ועד בית תובע משכיר בטענה שהשוכר לא שילם

תשס"ד/5

התובעים: ועד בית המיוצג ע"י א' וג'.

הנתבעים: משפחת ב',.

בנושא: אי תשלום עבור ועד בית.

טענות הצדדים:

התובעים: משפחת ב' השכירה את הדירה שלה לפני מספר שנים לשוכר אחד והוא עזב, ולפי חשבוננו שבדקנו הוא נשאר חייב 2500 ש"ח. פנינו כמה פעמים לבעל הבית ולא נעננו, לכן הגשנו תביעה. כמו כן לאחר עזיבתו הם השכירו לדיירים אחרים ואחר עזיבתם התברר שמגיע לועד עוד 320 ש"ח, אנו תובעים סך 2820 ש"ח מבעלי הדירה.

הנתבעת: נאמר לי לפני הפגישה שדברו עם השוכר והוא מוכן היה לצבע את הכניסה וזה ישמש כתשלום עבור חובו (למעשה לא בוצעה שום תביעה), היות ועברו חמש שנים ואנו הבינונו שאין אנו חייבים וראינו את הנושא כמחילה מצד ועד הבית. (התובע א', אנו לא מחלנו). אנו מבקשים את כל הנהלת החשבונות, לא היה ניהול תקין, הדברים לא התנהלו בסדר לטענתנו. (התובע ג', היינו מאוד עסוקים ולכן לא טיפלנו כנדרש, לאחרונה נוצר גרעון גדול ומשום כך התעוררנו לתקן את העבר).

ע"כ עיקר הטענות, הצדדים חתמו על שטר בוררות.

בירור הדין

טרם גישתנו לעצם הטענות, בית הדין צריך לברר אם הגשת התביעה נגד משפחת ב' היא תקפה. הרי לכאורה השוכרים גרו שם, ובדרך כלל הם משלמים את דמי הועד כמו שכל דייר משלם חשמל ומים. לאחר בירור הנושא התברר שלפי חוקי המדינה של בתים משותפים במקרה שהדייר עוזב ולא שילם את דמי הועד התביעה מופנית כלפי בעל הדירה, ולכן בעלי הדירה הם בעלי דין לגבי תביעה זו.

והנה בנידון שבפנינו החיוב הוא ודאי, כלומר ועד הבית טוען טענת ברי שלא שולם והנתבע אינו טוען טענת ברי, ואם החיוב הוא ודאי והפרעון הוא ספק, ברי ושמא ברי עדיף במציאות שכזאת (שו"ע חו"מ סי' ע"ה סע' ט'). כמו כן אין באי תביעת הועד הוכחה למחילה, בעסקי ציבור שתיקת הפרנסים לא מהוה מחילה עי' רמ"א חו"מ סי' קס"ג סע' ב').

אם כן בנידון דידן ועד הבית תובע סך 2,820 ש"ח מבעלי הדירה, עליהם לשאת בחוב והם כמובן יכולים לדרוש את זה מהשוכרים בהתאם לחוזה שביניהם, אבל תביעת הועד היא בראשונה לבעלי הנכס, לפי חוקי מדינת ישראל.

בנוגע להוצאות משפט, לפי הדין שלנו שו"ע חו"מ סי' י"ד סע' ה', אין הנתבע חייב לשלם הוצאות אלא אם כן הוא סרב להתדיין והתובע נאלץ להוציא הוצאות לחייבו להתדיין, או אם היה ברור בעליל שהוא חייב, בנסיבות שבפנינו לא התקיימו התנאים הנ"ל. כמו כן ניהול לא תקין אין בכוחו לפטור את בעלי הנכס מלשלם את חובם, היות ואין כאן טעות בעצם החיוב .

לסיכום: על בעלי הבית לשלם את החוב בסך 2820 ש"ח לועד הבית, באם קשה להם לפרוע, בית הדין פונה לועד הבית לפרוס את החוב לחמשה תשלומים.

דיון נוסף

בית הדין נתן פסק בנידון, אולם מר ב' ערער בטענה שהוא אינו יכול לטעון טענת ברי בעצמו, אלא בשם הדייר שלו שטען ברי שפרע את החוב, ולכן לדעתו אינו חייב לשלם את החוב לועד הבית.

לאחר עיון במכתבו, בית הדין סבור שהפסק הראשון הוא שריר וקיים, ראשית כל מר ב' הוא בעל דין של הועד. לפי חוקי מדינת ישראל התביעה מופנית לבעל הבית ולא לגבי הדייר, ולכן בעל הבית חייב כלפי ועד הבית, ואם יש לו טענות אזי הוא צריך להסתדר עם הדייר שלו.

ועד הבית מנהל כעת ניהול מסודר ותקין. אמנם היו זמנים שהדברים לא היו מסודרים כנדרש, כעת הדברים ערוכים ולפי החישוב שיש לועד ולפי הקבלות שיש בידו, הדייר לא שילם באותה תקופה. כמו כן במכתב ששיגר מר ב' לפני מספר חדשים לבית הדין, מופיעה פיסקה שהדייר מודה שהוא חייב באיזה סכום, אך הוא קטן מזה שדורש הועד. זה רק מחזק את ההנחה שהלה לא שילם, החישובים של הועד הם אמינים על בית הדין, ועד ציבורי הוא פועל לטובת כל הדיירים ואת כולם מחייב בשווה, ואין לחשוד שסתם הטילו על מישהו חוב והוא שילם, כי ודאי שהיה אמור להיות אצלם רישום.

לסיכום: בית הדין סבור שהפסק הקודם הוא בר תוקף, אמנם בית הדין נענה לבקשתו של התובע היות וקשה לו לשלם בפעם אחת, לפרוס את יתרת החוב בסך 2,500 ש"ח לשמונה תשלומים חודשיים.

בית הדין מקווה שהצדדים יבינו את רוח הדברים והאמת והשלום אהבו.

בכבוד רב

     הרב דוב ליאור                הרב אהרון אליהו               הרב ישראל הירשנזון