הוצאות בביטול שידוך

עובדא אתא קמן כדלהלן: התובע שידך את בנו עם בתו של הנתבע וקבעו מועד לחתונה ושכרו אולם. ובהמשך כל הזמן היו עליות ומורדות בין הצדדים. עד אחרון הגדיל דאבי הכלה עמד על דעתו להזמין לחתונה תזמורת שהיא זולה יחסית עקב מצבם הכלכלי שצריכים לגור בשכירות ואין להם אפשרות להוציא מעבר לסכום הנז'. אך החתן עמד על דעתו להביא תזמורות הנהוגה אצל חביריו בישיבה. ועל דבר זה גבה טורא בייניהו וביטלו את השידוך וכל צד טוען שהצד שכנגד הוא ביטל את השידוך. ועתה תובע אבי החתן את כל המתנות יקרות הערך שנתן לכלה כגון שעון זהב וצמידים ושרשראות. לעומתו טוען הנתבע דהיינו אבי הכלה, דמאחר וגרמו לו הוצאות מרובות עבור סעודת האירוסין שבהם הופיעו מספר ניכר של משתתפים ממשפחת החתן ולא הביאו שום מתנות לכיסוי ההוצאות, פרט למתנה פשוטה אחת. וכעת הוא מחזיק בתכשיטין עד שישלמו לו הוצאות האירוסין.

השאלות לדיון:

א) האם המתנות שנתן החתן לכלה חוזרות, והאם יש חילוק בין חזר בו הוא לחזרה בה היא.

ב) האם חייב צד המפר בהוצאות האירוסין ובדמי השדכנות. 

תשובה:

א) כתב הרשב"א בתשובה (סימן יא):

"המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטים ואח"כ נתבטלו השידוכין, בין שחזר בו האב בין שחזר בו החתן, חייב להחזיר לו הכל דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה הכי נמי הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאומדן דעתה הוא שלא שלחה אלא על מנת שיכניסנה לחופה".

עוד כתב שם (בחלק ג' סימן צ"ו) בראובן ששידך בתו לשמעון ופסק לו סך ממון בנדוניית בתו ולאחר מכן שלח לו בגדים ועורות שפנים ופרד אחד, ולקצת ימים נתגלגל הדבר ונתבטלו השידוכין. ודן שם האם חייב להחזירם, והאם יש הפרש בין חזר בו החתן לחזרה בה האשה או אביה.

והעלה:

"דאין הפרש בין סבלונות החתן ששלח לבית חמיו ובין סבלונות ששלחה הכלה או אביה לבית החתן והכל טעם אחד ודין אחד יש להם, שלא עשו דבר זה כהלכתא בלא טעמא אלא בטעמא תליא מילתא דירדו חז"ל לסוף דעתם של בריות שהמשלח לבית חמיו לא על דעת ליתן לחלוטין ולטיבועין הוא שולח אלא משום איחתוני ועל דעת שישובו לו מבית חמיו עם אשתו שעל דעת לכונסה שלח. והוא הדין והוא הטעם כששלח חמיו לבית החתן, שלא שלח אלא על דעת שתנשא לו בתו ואפילו נתארסה לו, לא מחל עד שתכנס בתו אצלו. ואע"פ שנתקרבה דעתם באירוסין. דלעולם לא זכה עד שתכנס לחופה".

ואין חילוק בין חזר בו החתן לחזרה בה הכלה דהא בהדיא אסיקנא התם (ב"ב קמו:):

"יתיב רבין קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר, בין שמתה היא בין שמת הוא ואפילו הדר בה הוא, סבלונות הדרי, מאכל ומשתה לא הדרי. הדרה בה איהי אפילו כישא דירקא הדר".

אלמא לענין סבלונות ותכשיטין שאין עשויין לבלות, הכל חוזר בין שחזר הוא או שחזרה בה היא.

וכן פסק בשו"ת הרא"ש (כלל שלשים וחמשה אות ח) דעליו להחזיר:

"דידוע הוא שלא נתנם אלא על דעת שתנשא לו בתו, כההיא דתניא בכתובות כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו, משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו. וטעמא דרבנן משום דאזלינן בתר אומדן דעתו שלא כתב לה אלא ע"מ שתנשא לו וקיי"ל הלכה כרבנן דר' נתן, דהלכה כרבים. וכן פסק ר"י" עכת"ד.

וכ"כ בפסקי הרא"ש בכתובות (פ"ד סימן ט) בשם ר"ת ור"ח.

וא"כ בנדון דידן שנתן החתן לכלה התכשיטין, אזלינן בתר אומדנא שלא נתן לה אלא ע"מ שתנשא לו. ואע"ג דאבי הכלה מוחזק בתכשיטין אפילו הכי חייב להחזירם כדאיפסקא הילכתא בפרק מי שמת בב"ב (קמה.) דאפילו חזר בו הוא צריכה האשה להחזיר הסבלונות ששלח לה. וכן פסק מרן בשו"ע (אהע"ז סימן נ' סעיף ד) וז"ל:

"המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו השידוכין וחזר בו החתן או חמיו, יחזיר מה ששלח לו דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה, הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה דאומדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה".

ב) ולענין ההוצאות שנגרמו לכלה עבור האירוסין, הכולל שכירת האולם והמנות והתזמורת. הנה כתב הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות זכיה ומתנה הלכה כד):

"הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל רעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בו, משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממונו וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם. והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל" עכ"ל.

והראב"ד שם השיג עליו וכתב:

"איני משוה עם רבותיו בזה שזאת הגרמא דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחו שאינו משלם לו ההוצאה, וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אע"פ שגרם לו זה, פטור" עכ"ל.

ובמגיד משנה כתב לדחות ראיית הראב"ד וז"ל:

"ויש לתרץ שאינו דומה לזריעה ששם היה מוציא בהן הוצאות כדי להרויח בהן ולפיכך אינו בדין שישלם זה מה שהוציא כדי להרויח אבל כאן לא היתה כוונתו להשתכר בדבר אלא להתנהג במנהג העיר וכיון שהוא נסמך עליה והיא חזרה בה בדין הוא שתשלם" עכ"ל.

ובחי' רבי עקיבא איגר על הרמב"ם שם כתב:

"דא"כ לכאורה יקשה מההיא דכתב הרא"ש בתשובה (כלל קד) ופסקינן כן להלכה בשו"ע (חו"מ סימן של"ג ס"ח) דהאומר עשה כלי פלוני ואקנה ממך והאומן עשה כלי וחזר בו חייב, והיינו מדינא דגרמי. וקשה דגם להרמב"ם יהיה בזה פטור דהא האומן עשה כדי להרויח ויקשה להרא"ש קושית הראב"ד מזרעונים. ולזה נראה לי דוקא בזרעונים וכן בחזרה היא דלא אמרה לו להוציא לשמשים וכדומה רק דממילא הוא כן, וכן בזרעונים לא אמר המוכר שיוציא ויזרע, ובזה ס"ל להראב"ד דא"צ להחזיר ההוצאה, והרמב"ם ס"ל דבלא עשה ההוצאה להשתכר חייב לשלם. אבל בהרא"ש דאמר לאומן שיעשה כלי ועל פיו עשה חייב לשלם הוצאותיו וזה לכו"ע. אבל מ"מ קשה על דברי הרא"ש מדברי עצמו שכתב (בכלל סו ס"ט) הובא בטור (סימן ר"ז סעיף כד) דבאומר שחוט פרתך ואם יהיה טריפה אתן בעד הבשר כך וכך ונטרפה, דיכול לחזור בו" עכת"ד.

ובט"ז (אה"ע סי' נ ס"ק ה) כתב על החילוק של המ"מ דאין בחילוק זה כדי לחלק דמה חילוק יש בין כדי להוריח או בלא להרויח. וכתב לחלק:

"דבזריעה אין שם הרגש בשעת תחילת המעשה דהיינו כשהוא מוכר אפשר שהמוכר עצמו לא ידע שהזרע ההוא רע הוא, ואח"כ שלא צמח אז המוכר לא עביד מידי, דהיינו בשעה שההיזק מורגש. אבל כאן בשעה שההיזק מורגש דהיינו במה שגרם לו הוצאות, הוא הגורם ההיזק דאז בחזרתו נעשה היזק דמתחילה שהיה סבור שלא יחזור בו היה ניחא ליה באותן הוצאות ולא היה נקרא היזק אלא בשעה שחוזר ואז מתחיל ההיזק ואותה השעה הוא חוזר ועקימת שפתיו במה שחוזר ה"ל מעשה והוא כמו בידים" עכ"ד.

ובשו"ת לחם רב (סימן ל) הביא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל ופסק דאין להוציא ממנה דיכולה לומר קים לי כהראב"ד:

"ואין לומר דהוי יחידאה, דלפי מש"כ הטור (חו"מ בסימן שפו) בשם ר"י ורא"ש שדעתם לחלק בין דינא דגרמי לגרמא בנזקין, ודינא דגרמי חייב רק כשהוא עצמו עושה הנזק וגם כשההיזק נעשה מיד בשעת מעשה ואל"כ פטור דהוי גרמא. א"כ בנ"ד ס"ל לר"י והרא"ש כדעת הראב"ד דפטורה דאין היא עושה הנזק ואינו נעשה מיד והוי גרמא בנזקין ופטורה. וא"כ אי אפשר להוציא מידה מאחר שהיא מוחזקת ותטען קים לי" עכת"ד.

אמנם יש להעיר ע"ז דלדברי הט"ז הנ"ל, הרי הנזק נעשה מיד, כי ברגע שאמרה שמבטלת השידוך אז הוי ההיזק.

אולם לאחר הופעתם בבית הדין, הסכימו הצדדים להחזיר התכשיטין ולמחול אחד לשני וכתבו ומסרו מכתבי מחילה זה לזה ובירכו איש את רעהו שכל אחד ואחת ימצא את זיווגו הנכון. והאמת והשלום אהבו.