שוכר שלא פינה את הדירה בסיום השכירות

תש"ע/1

התובע: מר א', משכיר חדר.

הנתבע: מר ב', שוכר החדר.

טענות הצדדים:

תיאור רקע: בבנין ישנה דירה למר א' והוא פתח למטה יחידת הורים, דהיינו חדר אחד עם שירותים ומקלחת ומטבחון קטן, הכל בצורה מאוד מינימלית וקטנה. החדר הזה שייך לא' וכן מופיע ככה בפסק דין שהיה לפני כעשר שנים בינו לבין הנהלה ג', א' השכיר את החדר לב' וכאן נתגלו חילוקי דעות ביניהם כדלהלן:

התובע: לפני כארבע שנים בא ב' וביקש לשכור את החדר לצורכו, וכשדברנו על תשלום דמי השכירות סוכם בינינו שלאותה שנה ב' יתקין דוד חשמל, ויעשה שיפוצים, יחליף ברזים, צביעה, שיפוץ גלריה, ומנעול לדלת, בערך עלות כ 4000 ש"ח וזה יהיה במקום שכר דירה. כעבור שנה הדברים לא בוצעו והוא רצה לשכור עוד, הישוב עכב את רשיון ההשכרה ולבסוף אישר לו, לא חברות קבועה, אלא זכות דיור בתור תושב ארעי.

אני רציתי להשכיר לו במאה דולר לחודש, ואחרי ויכוח הוסכם שהוא יעשה תיקונים בדירה ועצם השכירות תהיה בחינם. הוא הרחיב את השטח על ידי חציבה בקירות העבים בעומק כשמונים ס"מ ובאורך שני מטרים + 20 ס"מ, אני שילמתי עבור העתקת השעונים שהיו בכניסה לפרוזדור, שעוני מים ושעוני גז, וכן עוד כל מיני תיקונים. ב' היה אמור להיות קבלן ולפקח על הפועלים, ואני שילמתי את הפועלים, בסך הכל שילמתי למעלה מעשרים וחמשה אלף ₪, והעבודה נמשכה כארבעה חדשים. בו בזמן שקבלן שהבאתי העריך שניתן היה לבצע הכל בשבעה ימים לערך. הבן שלי עבד איתו, הבן אמר שאתן לו אותה שנה בחינם. בשנה השלישית חתמנו על חוזה שכירות בסך 50 דולר  לחודש וכן היה בשנה הרביעית, לפני למעלה משלושה חדשים נגמרה תקופת השכירות, ודרשתי ממנו לצאת והוא סירב. אמרתי לו בוא נלך לבית דין – וסירב. פיניתי את חפציו מהמקום ושמתי בחנות פתוחה לא רחוק מהבית עם שמירה.

אני דורש סך 500 ₪ עבור פינוי החפצים שלו, 250 ₪ עבור הדלת שעקר מהכניסה. וכן 50 דולר עבור כל יום פיגור של הפינוי שלא עשה כפי שכתוב בחוזה שבינינו. הוא ביזה אותי מאוד לפני ציבור, ואני דורש עגמת נפש בסך 2,500 ₪.

הנתבע: אני טוען שיש שאלה של בעלות על תוספת ההרחבה שעשינו, גם אני עבדתי והשקעתי את שטח החציבה וכן השעונים שהוצאו החוצה, הגדלנו את השטח פי שלשה ואני שותף ולא רק בתור שליח שלו.

מהישוב נאמר לי שנותנים לי את השטח שאני בונה, ולחילופין אני תובע עבור ההשבחה סך שלושים אלף דולר, וכן עבור העבודה שעבדתי כארבע חודשים.

התובע: אם כן אני דורש לחילופין סך 15,000 ₪ עבור שלא עבד כפי שצריך, שילמתי הרבה יותר בגלל זה.

ע"כ עיקר הטענות הצדדים הרחיבו בתיאור השתלשלות העניינים אולם אלה הן עיקר הטענות.

הצדדים חתמו על שטר בוררות כמקובל בישראל.

בירור הדין

עומדות לפנינו כמה תביעות של התובע וכנגדו תביעות של הנתבע.

התביעות של התובע:

א.    לשלם לו קנס פיגורים בסך 50 דולר ליום, החל מיום סיום החוזה בתאריך 1/8/09 עוד היום על אי עזיבתו את הדירה.

ב.     סך 500 ₪ עבור הוצאות פינוי חפציו מהדירה בעקבות סירובו לצאת מעצמו.

ג.       250 ₪ עבור עקירת דלת מהדירה.

ד.     עגמת נפש גדולה בסך 2,500 ₪.

תביעות הנגד של ב':

א.    זכות בעלות על השטח בשותפות שהרחיב.

ב.     לחילופין שלושים אלף דולר עבור העבודה שהשקיע בארבע חדשי עבודה.

הכרעת הדין

בית הדין שמע גם מפי אישי ציבור במקום את חוות דעתם על הנושא, לאחר עיון ושיקול הדעת בית הדין סובר.

א.  היות והחדר ניתן לא' וכרגע אין עוררים על זה מצד הנהלת הישוב וא' הזמין את ב' להיות קבלן לביצוע השיפוצים שם, לפי טענתו שזה היה אמור להיות בתשלום עבור שימוש בדירה במשך שנתיים, ולפי דברי התובע, הנתבע מעולם לא אמר לו שהוא אמור להיות שותף איתו בדירה, וכן הנתבע בעצמו לא אמר מפורשות לבית הדין שהוא הודיע לתובע שמה שאני עובד זה כדי להיות שותף איתך. אי לכך בית הדין אינו מקבל את ההנחה שב' הינו שותף בתוספת שהרחיב בשטח החדר.

ב.   יש לראות את ההשקעה של ב', ככזו שנעשתה בשליחותו של המשכיר וזה שימש כתשלום שכר דירה לשנתיים הראשונות. מה גם שב' לא התקבל כחבר בישוב וכל מה שהסכימה האגודה זה רק בתור תושב ארעי. ומה שב' טען שחבר המזכירות אמר לו שהוא יהיה שותף, לאחר בירור הנושא התברר שאפילו אם נניח שחבר המזכירות אמר, זה לא היה בסמכותו אלא בסמכות ועדת האכלוס והיא לא נתנה אישור לזה. ומה גם שאותו חבר מזכירות מסר לבית הדין שהוא אמר שמותר לו לגור אבל לא דיבר מעולם על בעלות בנכס. בנוסף לזה הרי התובע הוא ששילם לפועלים שעבדו בהרחבה, והוא ששילם לאומנים שהעבירו את שעוני המים והגז, אם כן איך ניתן לחשוב שזה ששילם את כל זה חשב להיות שותף עם המפקח על ההרחבה? בית הדין רואה את עבודתו של ב' כקבלן בשליחותו של המשכיר, וכל מה שעבד עם בנו של המשכיר זה היה כתשלום עבור שימוש בדירה על אותו פרק זמן שלא שילם דמי שכירות כלל. לכן אין גם מקום לתביעת ב' לתשלום עבור העבודה שהשקיע בפרויקט.

ג.   בנוגע לתשלום עבור פינוי החדר מחפציו של השוכר שלא רצה לצאת, הנה ישנה דוגמא בתלמוד ב"מ ק"א באדם שהכניס חביות יין בחצרה של אשה שקידש אותה, ואחר כך תיכף גירש אותה, וחשב להשאיר אותם בחצרה. והיא שכרה סבלים להוציא אותם ושילמה להם מהחביות (והובא להלכה בשו"ע חו"מ סי' שי"ט). היות וזה חדרו של המשכיר והשוכר היה צריך לפנותו ולא פינהו, הוא היה רשאי על חשבונו של השוכר לפנות. ולכן חייב לשלם את החמש מאות שקל וכן את ה 250 ₪ עבור הנזק שעשה בעקירת הדלת.

ד.   בנוגע לתביעת הקנס: לכאורה יש מקום לחייב ואין בזה אסמכתא כי הוא גורם נזק כל יום שאין המשכיר יכול להשכיר או ליתן לבנו לגור שם, בכל זאת סבור בית הדין שבנסיבות שכאלה שהשוכר חשב שהוא שותף אם כי בטעות, אבל לא בזדון, נראה לבית הדין שלא לחייבו בתשלום הקנס. 

ה.  ביחס לתביעת עגמת נפש בית הדין בזמננו לא תמיד מחייב בתשלום דמי בושת או עגמת נפש ולכן אין לקבל בנסיבות שלפנינו את התביעה.

לסיכום: הנתבע ישלם סך 750 ₪ לתובע, ושאר התביעות של כל צד אין לחייב את הצד השני.

יש לשלם את החיוב לא יאוחר משלושים יום מעת הגעת פסק הבוררות לידי הצדדים.

בית הדין מקווה שהצדדים יבינו את רוח הדברים והאמת והשלום אהבו.

בכבוד רב

הרב דוב ליאור                   הרב אהרון אליהו                    הרב ישראל הירשנזון