חזרה מהסכמה להרחבת דירה

תשס"ח/1

התובע: מר א', שכן.

הנתבע: מר ב', שכן.

אודות: הרחבת בניה.

תיאור רקע:

מר א' יש לו דירה מעל מר ב' והוא מעוניין להרחיב את דירתו, דהיינו להוציא משטח על גבי עמודים לכיוון צפון, אם זה יתבצע זה יסתום את האור לשלושה חלונות של הדייר התחתון.

טענות הצדדים:

התובע: אני פניתי למהנדס והוא הכין סקיצה והחתמתי את כל השכנים שיסכימו כולל הנתבע. המהנדס הכין תכנית בניה מפורטת וגם עליה חתמו כולם. כעת הוא מתנגד וזה גרם לי הוצאות כספיות גדולות בסך 6,000 ₪ הוצאות מהנדס + 400 ₪ ימי עבודה, הוא טוען שזה יחשיך את המטבח שלו ובעצם הוא מעוניין בגינה. אמנם מהמועצה נמסר שהוא יכול לחזור כל זמן שלא בנו ממש.

הנתבע: לפני כחצי שנה קניתי את הדירה שהיתה עד אז בשכירות, והוא פנה אלי שנרחיב יחד, אני חשבתי שזה מדובר רק על האפלת חלון מטבח ולא שלושה מקומות. חתמתי על הסקיצה הראשונה ולא הבנתי על מה באמת מדובר, אין לי כסף לשנות את כל התוספת למטה זה כרוך בהוצאה גדולה ושינוי עיצוב פנים.

ע"כ עיקר הטענות, הצדדים חתמו על שטר בוררות.

בירור הדין

א.    עלינו לברר האם אדם יכול לטעון שלא ידעתי על מה אני חותם?

ב.     מה היא מידת החיוב בחתימה שלא יוכל לחזור.

מובא בשו"ע חו"מ סי' מ"ה סע' ג', שאם אדם חותם על שטר ואינו יודע את השפה, אינו יכול לטעון לא ידעתי, דאם חתם מן הסתם קיבל על עצמו את הכתוב. ולכן אין אדם יכול לטעון חתמתי על תכנית בניה ולא הבינותי.

ביחס לנקודה השניה מה תוקפה של חתימה, הנה בעניין נזיקין אנו פוסקים שאפילו בנזקים גדולים כמו עשן ובית הכסא שאין להם חזקה, אבל אם עשו קנין זה מועיל, ע' שו"ע חו"מ סי' קנ"ה סע' ל"ו במחבר. ובזמננו חתימה מקבילה לקנין בדורות הקודמים. ולכן אם היתה חתימה תקיפה זה היה מועיל. אולם בנידון שלפנינו ראינו את תכנית הבניה של המועצה ויש בה שני מקומות, על אחד אין חתימתו של הנתבע ולכן יכול להיות שהוא חזר בו לאחר שהתחיל להבין לפי גרסתו על מה מדברים. כמו כן היות והתובע בעצמו אמר שלפי חוקי המדינה נאמר לו מהמועצה, ששכן גם לאחר חתימתו יכול לחזור בו אם עדיין לא בנו, לכן בנידון שלפנינו הוא יכול לחזור בו משום שזה המנהג במדינה, ובדיני ממונות מנהג המדינה תופס גם לפי דיננו, כי זה לא סותר שום דין מדיננו.

ומה שהתובע טוען שישלם לו הוצאות שהיו לו בהכנת התכניות ועוד ביטול זמן, הנה בדינא דגרמי שאדם מתחייב זה אם הוא גרם ישירות נזק או הוצאה לשני. דוגמא לכך אנו מוצאים באם כלה חזרה מהשידוך היא חייבת לשלם את הוצאות הסעודה שעשה החתן, ע' שו"ע אה"ע סי' נ' סע' ג' שפסק כדעת הרמב"ם זכיה-ומתנה פ"ו הכ"ד, שחייב, והראב"ד חולק, היות ואדם מרצונו ומדעתו הוציא. ולכן בנידון דידן שאדם הוציא הוצאות לצורך עצמו ולרווחתו, נראה שגם לדעת הרמב"ם לא יהיה חייב.

ולכן למעשה אין לחייב את הנתבע בהוצאות שהיו לתובע.

בית הדין מקווה שהצדדים יבינו את רוח הדברים והאמת והשלום אהבו.

בכבוד רב

     הרב דוב ליאור                       הרב אהרון אליהו                   הרב ישראל הירשנזון