בס"ד


מס. סידורי:661

תאונה של נהג ללא רשיון על רכב עמותה

שם בית דין:איתמר
דיינים:
הרב חי נתן
הרב כהן יעקב
הרב פרג צבי
תקציר:
התובע והנתבע באו לעזור באחת הגבעות, ברשות התובע היה רכב שבבעלות קרן סיוע שהקים, הנתבע ביקש לנהוג על הרכב, והסתבר לתובע שהנתבע נוהג ללא רשיון, וגם אינו מיומן בנהיגה, אך הוא הרשה לו להמשיך לסוע.
הנהג גרם לתאונה ולנזקים לרכב בסך 3000 שח מתוכם הוא שילם כבר 2000, אך לאחר מכן חזר בו וסבר שהאחריות על הנזק היא על התובע.
פסק הדין:
הנתבע ישלם 5/6 מהנזק שנגרם לתובע.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י"ב אדר תשס"ו

הרקע העובדתי

התובע והנתבע שניהם בחורים צעירים שהתנדבו לעזור באחת הגבעות. ברשות התובע היה רכב השייך לקרן ציבורית למען ההתיישבות. קרן שהוקמה על ידי התובע וחבריו הגרים במקום אחר, והרכב נמסר לו על פי נוהלי הקרן.

בתאריך ה' שבט תשס"ו בשעה 5.00 בבוקר רצו התובע והנתבע להגיע לנקודה מסוימת כדי לטפל שם בעופות, ולאחר שהתחילו לנסוע, העיר הנתבע כי לא נהג זמן רב ובעקבות הערתו נתן לו התובע לנהוג . אך דא עקא כי מיד לאחר שהנתבע החל לנהוג נוכח התובע כי הנתבע אינו נהג מיומן, וגם הנתבע התוודה לפניו שאין לו בכלל רשיון. ברם, התובע לא ביקש מהנתבע להפסיק לנהוג מפני שחש חוסר נעימות לעשות כן ומה גם שנותר לנהוג עוד כמה מאות מטרים בלבד.

בהמשך הנסיעה ביצע הנהג סיבוב לא מוצלח והרכב פגע בעצמה בסלע גדול וניזוק. עלות  מכלול הנזקים היא בסך 3000 ₪ כאשר מתוכם שילם כבר הנתבע 2000 ₪ מפני שסבר שעליו לשאת במלוא הנזק, אולם לאחר מכן חזר בו כי חשב שהאחריות לנזק מוטלת על התובע. הצדדים פנו לבית הדין על מנת שיקבע על מי מוטלת החובה לשלם את הנזק.

 השאלות לדיון

1. מעמדו של התובע כמורשה מטעם הקרן.

2. מידת אחריות הנהג שנסע בלי רשיון וגרם לתאונה.

3. האם אין לפטור את הנהג מדין בעליו עימו.

4. מידת אחריות התובע בגרימת הנזק.

 מעמדו של התובע כמורשה מטעם הקרן

כיון שהרכב שבו נעשתה התאונה היה מופקד בידי התובע, על ידי הקרן לחיזוק ההתיישבות, יש לברר אם התובע רק מייצג את הקרן, ולכן אין לו אחריות אישית כלשהיא לתהליך שהביא לתאונה, או שמא ענין הקרן אינו משמעותי במקרה הנידון, ובית הדין צריך לברר את מידת האחריות של התובע ושל הנתבע שתחת ידם ארעה התאונה.

התובע שהוא מורשה מטעם הקרן מוגדר גם כנאמן, גבאי, אפוטרופוס, שליש או גזבר שהמאפיין אותם היא הזיקה הקניינית לנכס שעל פיה חייב הנאמן לפעול בנכס לטובת נהנה או למטרה אחרת וכדי להבטיח את יכולתו של הנאמן להגשים כהלכה את מטרותיה של הנאמנות נקבע כי לנאמן יש זיקה קניינית לנכס וזאת על ידי בעלות מוגבלת בנכסי הנאמנות המוקנית לנאמן, והמוגבלת בהתאם למטרות הנאמנות ותנאיה [ר"ן נדרים מח:, שו"ע יו"ד רכג,ג דיני הנאמנות/הרב ירון אונגר עופרה].

לגבי גזבר של הקדש מצאנו כי יש לו חסינות מסוימת, כך למשל, הוא נאמן להעיד להקדש [שו"ע חו"מ לז,ט] הוא נאמן לטעון עבור היתומים ואינו נחשב נוגע בדבר [שו"ע חו"מ רצ,יב].  ברם נראה שכל הדינים המיוחדים שנאמרו לגבי נאמן וגזבר הקדש הם רק כאשר בית הדין של נבחרי הקהל ממנה גבאים או אפוטרופסים לניהול ההקדש והצדקה ואז דינם כשלוחי בית דין [שו"ע חו"מ רצ,א] ובית הדין יכול להשעותם בלי טענה [שם רצ,ה]  וכן יש להם מעמד של גבאים וגיזברים שאין עליהם דין של נתבע ויכולים לומר למי שתובע אותם :"לאו בעל דברים דידי את" ["מעמדם ההלכתי של מנהלי מוסדות"—הרב חיים שלמה רוזנטל /שורת הדין ד' עמוד רעד].

כל זה לגבי גבאי הקדש שהם שלוחי בית דין ואינם בעלי הדבר, אבל ב"עמותה" שהקימה מוסד וחברי העמותה הם המנהלים את המוסד ואין באפשרות שום אדם להשעותם אפילו בטענות, ודאי שאין עליהם דין גזברים ואפוטרופסים. [תשב"ץ ח"ד טור ב' סימן לג וע"ע שו"ע או"ח קנג,ז ובמשנ"ב שם]. לאור דברים אלה נראה שאי אפשר להתעלם מאחריותו של התובע ולקבוע שהדין והדברים הם בין "הקרן" לבין הנתבע, אלא מכיון שלתובע אין דין גבאי הקדש הרי הוא כבעל דבר כי בהגדרת תובע ונתבע נכנס כל מי שנכלל ב"ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" וכיון שכן, ענין הבעלות אינו נמדד דווקא בבעלות כספית אלא כל מי שהוא מופקד על נושא מסוים הוא הבעלים לגבי התביעה.

גם לפי מנהג המדינה יש למנהלי המוסדות דין נתבעים ולא עדים ועל דעת כן נכנסו לתפקידם וגם אם לא התנו ביניהם הכל כמנהג המדינה אם אינו סותר לדיני התורה. [הרב חיים שלמה רוזנטל, שם, עמוד רפ]                          

גם אם נקביל את דין התובע לדין גבאי שהוא כשליח בית דין שסמכויותיו הן יותר משליח רגיל וכדין גבאי צדקה [ש"ך חו"מ קכו ס"ק פו], הרי שגם לשליח יש מגבלות ועליו להיות נאמן לפעול לטובת המשלח כי "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי [ב"ב קסט:]  ולכן אין לבית הדין לראות את הקרן למען ההתיישבות כצד בענין זה ולצמצם מאחריות התובע שנתן את רכב ה"קרן" לבחור חסר רשיון, אלא עיקר הבירור יעשה בין התובע לנתבע בלי זיקה לגוף הציבורי שמינה את התובע כמורשה וכנאמן.   

 מידת אחריותו של הנהג חסר הרישיון

למרות שהנהג לא התכוון שתהיה תאונה, מכל מקום, כיון שהתנהג בחוסר זהירות ובנהיגה בניגוד לחוקי התנועה, לכן דינו כפושע ואינו נחשב שוגג, כך עולה מהש"ך [חו"מ שפ"ו סק"א] שסמך על הרמב"ן בדין מראה  דינר לשולחני וטעה בהערכתו שאינו כשוגג - "הואיל וצריך למיגמר, וקא חזי, פושע ומזיק" וכן הוא ב"נודע ביהודה" [קמא חחו"מ סימן לז] ובש"ך [חו"מ סימן כה סק"ח] "כמו שכתוב בשגגת תלמוד עולה זדון" ועיין עוד בש"ך [חו"מ סו ס"ק קכו] שהכריע דפושע כמזיק, וקל וחומר בנידון דידן שעשה מעשה. [וע"ע "תשלומי נזק עקב התנגשות בין שתי מכוניות" הרב אוריאל לביא/ שורת הדין כרך ו עמוד קצו-קצח].

גם החזו"א קבע כי במקום שהנזק ברור, והמזיק מבקש להפטר בטענת פטור, עליו מוטלת חובת ההוכחה [ב"ק סימן ז סק"ז]. וכן מצאנו בהקשר לסוגיה בגמרא [ב"מ מב:] לגבי אפוטרופוס של יתומים שקנה בעזרת סוחר בהמות הקונה ומוכר בו ביום על אתר, שור עבור היתומים, והשור נמסר לרועה בקר ואחר כך מת השור, והתברר שזה קרה בגלל שהיה חסר שיניים ולא הסוחר ולא הרועה נתנו דעתם לכך שאין לשור שיניים ונפסק שם כי הסוחר שקנה ומכר על אתר ישבע שלא ידע מחסרון השיניים והרועה ישלם לפי תעריף הבשר הזול יותר.

על סוגיה זו כתב בקובץ שיעורים [ב"ב סימן תרנ"ח] שכל שישנה סיבה ודאית לחיוב וכנגדה ספק שמא יש סיבה לפטור, כמו במקרה עם רועה הבהמות דלעיל, אמרינן אין ספק פטור מוציא מידי ודאי חיוב. אם כן לפי כל האמור לעיל נראה כי דין הנהג כדין אדם המזיק שצריך לשלם את כל הנזק.

האם אין לפטור את הנהג מדין בעליו עימו

הפטור של שואל הנפטר אפילו התרשל בשמירה הוא רק אם שכר או שאל את הבעלים תחילה או עם החפץ. [רמב"ם שאלה ופקדון ב,א]  וכאן הנהג לא שכר או שאל את המורשה מטעם הקרן ולכן אינו נפטר בטענת "בעליו עימו".

בנוסף לכך "הקרן למען ההתיישבות" היא גוף מופשט ואין המורשה מוגדר כשותף בקרן, ואפילו אם נגדיר את המורשה כשותף בקרן הרי נפסק להלכה [רמב"ם שאלה ופקדון ב,ח]:

 "שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן... הרי זה ספק אם היא שאלה בבעלים או אינה, לפיכך אם מתה אינו משלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם. פשע בה השומר הרי זה משלם".

וביאר שם ה"מגיד משנה" שלדעת הרמב"ם הפושע הוא כמזיק ולכן אין ראיה לפטרו וחייב לשלם. לפי זה בנידון דידן שהנהג התרשל ומוגדר כפושע לכן דינו כמזיק ואין לו את הפטור של  "בעליו עימו".

כמו כן ב"מחנה אפרים" [על הרמב"ם שאלה פ"א] לגבי שומר שמסר לשומר, שגם במקרה שהשומר השני חשב שהחפץ שייך לשומר הראשון והוא כמעסיק אותו הרי אין כאן פטור של "בעליו עימו" משום שהשומר הראשון אינו בעליו האמיתי של החפץ, ולכן השומר השני חייב לשלם.

מידת אחריות התובע בגרימת הנזק

דין התובע שהרכב בחזקתו ונתנו לנהג חסר הרשיון הוא כדין שומר שמסר לשומר אשר לגביו נפסק כי אחריותו נותרת בעינה גם לאחר שמסר את הנכס לשומר אחר [שו"ע חו"מ רצא] והשומר הראשון לא יוכל לטעון: "מאחר שמסרתי את הנכס לבן דעת שישמור במקומי אני הסתלקתי מן השמירה וכאילו החזרתי לך את הנכס". מפני שהמסירה היתה באיסור ולכן היא נחשבת כפשיעה לענין זה, שהשומר אינו מסתלק על ידה מן השמירה. [אבן האזל על הרמב"ם שכירות א,ד].

גם אם נראה את השומר הראשון כאילו הסתלק משמירתו, בכל זאת הוא חייב כיון שהעובדה שבסופו של דבר פשע השומר השני מלמדת אותנו למפרע שעצם מעשה המסירה היה פשיעה, ולכן הוא מסר את הנכס לאדם שעתיד לפשוע בו ועל מעשה זה חייב השומר הראשון שהרי הוא עשה מעשה זה לפני שהסתלק משמירתו ["דברי חיים"/דיני שומרים סימן ה וסימן כ].

יתירה מזו, גם אם בעל הנכס זכאי לתבוע את השומר השני על האובדן, אין השומר הראשון רשאי לדחות את בעל הנכס בטענה שהוא יכול לתבוע את השומר השני, מפני שבעל הנכס יטען שאינו רוצה לתבוע אדם שאין לו עסק אתו, והוא מעדיף לתבוע את השומר הראשון כיון שאחריותו לנזק קיימת [שומרים, הרב ברוך כהנא, סדרת חוק לישראל, משרד המשפטים עמוד 401].

עוד נפסק כי המוסר נכס לשמירת אדם אחר תוך הפחתת רמת האחריות, כמו המוסר לאנשים שאינם בני שמירה [חרש שוטה וקטן], מאחר והם אינם יכולים לשמור כלל, המסירה להם היא בגדר פשיעה, לפיכך אם אבד הנכס בידם בנסיבות שהשומר היה פטור בהן לפי רמת אחריותו, בכל זאת השומר הראשון חייב לפי העיקרון של  "תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב" [ש"ך חו"מ רצא סקמ"ח]. ולכן מעשה השומר הראשון שמסר את הרכב לידיו של מי שאין לו רשיון נהיגה מוגדר כפשיעה ורשלנות ואולי אף כמזיק ולכן יש מקום לחייבו בנזק שנגרם. [שו"ע חו"מ רצא,יח].

סיכום  

לעיל נוכחנו לדעת כי מעיקר הדין היה אפשר לחייב בכל הנזק הן את הנתבע והן את התובע, אך בשקלול כל הנתונים נראה היה לבית הדין כי הנתבע אשר גרם לנזק בפועל הוא בעיקר צריך לשאת בתשלום הנזק, והתובע רק ישתתף עימו. לכן נפסק כי הנתבע ישא בתשלום 5/6 מתוך הנזק הכולל, ו- 1/6 התשלום מוטל על התובע. הנתבע ישלם לתובע את חלקו בנזק תוך 14 יום, מיום מתן פסק הדין.

ובזה באנו על החתום במתא איתמר ביום י"ב לחודש אדר שנת תשס"ו

הרב נתן חי - אב"ד     הרב צבי פרג - דיין    הרב יעקב כהן - דיין

תגיות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il