בס"ד
מס. סידורי:580
תשלום הוצאות לגילוי סדק בצינור מים
שם בית דין:גוש עציון
דיינים:
הרב פרל גדעון
הרב לוי שלמה
הרב ביק עזרא
הרב לוי שלמה
הרב ביק עזרא
תקציר:
הצדדים גרים בבניין משותף. צינורות המובילים לדוד השמש של הנתבע עוברים דרך דירתו של התובע. פיצוץ באחד הצינורות גרם לרטיבות בדירת התובע. התובע הזמין בעל מקצוע לצורך גילוי מקור הבעיה ותובע את העלות מהנתבע.
פסק הדין:
בית הדין חייב את הנתבע בשליש מסכום התביעה עקב חיוב לצאת ידי שמים בנזקי גרמא.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:
התובע: א, הדייר העליון
הנתבע: ב, הדייר התחתון
התביעה:
התובע והנתבע מתגוררים באותו הבנין, דירת התובע סמוכה לגג הבנין, צינורות
המים של דוד השמש של הנתבע עוברים בביתו של התובע. אחד הצינורות של הנתבע התפוצץ וכתוצאה
מכך היתה רטיבות בבית התובע. בשלב ראשון לא היה ידוע שהדליפה היא מצינור זה. לצורך
גילוי התקלה הוצרך התובע להרים בביתו מרצפות ולבצע עבודות שונות, לאחר הגילוי היה צורך
להשיב את המצב על כנו. עבודות אלו הגיעו לסך 3000 ש"ח והתובע דורש מהנתבע תשלום
עבור תיקון זה.
תשובת הנתבע:
הנתבע טען שהיה ניתן לגלות את התקלה במחיר זול הרבה יותר והיה על התובע
לשתף אותו בתקלה לפני שהזמין בעל מלאכה שדרש סכום כזה.
בירור הדין
התביעה היא לתשלום ההוצאות שנבעו מהצורך לגילוי מקור התקלה, לא מדובר
על תשלום עבור התיקון של הצינור וכן לא מדובר על נזק שהמים גרמו.
חיוב הנתבע בדברים אלו יכול לנבוע משתי סיבות:
א. הוא גרם להוצאות שהרי בגלל התקלה בצינור שלו היה צריך לטרוח ולהרים
מרצפות.
ב. הנתבע הרי מחוייב לתקן את הצינור שלו, ולכן לולא שהתובע היה מגלה את
התקלה היה צריך הנתבע בעצמו להוציא את ההוצאות על מנת לגלות את הפיצוץ של הצינור. כך
שבעצם הוא גם נהנה מעבודה זו.
ולהלן נדון בשתי הנקודות הנ"ל.
ג. אומנם ברור שהנתבע גרם לתובע את ההוצאות, אולם יש לראות זאת כגרמא
בנזיקין שאינו מחייב את הנתבע לשלם. השו"ע בס' שפ"ו סע' א' מביא להלכה את
הגמ' לגבי הדוחף מטבע של חברו לים, מדובר שם שהוא זורק מטבע של חברו לים, הזורק אינו
חייב כמזיק מכיון שהבעלים יכול להוציאו מהמים הצלולים, אולם הוצאת המטבע גורמת לבעלים
הוצאות כספיות שהרי עליו לשכור אדם שיוציא את המטבע מהמים.
נחלקו שם הראשונים, דעת הרמב"ם לחייב במקרה כזה מדינא דגרמי ואילו
הר"י והרא"ש סוברים שזהו גרמא ופטור. השו"ע פוסק בזה כרמב"ם שחייב
אולם הרמ"א בהג"ה בסע' ג' פוטר מדין גרמא והש"ך באות ז' כותב שכך ההלכה.
המקרה שלנו לכאורה דומה לדוחף מטבע מבחינה זו שאדם אחד גורם לשני הוצאות ולכן לכאורה
לפי הרמ"א והש"ך יש להגדיר זאת כגרמא. ברם יתכן שגם השו"ע והרמב"ם
יודו שזו גרמא שהרי שם מדובר שבמזיד דוחף את המטבע והנזק הוא ברי, לעומת זאת אצלינו
הנזק לא היה במזיד {עיין ש"ך אות א' הסובר שאין גרמי בשוגג מכיון שלדעתו גרמי
זה כעין קנס} יתר על כן אין כאן ברי היזקא שהרי יתכן שמישהו אחר היה מגלה את הנזק באופן
אחר ולא ניתן לומר שברי היזקא שתקלה כזו גורמת להוצאות כאלה.
כאמור גם ללא חילוקים אלו פוסקים הרמ"א והש"ך שזה גרמא ולכן אין להוציא מהמוחזק.
ד. לאחר שראינו שיש לפטור את המוחזק מחובת הנזק יש לבדוק אולי יש לחייבו שכן גם הוא נהנה מהגילוי. בזורק מטבע לים, הזורק לא מרויח כלום מהוצאת המטבע המטבע אינו שלו לעומת זאת כאן מדובר על צינור שלו שהוא צריך לתקן. לכאורה נוצר כאן מצב ששניהם זקוקים לגילוי התקלה התובע היה צריך לדעת איפה בכלל התקלה כדי לדעת למי לפנות ואילו לאחר שהענין התגלה הנתבע היה זקוק לזה כדי לתקן. בפועל מי ששילם היה התובע.
ה. דין שני אנשים הזקוקים לאותו הדבר ואחד מוציא הוצאות מצאנו בס' קנ"ח
לגבי המקיף את חבירו, ההלכה שם היא שאם בעל שדה בנה גדר המועילה גם לשדה של השכן, השכן
אינו חייב לשלם אולם אם גילה דעתו דניחא ליה בשדה זו חייב לשלם. הפוסקים נחלקו שם בשאלה
מדוע הניקף חייב לשלם ולא אומרים זה נהנה וזה לא חסר, הקצות שם בס' קנ"ח אות ו'
מביא מחלוקת בענין זה וזה לשונו:
"וכן אם הניקף עצמו. בפרק כיצד הרגל (ב"ק) דף כ' (ע"ב) ת"ש אמר רבי יוסי אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל, טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור, שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר פטור. והקשו בתוס' שם (ד"ה טעמא) א"כ עמד ניקף נמי, ותירצו דשאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה ע"ש. וכך כתבו תוס' בפ"ק דב"ב דף ה' (ע"א ד"ה אע"פ) גבי סמך לו כותל אחר וע"ש. וביש"ש פרק כיצד הרגל (סי' ט"ז) העלה דאין לחלק בכך וזה נהנה וזה לא חסר לעולם פטור אפילו גלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה ע"ש, והובא דבריו בסימן קנ"ז (סקי"א"). ולכן נראה לענ"ד בישוב קושית תוס', והוא לפי מ"ש הרב המגיד (פ"ג משכנים ה"ד) בטעמא דהרמב"ם (שם) שכתב והוא שיהיה על מקום שניהם, ומשום דאז זוכה לו חצירו בחצי הכותל ע"ש."
הקצות מביא מחלוקת לפי התוס' עצם העובדה שניחא ליה מחייבת אותו לשלם,
המהרש"ל חולק וסובר שזה נהנה וזה לא חסר ומכיון שהמקיף לעצמו היה צריך להוציא
את ההוצאה הרי הניקף צריך להיות פטור והמהרש"ל כנראה סובר שרק כאשר המקיף צריך
להקיף יותר בגלל הניקף הנמצא באמצע שדהו חייב לשלם. הקצות שם מסביר שהניקף חייב לשלם
מכיון שכאשר ניחא ליה בגדר הוא בעצם זוכה בגדר, הגדר הופכת להיות גם שלו ולכן הוא חייב
לשלם עליה, לכאורה עולה מדברי הקצות שבמקום שהניקף אינו זוכה בדבר מסויים אין עליו
חובת תשלום. כעין זה מובא ברמ"א בס' רס"ד סעיף ד:
"וכן שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות, אם השני יצא מן המאסר בלא השתדלות חבירו, אין חייב ליתן לחבירו כלום, הואיל ולא התנה עמו. ואם לא יצא רק ע"י השתדלות האחר, לא יוכל לומר: לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפה, אע"פ שהאמת אתו, מ"מ חייב ליתן לו לפי מה שנהנה, לפי ראות ב"ד, כן נראה לי (ועיין במרדכי פ' הגוזל בתרא תשובת מהר"ם ודלא כמהר"ם פדוואה סי' ס"ג). ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו, דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו, אינו חייב ליתן לו כלום, דזה נהנה וזה אינו חסר. לכן יש מי שפסק: מי שהציל ספריו וספרי חבירו, אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו, אין חבירו חייב לשלם לו כלום (הגהות אלפסי פ' הגוזל). ונ"ל דווקא שירד תחלה להציל שלו, אלא שהציל גם כן של חבירו עמו. אבל אם ירד על דעת שניהן, חייב ליתן לו מה שנהנה, מאחר שהציל של חבירו, וכמו שנתבאר, כן נ"ל. וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו (ר"ן פ' שני דייני גזירות)".
מפורש א"כ בדברי הרמ"א שאע"פ שאחד נהנה ממעשה חבירו, אינו
חייב לשלם משום שהראשון היה חייב ממילא לשלם הוצאותיו וזה נהנה וזה לא חסר פטור. אומנם
כותב הרמ"א שאם לכתחילה ירד על דעת שניהם חייב גם השני להשתתף.
בנידון דידן לכאורה אי אפשר לומר שירד על דעת שניהם, הנתבע הרי טוען שהתובע
לא שיתף אותו בפיתרון הבעיה ולכן הוא פטור מלשלם.
סיכום
א. לא ניתן לחייב את הנתבע בגלל הנאתו שהרי גם התובע היה חפץ למצוא את
התקלה.
ב. מכיון שהנתבע הוא בעל התקלה ניתן לראותו כגורם להוצאות ויש כאן א"כ
דין גרמא.
ג. בגרמא יש אפשרות לחייב שליש כדי לצאת ידי שמיים וגם כאן יש מקום לחייבו
שליש דהיינו 1000 ש"ח.
תגיות
בכדי להתייחס לפסק דין זה, לחץ כאן
