תשלום לקבלן למרות תקלות באירוע

התובע: א, קבלן תאורה והגברה

הנתבע: ב, ישוב

עובדות וטענות

א. נושא התביעה

בתאריך כ"ט ניסן תשס"ו הועסק התובע כקבלן על ידי הנתבע (ישוב מסוים), על מנת שיכין ויפעיל את מערכת ההגברה ואת התאורה למופע יום העצמאות תשס"ו של היישוב. תמורת עבודה זו הסכים היישוב לשלם לתובע, על פי בקשתו בכתב, סך 7,500 ש"ח כולל מע"מ (התובע טען בפני בית הדין שהוא הסביר לנציג היישוב איתו עבד מר ס', שכעסק זעיר הוא פטור מתשלום מע"מ וכוונתו היתה שהתשלום הסופי שעל היישוב לשלם לו "כולל הכל" הוא 7,500 ש"ח; טענה זו לא הוכחשה על ידי מזכיר היישוב, שייצג את היישוב בדיון בפני בית הדין).

בשעת המופע היו תקלות בתאורה ובהגברה: רק שליש מהתאורה עבדה והיו רעשים שהפריעו לאיכות המופע. תקלות אלו גרמו לכך שהיישוב לא יכול היה לשווק לחברים את ההקלטה של המופע כמנהגו באירועים דומים. לטענת היישוב תשתית החשמל ביישוב פעלה בעבר ללא תקלה והיא תקינה גם עתה אף שלא נעשו בה מאז המופע שינויים כלשהם. מכאן מסקנתם של נציגי היישוב שהאשמה לתקלות במופע רובצת לפתחו של התובע בלבד. כמו כן, לדבריהם, אילו הגיע התובע ליישוב ב- 10:30 באותו בקר כפי שסוכם, גם אם היה מגלה תקלה בתשתית החשמל שביישוב, היה ניתן לתקן אותה. מסיבה זו, לא שילם לו היישוב אפילו תשלום חלקי על עבודתו. בשלב מסוים הוצע לו אמנם כפשרה לקבל סך של 5,000 ש"ח עבורו יוותר על כל תביעה כנגד הנתבע, אך הוא סירב להצעה זו.  

לטענת התובע, העבודה שלו היתה ללא-דופי – עובד שלו, מר א', הגיע ליישוב בשעה 11:00 באותו הבקר (נציג הנתבע אישר מאוחר יותר את נכונותה של טענה זו) והתובע עצמו הצטרף אליו בשעה 16:10. לדבריו של התובע גם הציוד שהוא הפעיל היה תקין. בשעה שלקח מחנות ההשכרה את הציוד הוא נבדק ונמצא תקין וכן בשעת החזרתו נבדק שוב על ידי המשכיר בנוכחותו של התובע ומר א' ונמצא תקין. לכן מסקנתו של התובע היא שהאשמה לתקלות באירוע נבעה אך ורק מתשתית חשמל לקויה ביישוב.

בתאריך ט"ו כסלו תשס"ז הגיע חשמלאי מטעם בית הדין, מר ח', בנוכחות הרב בלס, אב בית הדין לבדוק את תשתית החשמל ביישוב. ממצאיו העלו שתשתית זו היתה תקינה בשעת הבדיקה ולא היו סימנים לשינויים שבוצעו בה בזמן האחרון. מסקנתו של מר ח' היתה ש"אין שום אפשרות לקבוע באופן חד-משמעי מה גרם לכשל במערכת התאורה" (הצהרת מר ח' מט"ז כסלו תשס"ז, 7.12.06). "הלוח הקיים יכול היה לעמוד בעומס" שהיה דרוש לאותו אירוע (הצהרת מר ח' מט"ז טבת תשס"ז, 6.1.07).  

לגבי התקלה בתאורה: מר ח' לא שלל את האפשרות שמתח החשמל הגיע לפאזה אחת בלבד מתוך שלוש הפאזות של השקע התלת-פאזי אך מקרה כזה, בו התשתית של היישוב אחראית לתקלה, אינו שכיח ואינו קורה "סתם". "במידה ונורות לא פועלות" כתב מר ח', "יש שתי אפשרויות: האחת שלא מגיע מתח והשנייה שהנורות לא תקינות". מתוך שיחה עם חשמלאי היישוב מר כ', הבין מר ח' שחשמלאי היישוב לא היה נוכח במקום בשעת המופע ביום העצמאות (הצהרת מר ח' מכ"ח טבת תשס"ז, 18.1.07).  

לגבי הכשלים בהגברה כותב התובע ("נספח לכתב תביעה", סעיף 4) שמר ס' שהיה "ממונה מטעם היישוב על החלק הטכני של אירוע יום העצמאות תשס"ו" (כדברי מר ס' בתצהירו מ- 15.9.06) הודיע לו לפני האירוע שגם השקעים החד-פאזיים בבני עקיבא וגם השקע החד-פאזי שבלוח "נמצאים במערכת נפרדת מהשקעים שבמגרש האירועים". טענה זו לגבי השקעים בבני עקיבא חוזרת בתצהירו של עוזרו של התובע מר א' (סעיף 6). היא מופיעה פעם שלישית ובהדגשה ב"תמצית סיכומי טענות מטעם התובע" (י"ד שבט תשס"ז, סעיף ג). טענה זו של התובע לא הוכחשה לא על ידי מר ס' ולא על ידי המזכיר, לא בעל פה, לא בכתב ואף לא ב"תמצית סיכומי טענות מצד הנתבע" (י"ז שבט תשס"ז).  

העובדה היא שבניגוד למה שנאמר לתובע, השקעים בבני עקיבא והשקע החד-פאזי של הלוח ניזונים כולם, לא מ"מערכת נפרדת", אלא מאותן שלוש פאזות שבלוח המזין את תאורת המגרש (תצהירו של חשמלאי היישוב מר כ' מז' חשון תשס"ז, 29.10.07; תשובתו של ח' לתובע ט"ז טבת תשס"ז, 6.1.07). עובדה זו יש בה כדי להשפיע על ההיערכות שהיתה נדרשת כדי לצמצם רעשים במערכת ההגברה.

בתאריך כ"א טבת תשס"ז התקיים דיון נוסף בבית הדין בבארות יצחק, ובו סוכמו עיקרי טענות הצדדים.

ב. עקרונות ההלכה

מה דינו של אדם שהועסק לבצע משימה מסוימת ואף שהשקיע לשם כך מאמצים או כספים, ולא עלתה בידו לבצע אותה? האם הוא מקבל תשלום עבור ביצוע המשימה כאילו השלים אותה במלואה? האם הוא מקבל תשלום עבור אותו חלק של המשימה שכן ביצע? האם הוא מקבל פיצוי על הזמן, הטרחה והאמצעים שהוא השקיע, אך לא את התשלום שהוא דרש לביצוע את המשימה אף לא את החלק היחסי של תשלום זה עבור המשימה שכן בוצע?  

התשובות לשאלות אלו עשויות להשתנות בהתאם לסיבה לאי-ביצוע המשימה. כשלא מדובר במקרה בו אחד הצדדים החליט על אי-ביצועה בכוונה תחילה, אי-ביצוע המשימה נובע מאחת מארבע אלו: (א) רשלנות ("פשיעה") של הפועל; (ב) רשלנות של מי שהעסיק אותו ("פשיעה של בעל הבית") שבגינה המצב האובייקטיבי לא איפשר את השלמת המשימה על אף נכונותו של הפועל להשלימה; (ג) גורם חיצוני שמעבר לשליטתו של הפועל שפגע בו ומנע ממנו השלמת המשימה ("אונס של הפועל"); (ד) גורם חיצוני שמעבר לשליטתו של המעסיק ששינה את המצב האובייקטיבי ולא איפשר את השלמת המשימה ("אונס של בעל הבית").  

נבדוק את המקורות ההלכתיים:

"הלכו החמרים [להביא תבואה ממקום למקום] ולא מצאו תבואה; פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה; או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות; ואם לא ביקר, נותן להם שכרן כפועל בטל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ועושה מלאכה ל[מי שיושב] בטל" (שולחן ערוך חו"מ סי' שלג סעיף א).  

מכאן משתמע שגם במקרה בו השקיעו פועלים זמן וטרחה לביצוע המשימה שהטיל עליהם בעל הבית – "הלכו החמרים" – הם לא יזכו כלל לתשלום אם הסיבה לאי-ביצוע המשימה היתה "אונס של בעל הבית" (סיבה ד):

"אין לפועלים כלום, ומה בידו [של בעל הבית] לעשות?".  

על פני הדברים, מסקנה זו עומדת בסתירה לפסיקה אחרת של השולחן ערוך:  

"השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום, והלך ולא מצא שם מה שיביא, נותן לו שכרו משלם" (שולחן ערוך חו"מ סי' שלה סעיף ב).

מדוע זוכה הפועל במקרה זה בתשלום שכרו? מדוע לא מתקבלת גם כאן טענתו של בעל הבית ש"מה בידו לעשות"? ליישוב הסתירה מביא הרמ"א את תשובתו של המגיד משנה (הלכות שכירות ט, ח) לסתירה זהה בדברי הרמב"ם. לדברי הרב המגיד, ההבדל בין החמרים והפועלים שבאו לחרוש לבין השליח שהגיע ליעדו ולא מצא שם את מה שהיה צריך להביא הוא:

"כבר עשה שליח שליחותו" (רמ"א חו"מ סי' שלה סעיף ב).  

בעל ערוך השולחן מציג כך את העיקרון שמאחורי דברי הרמ"א:

"שליח שעשה שליחותו אע"פ שלא יצאה תועלת משליחותו כלום כגון השוכר את הפועל להביא לו איזה דבר והלך לשם ולא מצא את הדבר או ששלחו למסור איגרת לראובן והלך לשם ולא מצא את ראובן ובא ריקם, נותן לו שכרו בשלימות דהרי עשה כל שליחותו… וכן אם שכרו להביא רפואות [=תרופות] לחולה והלך והביא ומצאו שמת או הבריא משלם לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה…

ואין להקשות למה נתבאר בסימנים הקודמים כשנתבטלה המלאכה מפני האונס כגון ששכר פועל לחרוש שדהו והלך ומצאה לחה שאינו משלם לפועל, והרי עשה שליחותו?… לא דמי, דהכא [=אינו דומה, שכאן] עיקר הפעולה הוא ההילוך אף שהתכלית הוא הבאת הדבר או הולכת הדבר, מכל מקום אילולי ריחוק המקום לא הוצרך לשליח, ולכן כשעשה פעולתו משלם לו. מה שאין כן בשדות, דהפעולה היא העסק בשדה ואם לא עסק אין צריך לשלם לו אלא אם כן בעל השדה פשע" (ערוך השולחן חו"מ סי' שלה סעיפים יג-יד).

אם ביצע הפועל את "עיקר הפעולה" הוא זוכה לתשלום מלא גם אם עקב אונס של בעל הבית, "התכלית" של הפעולה לא הושגה (וכך כותב גם שו"ת דברי חיים או"ח חלק א סי' לז). בגמרא בבבא קמא (קטז, ב) מבואר שמי שהועסק להביא ירקות לחולה וכשהגיע עם הירקות למקומו של החולה מצא שהוא נפטר, זוכה לשכר מלא מכיוון ש"עביד שליח שליחותיה".

אך מה קובעת ההלכה כאשר למילוי המשימה שהטיל עליהם בעל הבית השקיעו הפועלים עבודה או כספים אך עקב "אונס של בעל הבית" "עיקר הפעולה" לא בוצע? בעל נתיבות המשפט רואה בחמרים שהלכו למקום רחוק ולא מצאו שם תבואה מי ששליחותם, שלא באשמתם, לא עלתה בידם (מדברי ערוך השולחן נראה שהוא סבור שמלאו את שליחותם בעצם ההליכה). עם זאת, אף על פי שאינם זכאים ל"כל שכרן", כלומר לכל מה שסיכמו עליו עם בעל הבית עבור ביצוע מושלם של המשימה (קבלן תובע בדרך כלל סכום העולה על החזר הוצאותיו ושכר טרחתו כפועל), מגיע להם פיצוי מלא על הוצאותיהם ההכרחיות כולל הטרחה שהשקיעו בלכתם הלוך וחזור אל המקום שם אמורים היו למצוא את התבואה.  

וזה לשון בעל נתיבות המשפט המבחין בין תביעתם של הפועלים לתשלום עבור השעות בהן לא עבדו (בגין הנזק שנגרם להם בכך שלא קיבלו עבודה אחרת) לבין התשלום המגיע להם עבור מה שכבר עשו:

"מהיכי תיתי לא ישלם לו בעד המלאכה שכבר עשה על פיו, דמה לי אם הוציא מעות על פיו ומה לי שהוציא טירחתו על פיו?" ( נתיבות המשפט סי' שלה ס"ק ב)

וכך פוסק השולחן ערוך:

"ירד להציל ולא הציל, אין לו אלא שכרו הראוי לו" (שולחן ערוך חו"מ רסד סעיף ד).

בעל נתיבות המשפט (סי' שלה ס"ק ב) משווה בין החמרים שלא מילאו את שליחותם עקב "אונס של בעל הבית" למי שמתוך סיכום עם הבעלים ירד לנהר להציל נכסים הטובעים ולא הציל. השוואה זו מלמדת שהם זכאים לפיצוי על הטרחה שהשקיעו ועל ההוצאות שהיו הכרחיות לביצוע המשימה.

עיקרון זה, לפיו זכאים פועלים לפיצוי על הטרחה שכל פועל היה מוכרח להשקיע ועל ההוצאות שכל פועל היה מוכרח להוציא לביצוע משימה שלא הושלמה עקב "אונס של בעל הבית", מובא בדברי פוסקים נוספים: בספר מחנה אפרים (הלכות שכירות סוף פרק ח) ובהרחבה באולם המשפט לרב יוסף זונדל הוטנר (סי' רסד):

"מה שכבר טרח ועשה דהוי כמוציא ממון דנתחייב [בעל הבית] מן הדין מצד ערבות, לזה ודאי לא מהני אונס [של בעל הבית] לפוטרו… בשכר הראוי לטרחו זה הוי כהוציא ממון על פיו… ממון זה מחוייב אפילו באונס".

שונה הדין כאשר הגורם לאי-השלמת המשימה לא היה "אונס של בעל הבית" (סיבה ד) אלא "אונס של הפועל" (סיבה ג). במקרה זה -

"אין צריך לשלם לו אפילו מה שעשה כשלא נהנה בעל הבית. אבל באונס שאירע לבעה"ב ודאי דצריך לשלם לו מה שעשה, דמה לו לפועל מה שנאנס בעל הבית? ואפילו כשלא נהנה בעל הבית צריך לשלם…אבל באונסא דפועל אפילו מה שעשה אינו צריך לשלם כשלא נהנה" (נתיבות המשפט סי' שלה ס"ק ג).

גם כשלא נודעה בוודאות הסיבה מדוע לא נהנה בעל הבית מעבודתו של הפועל – האם "אונס של בעל הבית" מנע מהפועל את השלמת משימתו? האם הושלמה המשימה ו"אונס של בעל הבית" שלל מבעל הבית את התועלת שקיווה להשיג ממנה? האם לא הושלמה המשימה ב"אונס של הפועל"? – חייב בעל הבית לפצות את הפועלים על הוצאותיהם וטרחתם ההכרחיים. תשלום זה הוא עבור ממון שהם הוציאו על פיו והוא ערב להם להשבתו. לכן, אם מבקש בעל הבית להיפטר מתשלום זה, חובה עליו להוכיח שלא השלימו את משימתם באונס (או ברשלנות) לא שלו, אלא שלהם. לא די בעצם העובדה שהעבודה לא השיגה את מטרתה כדי לפטור אותו מהחזר הוצאות הכרחיות ושכר טרחה לפועלים.

הלכה זו עולה בבירור מכך שבעל נכסים חייב לשלם את הוצאותיו ההכרחיות ואת שכר טרחתו של מי שירד לנהר להציל את נכסיו ולא הצליח. הוא איננו רשאי לעכב את התשלום עד שתישלל האפשרות שניסיון ההצלה לא צלח עקב אונס שאירע למציל או חוסר מיומנותו. זאת אף שאפשרות זו קיימת כמעט תמיד – הרי מי יוכל להוכיח שלא טעה המציל באחת מתנועותיו טעות שגרמה לאבדן שניות שהיו קריטיות להצלחת משימתו?

לעומת זאת, כדי שיזכה הפועל בתשלום מלא, כלומר באותו סכום שנקבע מראש בינו לבין מי שהזמין את עבודתו, עבור פעולה שלא הצליחה להביא את התועלת הצפויה, עליו להוכיח שהפעולה הושלמה או, לחילופין, שהגורם לכך שהיא לא הושלמה היה רשלנותו של המזמין. פשוט הוא שמי שמזמין מוצר או שירות איננו חייב לשלם עבורו אם לא הוכח שהוא קיבל אותו.

ג. יישום העקרונות ההלכתיים

התובע הועסק לבצע שתי עבודות נפרדות: (א) הגברה ו- (ב) תאורה.

(א) לעניין הרעשים במערכת ההגברה: היישוב מסר נתונים לא נכונים לתובע לגבי השקעים החד-פאזיים בסניף בני עקיבא ובלוח החשמל. ברשלנות זו היה כדי לפגוע באיכות עבודת ההגברה אף שהתובע השלים עד תום את המשימה שקיבל על עצמו. לכן על הנתבע לשלם לתובע תשלום מלא עבור עבודת ההגברה.

(ב) לעניין התאורה: בית הדין מאמין שגם התובע וגם הנתבע הציגו לפניו בטענותיהם את האמת כפי שזו ידועה להם. יחד עם זאת, אין בטענות אלו משום עדות. העדות של חשמלאי בית הדין מר ח' היתה כאמור (לעיל פרק א) שמהנתונים האובייקטיביים "אין שום אפשרות לקבוע באופן חד-משמעי מה גרם לכשל במערכת התאורה". משמעות הדבר היא שייתכן ו"אונס הפועל" (התובע) מנע את השלמת המשימה. אמנם חשמלאי היישוב לא נכח במופע, אך אין הוכחה שהיעדרותו גרמה או תרמה לתקלה. לכן הנתבע פטור מתשלום מלא עבור עבודת התאורה, אך עליו לשלם לתובע את החזר הוצאותיו כולל שכר טרחתו ההכרחית.

הזמנת מומחה מטעם בית הדין כדי לנתח את הצעת המחיר של התובע למרכיביו היתה מעמיסה על הצדדים עלות בלתי-סבירה בהתחשב בסכומים הנתונים במחלוקת. לכן, החליט בית הדין לראות את המחיר המקורי עליו סוכם בין הצדדים (7,500 ₪) כמתחלק שווה בשווה בין עבודת ההגברה לעבודת התאורה ואת מרכיב הרווח במחיר זה כ-20% מהמחיר הכולל (1,500 ₪) שגם הוא מתחלק שווה בשווה בין שתי העבודות.  

עיכוב התשלום מצד הנתבע עד בירור התביעה בבית הדין אין בו, בנידון זה, כדי לחייבו בתשלומי נזקי גרמא מעבר לתשלומים שנפסקו. אך כעת עליו לשלם לתובע במהירות האפשרית את הסכום בו חויב בפסק דין זה.

ד. פסק

על הנתבע לשלם לתובע סכום של 6,750 ש"ח עד כ"ו אדר תשס"ז.  

על התובע ועל הנתבע לשלם כל אחד 346.50 ש"ח לאורות ארזים בע"מ עד כ"ו אדר תשס"ז עבור עבודתו של מר ח' ששימש עד מומחה בדיון זה.

על החתום:

הרב יהונתן בלס           אב"ד, הרב דוד סתיו דיין,             הרב שלמה גרינץ דיין