעה זו ברמ״א.

סיכום ענין זה: יש להסתפק אם השוכר יכול לטעון קים ליה שיש לו מיגו דפרעתי או שפניתי הנכס, ולכן נאמן לומר שהמשכירה נתנה להם רשות להישאר בנכס בשופי, ולא היה כתוצאה מלית ברירה במצבה, וצ״ע בזה.

סיכום פרק זה: נראה שאע״פ שאולי יש לשוכר מיגו לומר שהמשכירה נתנה להם רשות להישאר בנכס בשופי, מ״מ הואיל וכבר כתבנו שגם אם נתנה להם רשות להישאר בנכס בשופי, מ״מ חייבים לשלם על פי הגר״א הנ״ל, וכתבנו שנראה שבכה״ג שגרו שם בשכירות זה מוסכם לכל הפוסקים, ולכן חייבים לשלם על חצי חודש שכירות. ובפרט שהח״ס בפ״ת שם כתב שגם לפי הבנתו ברמ״א כדאי לעשות בזה פשרה. ולכן נראה שחייבים לשלם חצי חודש שכירות דהיינו 500 ₪ אבל לא נחייב על מיסי יישוב, הואיל וכבר לא גרו בבית ולכן לא נהנו מן השירותים של היישוב, ושילמו כבר בבית החדש שלהם. ולכן למסקנה חייבים 500 ₪ על שכירות של חצי חודש.  

האם יש השפעה על הפסקים הנ״ל מכח העובדה שיש כאן מודה מקצת הטענה?

השוכרים הודו בנזק של 100 ₪ על רשתות, וא״כ הם מודים במקצת, האם יש שבועה דאורייתא כתוצאה מכך? נראה שאין כאן שבועת מודה מקצת בגלל שכל החיובים והפטורים הנ״ל נעשו בגדר פסק ודאי ולא מכח ספק והממע״ה, ויש רק שבועה כאשר הב״ד מסתפק, מיהו כל זה בטענות האחרות, אבל בטענת השכירות, שיש ויכוח כמה זמן נשארו בבית, חודש או חצי חודש, כאן יש שבועת מודה מקצת הטענה, שהרי חוב בשכירות דינו כמטלטלין, אם דנים לאחר מעשה על תשלום השכירות כמש״כ חו״מ,צ״ה,ד׳ וע״י חיוב שבועה זו אפשר לגלגל שבועה דאורייתא על שאר הטענה. ונשאלת השאלה איך נפסוק למעשה בכה״ג היום שמנהג בתי הדין לא להטיל שבועה על המתדיינים אלא להטיל תשלום חלקי במקום השבועה? ונראה שלא לחייב על הגלגול שבועה, שהרי המחבר הביא שתי דעות בחו״מ ע״ה, י״ח, אם יש מתוך שאינו יכול להישבע משלם בגלגול או לא, ולכן בנידון דידן לא נחייב תשלום בזה. וגם יש להסתפק אם בכלל אפשר לגלגל בדבר שהב״ד כבר פסקו באופן מוחלט שאין עליו תשלום וצ״ע בזה.

מיהו בחיוב מודה מקצת על השכירות חל הכלל מתוך שאינו יכול להישבע משלם, והמנהג לחייב על שבועה דאורייתא תשלום של חצי התביעה אבל נראה שבנידון דידן נסתפק בתוספת שליש בגלל שהטענות של התובעת בקשר לזמן הישארות השוכר בדירה לא היו ברורות לגמרי.

לפי״ז על השוכרים להוסיף עוד 166.66 ₪ על ה־ 500 ₪ שכבר חויבו על השכירות סה״כ 666.66 ₪.

פסק: על השוכרים לשלם 666.66 ₪ על השכירות ועוד 100 ₪ על נזק הרשתות סה״כ 766.66 ₪ תשלום זה יתבצע לא יאוחר מ-30 יום מאישור פסק זה.

על החתום:

הרב יהודה קרויזר, רב היישוב מצפה יריחו

הרב ברוך פז