תשס"ה/8
התובע: מזכירות היישוב א', מיוצגת ע"י מר א'.
הנתבע: מר ב', שוכר מבנה תעשייה ביישוב.
בנושא: דמי שכירות מבנה תעשיה.
התובע: הישוב השכיר למר ב', מבנה תעשיה. חתמנו חוזה, מאז עד היום, רוב הזמן הוא לא שילם דמי שכירות. חובו מסתכם, בסך 47,866 כולל מע"מ, כולל חשמל. יש אצלנו שיקים על סך 15,000 ש"ח שחזרו. לפני כשנתיים, ניסינו לעזור לו. הבאנו אנשים מהפיתוח ולמעשה לא יצא מזה שום דבר. ביקשתי שיפנה את המבנה ואנשים ניסו לעזור ולמעשה אין כסף. בשנה האחרונה חוץ מחודש אחד הוא לא שילם כלום.
אנו דורשים:
א. שיפנה את המבנה, כי אנו רוצים להשכירו ויש לנו מועמדים.
ב. שישלם את החוב, מדובר בכספי ציבור.
ג. אנו רוצים שישומו את הציוד שיש שם תמורת החוב.
הנתבע: לי יש חשבון אחר, עם חתימת החוזה שילמתי סך 3000 ש"ח. נמסר לי שהמבנה מפונה ויש חשמל וקו טלפון. למעשה, כשבאתי לא היה חשמל ולא טלפון ולא הייתה מחיצה עד שהתחלתי לעבוד. זה ארך חמישה חודשים מחתימת החוזה. ואזי, נתתי לו עוד 1000 ש"ח וכן ביצעתי עבודה לישוב בסך 4,510 ש"ח. כמו כן, הביאו לשם בחור שיש לו עבר פלילי והוא לקח מכונה משלי בשווי 6,000 ש"ח. כמו כן, אני תובע ביטול עבודה של חמישה חודשים בסך 11,000 ש"ח סך הכל 17,000 ש"ח.
התובע: הוא ראה את המבנה לפני החתימה.
הנתבע: ראיתי באופן שטחי ולא בעיון.
התובע: השכרנו שם גם מבנה לבן משפחה ותיקה ואם הוא גנב אין אנו אחראים. היה עליו, לפנות למשטרה עבור הגניבה והדלק הגנוב שהוא מוכר לפי טענתו. הוא טען כבר לפני זמן רב שיהיה לו כסף, ואין אנו מעונינים למשוך יותר.
ע"כ עיקר הטענות הצדדים חתמו על שטר בוררות.
סיכום הטענות והתביעות: עומדות בפנינו שלוש תביעות של התובעים:
א. פינוי המבנה על ידי הנתבע.
ב. תשלום החוב.
ג. עיכוב הציוד בפירעון החוב.
וכנגד טענות הנתבע ותביעתו על הפסד עבודה, וכן קיזוז חיובים עבור עבודה שביצע, וכן הורדת שכר דירה עבור כמה חודשים שהמבנה לא היה תקין וראוי לשימוש.
ביחס לתביעה הראשונה, בית הדין סבור שהיות והנתבע, אינו משלם שכר דירה. (ואפילו אם זה בגלל שאין לו) ישנה זכות בסיסית לתובעים לדרוש את הפינוי. זה דבר מושכל הן מבחינה הלכתית והן מבחינת החוזה שהם חתומים עליו. ומה גם שלטענתם, זה גורם הפסד כי רוצים להשכיר למישהו אחר.
ביחס לתביעות על החוב, זה נכון שלגבי החמישה חודשים שהמבנה לא תיפקד, יש להוריד את תשלום שכר הדירה וכן יש להוריד את אותם סכומים עבור החודשים ששילם. את היתרה צריך הנתבע לשלם לתובעים.
מה שטוען שנגנב לו ע"י שוכר שהישוב נתן לו בשכנותו, בפשטות אין לחייב את הישוב. אין לישוב אחריות של חברת ביטוח. וכן הם לא היו מודעים כלל וזה פחות אפילו מגרמא.
כמו כן, אין לחייב את הישוב באובדן ימי עבודה של הנתבע, דאין זה דומה כלל לחיוב שֶבֶת שמוזכר בתלמוד, שם מדובר שעשו מעשה בידיים הכניסו מישהו בחדר וסגרו אותו ומנעו ממנו יכולת עבודה (עיין רא"ש ב"ק פ"ד, שו"ע חו"מ סי' ת"כ סע' י"א), ופה לא התקיימו תנאים שכאלה בכלל.
התובעים טענו שהם הורידו את מה שקיבלו, והחוב שהם דורשים, זה לאחר הניכוי האמור.
בנוגע לדרישה שישומו שווי הציוד תמורת החוב, הנה מצינו בתלמוד ובשולחן ערוך (חו"מ סי' צ"ז סע' כ"ג) כשבאים להיפרע מבעל חוב (לווה) שמסדרין לבעל חוב דהיינו, שאם הוא אומן משאירים לו כלי אומנותו, שעובד איתם. לכאורה, היה מקום גם כאן לומר שלא יפרעו מהציוד שהוא עובד אתו. אולם, מרן המחבר מביא באותו סימן סע' כ"ט בדעה ראשונה שדין זה נאמר רק בחוב של הלוואה, אבל בחוב עבור שכירות או כל חוב אחר, אין כל הגבלה להיפרע מכל חפץ ששייך לחייב, כיוון שהאיסור למשכנו נאמר רק בחוב של הלוואה לפי הסבר הסמ"ע ע"ש. ולכן נראה, לבית הדין שייקחו שמאי ניטראלי וישום את עיקר הציוד וזה ישמש כתשלום עבור החוב. ואם זה לא יכסה את החוב, אזי הצדדים יפנו עוד הפעם ובית הדין ידון בפריסת החוב לזמן סביר. את הפינוי יש לבצע בהקדם, לא יאוחר מראש חודש אייר תשס"ה.
לאחר זמן הוגשה לבית הדין רשימה מהנהלת החשבונות על כל השנים עם חישוב מדויק כולל הצמדה וריבית שהישוב שלם, היות והיה בגרעון בבנק בגללו, וכן עלות השמאות, סך הכל התביעה שלנו היא 32,617 ₪.
ביחס לתביעת המזכירות עבור דמי שכירות, רבית, הצמדה ושכר טרחה של השמאי שנכח בזמן מכירת הציוד, יש לקבל את הטענה כפי שגובתה ע"י מסמכים ונספחים לבית הדין.
בית הדין התחשב בנזק שנגרם לישוב ולכן לא הוריד את חישובי הרבית, אחרת, לא היה מחייב בריבית.
על הצדדים לראות כיצד לפרוס את החוב לתשלום.