תשלום עבור ימי חופשה ודמי הבראה

תשס"ח/9

התובע: א', עובד.

הנתבע: ב', מעביד.

בנושא: תשלום עבור ימי הבראה וימי חופשה.

טענות הצדדים:

התובע: אני עבדתי אצל ב' 21 חודשים.

ב-11 החודשים הראשונים תלוש המשכורת היה על שם של מישהו אחר והצ'ק על שמי,הדבר נעשה בהסכמה בינינו.

בשנה הראשונה לא ידעתי מהן זכויותי ולכן לא דרשתי ימי חופשה המגיעים לי כחוק.

בסיימי את העבודה ב' נתן לי את ימי החופשה עבור תקופה של עשרה חודשים בלבד, שעליהם קיבלתי תלוש על שמי.

עכשיו אני תובע את ימי ההבראה והחופשה על כל התקופה שעבדתי.

סה"כ דמי ההבראה הם: 2235.54₪, 1270.5₪ מתוך 11 ימי חופשה, וכן עבור פתיחת תיק בסך 250₪.

בבית דין לענייני עבודה אמרו לי שמגיע לי.

לשאלת בית הדין ענה: אני לא ויתרתי אף פעם, כי לא ידעתי  אם מגיע לי בכלל.

נתבע: א' עזב כי רצה לעבוד במקום אחר.

ג' הוא המייצג אותי מול משרד הממשלה והוא אמר לי שא' לא מופיע אצלו ואינו מכיר אותו. הוא עבד שחור ולא מגיע לו כל זכויות. והוסיף שאין בנסיבות שכאלה חוק יחסי עובד-מעביד. אמרתי לו שכשישתחרר יקבל זכויות, וחשבתי שהוא הבין את העניין, אמנם לא אמרתי מפורשות.

בכלל מה שנתתי תלוש זה היה בשבילי לצורך ניהול החשבונות שלי , לגביו היה עדיף בלי תלוש בכלל.

כמו כן, אחרי חצי שנה הגיש מכתב שהוא מתפטר ואחרי כשבועיים ביקש לחזור.

אחרי 11 חודש התחיל לעבוד כראוי. אם היה ממשיך עוד חודשיים היה מגיע לו בעד הבראה והייתי מוכן לתת לו 500₪ כמחווה, אך הוא מיאן.

עד כאן עיקרי הטענות. הצדדים חתמו על שטר בוררות.

בירור הדין

נושא הדיון שבפנינו הוא, האם בנסיבות שתוארו בטענותיהם של בעלי הדין  מגיעים ימי הבראה וחופשה לעובד.

הצדדים הביאו בפנינו חוות דעת מנוגדות, כשלדעת התובע מגיעים לו הזכויות למרות שעבד בשחור, ולדעת המעסיק לא מגיע לו.

היות וזה ספק, בית הדין היה אמור לדרוש שמספק לא מוציאים ממון והמעביד מוחזק ואינו חייב לשלם. אולם בית הדין סבור שיש כאן מקום להתחשבות מיוחדת.

על-פי ספר החינוך, מצווה תפ"ב - כל מי שהעסיק יהודי אצלו, בסיימו את העבודה יש ליתן לו מענק, מעין המענק שהיו נותנים לעבד עברי בתום ימי עבודתו.

הנה סכום התביעה כאן הוא בסך- 3505.59₪, אי לכך נראה לבית הדין שיש מקום מטעם פשרה לחייב את המעסיק בסך: 1000₪ כמענק לעובד לפי ספר החינוך, למרות שלפי מידת הדין יש מקום לפטור לגמרי מספק.

המסמך שהביא התובע מתייחס לרציפות העבודה לעניין תשלום דמי פיצויים, וזה לא היה נשוא הדיון ולכן אינו רלוונטי.

לסיכום: הנתבע ישלם לתובע: 1000₪ עד שלושים יום מעת הגעת פסק הבוררות לידיו.

   בית הדין מקווה שהצדדים יבינו את רוח הדברים והאמת והשלום אהבו.

בכבוד רב

הרב דוב ליאור                             הרב אהרון אליהו                     הרב שלום אילוז