פיטורי עובדת בהריון שיצאה לחופשה ורצתה לחזור

לא מצאנו הוכחות לטענת התובעת שאכן מעמדה בזמן אי העסקתה היה מעמד של עובדת בחופשה. מאידך גם לא הוכחה טענת הנתבעת, כי התובעת פרשה מעבודתה ורק צפתה שבעת הצורך תתקבל בחזרה לעבודה.

העבודות שנעשו על ידי התובעת בתקופת אי העסקתה אינן ראיה לכך שנמשכו יחסי העבודה בין הצדדים. הטיעון, שהדבר מקובל בקרב אנשים שעבדו עם החברה בעבר, מתקבל על הדעת. יש לציין שגם אם התובעת היתה בחופש, היתה פטורה מלבצע תפקידים לטובת התובע, וא"כ היא ממילא עבדה בהתנדבות. אמנם היא נימקה שעשתה זאת כדי לשמור על מעמדה בהתחשב בעובדה שציפתה לחזור לעבודה אחרי חופש. אולם, גם אם הפסיקה לעבוד ורק חשבו שני הצדדים שיש סיכוי טוב שתתקבל לעבודה מחדש, ובהתחשב בעובדה שלא חיפשו מחליף, הגיוני שיבקשו ממנה לעזור בעבודות קלות בתקופת הביניים.

לסיכום, בשאלה הקריטית של מעמד התובעת בג' החודשים שבהם לא עבדה עבור החברה הנתבעת, יש הכחשה בין הצדדים ולא ניתן לעמוד על הבירור העובדתי. כיון שהתובעת היא זו שעזבה את מקום עבודתה ביוזמתה לתקופה ארוכה - עובדות עליהן אין חולק, והיא זו הטוענת שנשמרו לה זכויות של עובד בחופשה, עליה נטל הראיה שהנתבעת הסכימה להסדר מיוחד זה.

עם זאת, במצב זה, מעיקר הדין היה מקום לחייב את הנתבע בשבועת היסת (ע' שו״ע חו"מ סי' עה סע' ז).

ז.  דין הפשרה עליה סוכם בין הצדדים

לכאורה, הפשרה שהושגה בין שני הצדדים תקפה למרות שלא נעשה קניין ביניהם. בשו״ע חו"מ יב, ז נפסק כי פשרה צריכה קנין. אולם בש״ך שם (ס״ק יב) בשם מהר״ם מלובלין סי' מז פסק שהדברים אמורים דווקא בנוגע לפשרה הנכפית על הצדדים ע״י בית הדין, אך בפשרה שבין שני הצדדים אין צורך בקניין. הטעם מבואר שם, שמצד התובע, הסכמה לפשרה היא מחילה על שאר התביעה ומחילה אינה צריכה קניין (שו״ע שם סע' ח). באחרונים מצאנו הסברים שונים (עיין בנוב״י מהדו״ק חו"מ סי' ל, דברי גאונים כלל פא אות כ ועוד) במה בדיוק שונה פשרה ע״י הדיינים מפשרה בין הצדדים, והיה מקום לדון אם מקרה זה דומה יותר לפשרה במסגרת דין או פשרה מרצונם הטוב של הצדדים. אולם במקרה שלפנינו, כיוון שהמחילה של התובעת על כל התביעות הייתה מותנית בקבלת מכתב פיטורים ומשכורת של חודש אחד, והואיל ושני אלה לא התקבלו, מחילה זו אינה תקפה (עיין במהר״ם מלובלין הנ״ל ובשער משפט סי' יב ס״ק ב).

גם אילו הייתה התובעת עומדת במחילתה, לא ניתן היה לאכוף על הנתבע לקיים את חלקו. שכן לדעות שונות באחרונים (עיין בנוב״י הנ״ל ובשער משפט הנ״ל) דברי הש״ך שהובאו לעיל על פיהם אין צריך קנין בפשרה שבין הצדדים, נאמרו רק על התובע, אך לא ביחס לנתבע שכן הוא מחייב עצמו בתשלום נוסף, ולא רק מוחל על זכות שברשותו (ועיין הלכה פסוקה סי' יב הע' 221). מסיכום הדברים עולה, כי אין מקום לכפות את הפשרה שהוסכמה לכאורה בין הצדדים.

ח.  החלטת בית הדין

כפי שציינו לעיל, מעיקר הדין היה מקום להשביע את מנהל החברה הנתבעת אודות תוכן הסיכום שנעשה בין הצדדים עובר לעזיבת התובעת את עבודתה. על עובדה זו יש להוסיף כי התרשמות בית הדין היא שהצפי של שני הצדדים היה שהתובעת תוחזר לעבודה אם לא תשתלב בעבודתה במשרד המשפטים, ולא נחלקו אלא במעמד הפורמאלי של התובעת משעה שעזבה את החברה.

בנסיבות הללו החליט בית הדין לפסוק על יסוד סמכותו לכפות פשרה על הצדדים, בהתבסס על שתי הלכות:

1.                    נאמר בשו׳׳ע חו׳׳מ יב, ב:

"מצוה לומר לבעלי הדינים בתחילה: הדין אתם רוצים או הפשרה... וכל ב׳׳ד שעושה פשרה הרי זה משובח. במה דברים אמורים, קודם גמר דין... אבל אחר שגמר הדין... אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם... ואם חייבו ביה׳׳ד שבועה לאחד מהם, רשאי הב׳׳ד לעשות פשרה ביניהם כדי להיפטר מעונש שבועה".

וע׳׳פ זה נפסק בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים (פד׳׳ר כרך ב עמ' 297):

"ברם בה׳׳ד מצווים למנוע מחיוב שבועה בכל מידת האפשרות, ויש להם הרשות גם לעשות פשרה בין הצדדים כדי להיפטר מעונש שבועה, כנפסק בחו׳׳מ סי' יב סע' ב. וכן בפד׳׳ר ד עמ' 320, בפד׳׳ר יא עמ' 269 ובציץ אליעזר ח׳׳ז סי' מח פרק ו".

אמנם, כפי שמעלה הרב שלמה לוי במאמרו בתחומין יב עמ' 327, יתכן שבהלכה הנ׳׳ל מדבר השו׳׳ע על יכולת בית הדין להציע פשרה גם אחר גמר דין, ולא רק בשלבים מוקדמים יותר, אך אין מדובר על פשרה בכפיה. אכן, בנידון דידן הצדדים חתמו על שטר בוררות מרצונם, ובו נאמר במפורש שהם מסמיכים את בית הדין לדון ״בין לדין בין לפשר״. על כן אין ספק שבסמכות בית הדין לכפות פשרה על הצדדים.

2.                    נאמר בשו׳׳ע חו׳׳מ יב, ה:

"יש כוח לדיין לעשות דין כעין פשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר..."

בקביעת הסכום שישולם, לוקח בית הדין בחשבון בנוסף לספק העובדתי, גם את העובדה שהמנהל גרם לתובעת להפסיד את האפשרות להשתכר במשך חודש ימים לפחות, בכך שלא הודיע לה עוד לפני סיום שלושת החודשים, ואפילו לא בתקופה שלאחר סיומם, שאפשרות חזרתה לעבודה עומדת בספק. כמו כן, מתחשב בית הדין בעובדה שהתובעת הייתה חסרה רק כשבועיים מלקבל דמי הבראה לשנה שעבדה. הסכום שנקבע הוא פחות משליש התביעה, שעד לסכום זה מקובל לפסוק לטובת התובע כדי לפטור את הנתבע משבועה. כנהוג בזמננו, אנו נמנעים מלהשביע.

פסק הדין:

בית הדין פוסק סכום של 6,000 ₪ שישולם לתובעת.

התשלום יבוצע עד לתאריך י׳׳ב בתשרי תשס״ז, 4באוקטובר 2006, וראוי שיבוצע עד ערב ראש השנה תשס״ז.

ט.  בשולי פסק הדין:

בשולי פסק הדין, רואה בית הדין את חובתו להעיר על כך, שכפי הנראה הסכסוך הוחרף, ויתכן גם שמקורו הוא, בשמיעת רכילות ולשון הרע על ידי שני הצדדים. בית הדין קורא לצדדים שלא להאמין לדברים, ולזכור את דברי חז״ל: "קשה לשון הרע משפיכות דמים, שההורג הורג אחד, והמספר לשון הרע הורג שלשה: האומרו, המקבלו ומי שנאמר עליו׳׳ (מדרש רבה פרשת שופטים).

ניתן ביום שלישי י׳׳ב באלול תשס׳׳ו, 5 בספטמבר 2006.

הרב יוסף כרמל, אב׳׳ד                    הרב דניאל מן                   הרב מנחם יעקבוביץ