פדר ירושלים כרך א עמ' יט-כד תיק מס' 386-נב

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

הטענות

ב"כ של ישיבה העוסקת בחינוך, אשר נטלה על עצמה לפני כמה שנים להוציא לאור משניות מבוארות, זאת עפ"י בקשת מחבר הביאור ז"ל, תובע מיורשי המחבר המנוח להחזיר לו כספים בגין שכ"ד ושכ"ט. את ההחזרה הוא תובע לבצע מתוך כספים שחוייב לשלם בהם לנתבעים ע"י בוררים בדין אחר, ושעדיין בחזקתו. הנתבעים כופרים בתביעה, ובתביעה נגדית תובעים סכומים גדולים יותר בטענות שונות.

התביעה לעיקול:

התובע ביקש מביה"ד שע"י הרבנות הראשית לירושלים, להטיל עיקול על הכספים המוחזקים בידו ושחוייב ליתנם לנאמן ע"י הבוררים, עד לבירור טענותיהם, זאת, כדי שהנתבעים לא יוכלו לממש את החיוב לטובתם, מימוש שעמד להתבצע סמוך למועד הבקשה.

התובע הסתמך בתביעתו בפני ביה"ד (למרות שהנתבעים מתגוררים במקום אחר) על הסכם שעשו הצדדים בו נאמר שכל התביעות המשפטיות ביניהם תתבררנה "במסגרת ביה"ד לדיני ממונות שע"י המועה"ד" ו"חתימת הצדדים על הסכם זה כמוה כחתימה על שטר בוררים עפ"י הוראת כל דין".

מלכתחילה הופנתה בקשת התובע להרכב ב' של ביה"ד, אך לאחר שמיעת הטענות המיקדמיות של הצדדים, עוד בטרם חתמו הצדדים על שטר בוררות, סרב ביה"ד בהרכבו הנ"ל להמשיך ולדון בתיק זה מפני טעמים שהיו לו, ובקש להעביר את הדיון בפני הרכב ד', שהוא ההרכב הנוכחי.

ביה"ד קבל את התביעה, והוציא צו עיקול לאותם כספים, עד למתן החלטה אחרת בענין.

בישיבה נוספת של ביה"ד הופיעו הצדדים, וב"כ הנתבעים טען שמאחר שביה״ד הוציא צו עיקול במעמד צד אחד, אינו מעונין לדון בפניו, אלא בפני הרכב אחר, והואיל והלכה היא שהולכים בדין אחר הנתבע, זכותו היא לקבוע בפני איזה הרכב ידון.

פס"ד

לאחר שמיעת הטענות קובע ביה"ד שעל הנתבעים לדון עם התובע בפני ביה"ד זה, וגם לחתום על שטר בוררים, ואין ממש בטענת הנתבעים כאילו הרכב זה פסול לדון אחרי שהוציא צו עיקול במעמד צד אחד, מאחר שהוצאת הצו נעשתה כדין.

המשך הדיון והפניה לערכאות

בהמשך הדיון הציגו הצדדים מסמכים רבים וראיות שונות לטענותיהם, וביה"ד הקדיש לדין זה שעות רבות של דיונים פנימיים נוסף לדיונים הרבים עם בעלי הדין ובאי כוחם. כעבור כחדשיים מאז התחלת הדיונים התכופים, ולאחר שנראה היה לביה"ד כי אין עוד בידי הצדדים ראיות ממשיות נוספות, כתב ביה"ד לצדדים שעליהם להגיש את כל המסמכים והראיות שבידם - אם ישנן כאלה - בתוך 30 יום, שאז יפסוק ביה"ד עפ"י מה שהובא לפניו.

כעבור 30 יום הוציא ביה"ד את פסק הדין שפסק כפשרה בין הצדדים. ב"כ הנתבעים עשה מעשה שלא יעשה ופנה לערכאות כדי שיבטלו את פסק ביה"ד שהוא עצמו חתם לפניהם שטר בוררות, תוך שהוא מוציא לעז ושם רע על ביה"ד.

השאלות לדיון

א. חתמו הצדדים על הסכם המחייב אותם לדון ב'מסגרת בי"ד' במקום מסויים, האם חייב הנתבע לדון באותה 'מסגרת' למרות שאינה במקומו של הנתבע.

ב. האם זכותו של הנתבע לדון במקומו, נותנת לו גם את הזכות לברור כרצונו את הרכב הדיינים מתוך אותה 'מסגרת' של ביה"ד, שאצלה התחייב לדון.

ג. האם רשאי ביה"ד להוציא צו עיקול נכסים במעמד צד אחד, כשיש חשש שלולי העיקול לא יוותר על מה לדון.

ד. מה דינו של מורשה שפונה לערכאות כדי שיבטלו פס"ד של בי"ד, מתוך הוצאת לעז ושם רע על ביה"ד.

תשובה

א. עפ"י תקנות הדיון תש"ך תקנה י"ג אם נערך הסכם בין הצדדים והוסכם בו במפורש על מקום שיפוט שאינו במקומו של הנתבע, יש לקיים את ההסכם ולפעול על פיו (וכך נאמר גם, להבדיל, בסדרי הדין האזרחי, זוסמן, עמ' 56).

ב. בהלכה שעל התובע לילך אחר הנתבע, שמקורה בירושלמי, וכפי שכתב העיטור אות ב בירורין, וכפי שפסק הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' יד סעי' א בשם המהרי"ק שורש א, כתבו האחרונים כמה טעמים:

הגר"א בשו"ע שם כתב שהוא מדין המוציא מחבירו עליו הראיה. וכעי"ז בשו"ת אבני חפץ סי' קא ושו"ת שיבת ציון סי' צח שכשם שאדם מוחזק בממונו כך הוא מוחזק בגופו, ואין כח ביד התובע להטריח את הנתבע להתדיין מחוץ לעירו בטלטולא דגברא הקשה.

ובשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' צז כתב שהטעם שעל התובע לילך אחר הנתבע הוא משום שהנתבע יהיה מוכרח ונכנע לפי הבי"ד של הקהל שלו, מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם.

ובכנה"ג חו"מ סי' יד בהגהות הטור ס"ק כא כתב שהטעם הוא שאל"כ יבוא איש רמאי ויתן עיניו באיש עשיר שבעיר אחרת ויאמר שיש לו תביעה עמו שיבא להתדיין עמו בעירו, והעשיר ההוא כדי שלא יצטרך לטלטל עצמו, יתפשר עמו.

ונראה שלפי כל הטעמים האמורים אין ממש בדרישת הנתבע בנידון שלפנינו לברור לעצמו הרכב הנראה לו מתוך "מסגרת בתי הדין לממונות שע"י המועה"ד לירושלים" שבה נתחייב לדון, לא מיבעיא לטעמו של המהריב"ל, שהיא תקנה לטובתו של התובע כדי שהנתבע יהיה מוכרח לבצע את פסק הדין, אלא אף לטעמים האחרים שהיא תקנה לטובתו וזכותו של הנתבע, במקרה זה שמדובר בבחירת הרכב מתוך אותה מסגרת אין מי שיאמר שעל התובע לילך אחריו, שלטעם הכנה"ג לא נאמר דין זה אלא כשרוצה התובע לטלטל את הנתבע מעיר לעיר עד שבע"כ יסכים לשלם לו תביעתו, אבל במקרה שבין כך מיטלטלים שני הצדדים למסגרת זו של ביה"ד, אין זה מזכותו של הנתבע לקבוע באיזה הרכב מתוך אותה מסגרת ידון. ולטעם הגר"א משום שהמוציא מחבירו עלו הראיה, זה דוקא כשבא לטלטלו מעיר לעיר, וכמש"כ אבני חפץ ושיבת ציון שהנתבע מוחזק בגופו שלא לטלטלו מעיר לעיר, אבל במקרה זה אין זה מזכותו של הנתבע לקבוע באיזה הרכב שבאותה עיר ידון.

ג. פסק השו"ע חו"מ סי' עג סעי' י:

"מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לבי"ד ואמר מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר, וכן הדין בלווה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע, או שהלוה רוצה לילך למדה"י ותובע המלוה את שלו, או שיתן לו ערב, שומעין לו".

 ומוסיף הרמ״א:

 "וה"ה בכל מקום שנראה לבי"ד לעכב מעות הנתבע, ומזה נשתרבב המנהג לעקל מעות אע"פ שאין בו צורך כולי האי".

 וכתב הש"ך ס"ק לד שדינים אלו תלויים במנהג המקומות ולפי ראות עיני הדיינים.

מקור הלכה זו הוא ברא"ש ב"ק פ"א סי' ה ושו"ת הרא"ש כלל צז סי' ד, שם כתב הרא"ש בשם הגאונים שזו תקנת חכמים משום השבת אבידה, אבל הרא"ש עצמו כתב שאין צורך לתקנה מיוחדת, אלא דין גמור הוא שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקהו בכל צד שיוכל לעשות, ועי' שו"ת משיב דבר ח"ב סי' צ שלטעם הרא"ש שהוא מן הדין ולא מכח תקנה, ניתן לעקל אף נכסי יתומים, משא"כ לטעם הגאונים לא ניתן לעקל נכסי יתומים. ועי' שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' רפב, ועוד אחרונים.

וכך נפסק בתקנות הדיון תקנה צו(1) ו-(3):

הוגשה בקשה לעכב את יציאת אדם מן הארץ מתוך טענת חשש עיגון או לשם הבטחת זכויות שהוגשה עליהן תביעה, או זכויות לפי פס"ד, רשאי ביה"ד לדון בבקשה גם שלא בפני הנתבע, אם ביה"ד רואה כי מסיבות המקרה מצדיקות זאת.

ובתקנה צח נאמר שכללים אלה יחולו גם על בקשה להוצאת צו עיקול נכסים. ועי' עוד פד"ר כרך ב עמ' 93 וכרך י עמ' 236 ואילך (ולהבדיל, כך נאמר גם בתקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ״ד-1984, ועוד).

ד. שנינו בברייתא גיטין פח ב:

"תניא היה ר' טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עכו"ם אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להזקק להם, שנא' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עכו"ם ד"א לפניהם ולא לפני הדיוטות".

ובמדרש תנחומא פר' משפטים הוסיפו על דברי הברייתא הנ"ל שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני כותים כפר בקב"ה תחילה ואח"כ כפר בתורה, שנא' כי לא כצורנו צורם ואויבנו פלילים. וכן פסק הרמב"ם סוף הל' סנהדרין וטוש"ע חו"מ סי' כו, שה"ז רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו.

ועוד בתנחומא שם, אמר הקב"ה לישראל אם עשיתם את הדין ואין אתם מזדקקים לפני עובדי גילולים אבנה לכם ביהמ"ק וישבו בה סנהדרין, שנא' ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' וכתיב ציון במשפט תפדה, וכתיב כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות.

נמצינו למדים שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני כותים יש בדבר שעשה ארבעה ענינים חמורים: א, איסור משום הכתוב לפניהם ולא לפני עכו"ם. ב, כפירה בקב"ה. ג, כפירה בתורה. ד, הרחקת הגאולה.

ולכאורה יש להבין את הדבר, בשלמא כפירה בתורה שייך בו, משום שאינו מאמין בקדושתה ובצדקתה, וכמו שכתב הסמ"ע חו"מ סי' כו שהמניח דייני ישראל ודן לפני דייני עכו"ם מראה כאילו תורת משה רבינו ומשפטיו אינם אמת ח"ו, אבל מנין שיש בזה גם כפירה בקב"ה, ואין לומר שעצם הכפירה בתורה היא היא גם כפירה בקב"ה, שהרי מבואר ברמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ז ו-ח שיש הבדל בין מי שאינו מאמין בה' שנקרא מין, לבין מי שאינו מאמין בתורה שנקרא כופר.

ונראה פשוט שמכיון שמניח דייני ישראל ובא להתדיין לפני עכו"ם, נמצא שמאמין בצדק הנכרים, ומכלל זה שיש בו גם אמונה באליליהם, וה"ז כופר בקב"ה או עכ"פ מאמין בשיתוף שאף זה נקרא מין, כמבואר ברמב"ם הל' תשובה שם. ועוד, שבהבאת הדין לפני דייני עכו"ם הוא מחלל את ה', כמו שפרש"י עה"ת, ויש בזה משום כפירה בקב"ה.

ובנידון דידן שהמורשה של הנתבעים פנה לערכאות כדי לבטל את הפס"ד של ביה"ד תוך הוצאת לעז ושם רע על ביה"ד, ה"ז חמור שבעתיים ממי שמניח סתם כך דייני ישראל והולך ודן לפני דייני עכו"ם שכתב עליו הרמב"ם שה"ז רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה.

וראוי להביא בזה מש"כ החפץ חיים להג"ר נחמן זצ"ל אב"ד ווישיי (אביו של מרן הרה"ר וראב"ד ירושלים הגר"י קוליץ שליט"א), ונדפס בס' הזכרון יחי ראובן עמ' תקלז, אודות אנשים מעירו שהתרגלו לילך לערכאות, וכותב הח"ח:

"למה אין כת"ר מוכיח אותם על חילול השם הנורא שנעשה עי"ז וכו', ידוע מה שכתב הרמב"ם ומובא בחו"מ סי' כו שהוא כאילו חירף וגידף ומרים יד על תורת משה רבינו ע"ה, ועונשו לע"ל הוא נורא מאד כמו שכתבו המקובלים שעונשו שמתגלגל בכלב נובח וכו׳" עכ"ל.

ובגמ׳ סנהדרין כט א אמר מר עוקבא לבני חמיו שפסול הוא לדונם משום דלא צייתיתו לדינא, ופסק בס' כסא אליהו חלק חו"מ סי' י שאם יודע הדיין שאין דבריו נשמעים אצל הבע"ד, מותר לו לסלק עצמו. וכ"ש במקרה כמו זה של מורשה שלא רק שאינו נשמע לדברי ביה"ד, אלא שהוא נוהג לפנות לערכאות כדי לבטל פסקי דין שאינם נראים לו, על אחת וכמה אין לדיין להזדקק לטענותיו, וראוי לגעור בו ולסלקו מעל פני הדיינים, וליעץ לבע"ד לטעון לעצמו או למנות מורשה אחר שמאמין בה' ובתורתו, אא"כ חוזר בו ומתחייב בפני ביה"ד שלא לפנות עוד לערכאות על מה שנידון בביה"ד.