בדין פורע חובו של חבירו

ראשי פרקים

א.   בחוב מזונות ובשאר חובות

ב.   כשהפורע מוחזק בממון הלוה

ג.    שעבודא דרבי נתן ע"י ביהמ"ש

עובדות

בענין ראובן שהיה בידו ממון של שמעון, ושמעון חייב ללוי. הלך ראובן, וע"פ פס"ד של בימ"ש, פרע את אשר בידו ללוי. כעת תובע שמעון את ראובן שישלם לו את הסכום שבידו, וטענתו שלוי לא ידע כלל מהחוב שחייב לו ראובן, וראובן הוא זה שהלך רכיל וגילה ללוי ואמר לו שהוא מוכן לפרוע מהכסף של שמעון שבידו, והרי זה כפורע חובו של חבירו.

ראובן מודה שהוא זה שגילה ללוי, אך טוען שכך ראוי לעשות ומצוה קעביד לפרוע חובו. ועוד, שהרי ע"פ דין שעבודא דרבי נתן יכול לוי להפרע ממנו.

על-כך עונה שמעון שכל זה אם היה חיוב ע"פ בית דין, אך כאשר היתה תביעה נגדו בביהמ"ש, אין כאן חיוב ע"פ דין, ודין שעבודא דרבי נתן הוא דין לבית דין, וכל עוד לא פסקו בית דין שעל ראובן לפרוע חובו, דינו כפורע חובו של חבירו וכמבריח ארי.

פסק הדין

א.     בחוב מזונות ובשאר חובות

תנן בכתובות קז,ב:

מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו, חנן אומר איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול. א"ר דוסא בן הרכינס כדבריהם. א"ר יוחנן בן זכאי, יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי.

ובגמרא הקשו מהמשנה של המודר הנאה מחבירו שיכול לפרוע את חובו, דהא מרויחו במה שפורע את חובו של מי שמודר ממנו. ותירצה הגמרא דאליבא דחנן שאינו צריך להחזיר חובו, שרי ליה למיעבד הכי, דכיון שאין צריך לשלם לו חובו, אע"פ שמהנו, "אינו אלא גרמא בעלמא, שע"י שפורע זה לבעל חובו מיפטר" (כתובות קח,א, תוס' ריש ד"ה הא מני). ובנדרים לג,ב תירץ רבא דאפילו אליבא דבני כהנים, במשנה מיירי דיהיב ליה על-מנת שלא לפרוע, שהמלוה הלוה ללוה באופן שלא יוכל לכופו לפרוע, וכיון דאי בעי לא פרע ליה, לאו מידי יהיב ליה למודר (עיין שם ברש"י ובר"ן).

והתוס' הנ"ל הביאו מחלוקת ראשונים אם דין פורע חובו של חבירו שהניח מעותיו על קרן הצבי, הינו דוקא בחוב מזונות או גם בשאר חובות. דעת ר"ת דדין זה הוא דוקא בחוב מזונות, דאף שחיוב פורע שייך רק בפסקו לה בית דין, וא"כ אין הבעל יכול לטעון מי יימר שאני חייב לה, מ"מ יכול הבעל לטעון שאם לא היתה מוצאת מי שילוה לה, היתה דוחקת עצמה ומצמצמת, אבל בהלואה שאינה בחוב מזונות, גם חנן מודה דלא איבד מעותיו, דהנאה גמורה היא הואיל ולא יכל להפטר בשום ענין. ופירש דהגמרא תירצה דמתניתין דמודר הנאה מיירי באופן של חנן, והיינו בחוב מזונות.

וריב"א הביא ראיה מהירושלמי (פרק בתרא דכתובות ה"ב) דאף בבע"ח, אם פרע שלא מדעתו, הניח מעותיו על קרן הצבי, ואפילו לבני כהנים גדולים דוקא באשתו חייב לפורעו, דלא עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב, משא"כ בבע"ח "מפייסנא ליה ומחיל". וכן נראה שמחלוקת ראשונים בדין זה מדברי התוס' בסוגיא שם בכתובות (ד"ה חנן) שהקשו על דברי חנן מדין יורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות, דשמין לו כאריס, דהתם השבח הוא בעין, ובפורע הרי הוא כמבריח ארי מנכסיו. והקשו התוס' מכמה מקומות בש"ס דמבואר שחייב לשלם לחבירו מה שהציל מנכסיו. וכתבו דלדברי ר"ת ניחא דדין זה הינו דוקא במזונות, ולחולקים על ר"ת תירצו באופן שונה, עיי"ש.

והרי"ף (כתובות סג,ב בעמוה"ר) הביא את הירושלמי (הנ"ל) בפורע שט"ח לחבירו שלא מדעתו, ומשמע דס"ל דדין זה הינו בכל חוב וכדברי הירושלמי, ועיי"ש בר"ן. וכן פסק הרמב"ם בהל' מלוה ולוה (כו,ו), וז"ל:

"וכן הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו, אפילו היה החוב על המשכון, אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחינם, והרי אבד זה הנותן את מעותיו, שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו".

ומבואר בדברי הרמב"ם שאף בחוב שאינו של מזונות, אם פרע שלא מדעת לוה, הפסיד מעותיו. וכן פסק בשו"ע חו"מ קכח,א, וכן פסק הרמ"א שם, דלא כר"ת והרא"ש (כתובות יג,ח) שהביא את דעת ר"ת ואת תרוצו דגמרא דידן פליג אירושלמי.

והסמ"ע (קכח,ג) פסק כדעת ר"ת והרא"ש (עיין דרישה ס"ק א), ובפרט שמהרי"ו שהיה בתראי גם פסק כמותם. ובש"ך שם (ס"ק ה) הביא יותר משלושים פוסקים הסוברים דהפסיד מעותיו, "ואפילו תפס הפורע מפקינן מיניה ... וא"כ פשיטא דהחולק בטל בשלשים". וגם מהרי"ו בתש' (סי' קסז) לא פסק להדיא כדעת ר"ת אלא צרפו לסניף, וכיון שהפורע מוחזק יכול לומר קים-לי כמותם. ובזה פליג עליה הש"ך וס"ל דאינו יכול לטעון קים-לי כנגד דעת כל הני רבוותא דס"ל דהפסיד מעותיו.

אמנם אליבא דרבא בגמ' נדרים לג,ב מוכח דרק בגוונא שהלוה לו על-מנת שלא לפרוע, דהיינו שאינו יכול לכופו ללוה לפרוע למלוה, אבל בכל הלואה שיוכל לכופו, אינו יכול לטעון מפייסנא ליה ומחיל. י"ל דרבא תירץ אליבא דבני כהנים גדולים ואוקמא למתניתין לדברי הכל, ואנן קיי"ל כחנן, וע"כ בכל גוונא הוי מבריח ארי.

ובפשטות נראה בסברת הירושלמי "מפייסנא ליה ומחיל" - דאדם העושה טובה לחבירו, חייב חבירו לשלם רק באופן שהועיל לחבירו, וכגון ביורד לשדה חבירו אפילו שלא מדעתו, יש כאן שבח מוכח וע"כ חייב לפרוע ע"פ דיני "יורד". וכך בכל פעולה ופעולה, חובת ההוכחה היא על הפועל ולא על הנהנה. וע"כ כאשר פרע חובו של חבירו, כיון שיכול הלוה לטעון שהיה מפייסו, תו לא הועיל ללוה. ומדברי הרמב"ם נראה לדייק שאפילו לא טוען הלוה "מפייסנא ליה ומחיל" אלא שאינו רוצה לפרוע ללא נתינת טעם כנ"ל, מ"מ אנן טענינן ליה. דכיון שאין התועלת ניכרת כאן, שוב אין הלוה חייב לפרוע, וכיון שיש כאן צד שלא היה תועלת, איבד זה מעותיו. ועיין נדרים (לג,ב) בתוס' ד"ה חנן, שהקשה על חנן מהא דב"מ צג,ב ברועה שהקדים ברועים ומקלות, חוזרין ונוטלין שכרן מבעה"ב, ומדוע לא נאמר שהרועה הבריח ארי מנכסי בעה"ב ופטור בעה"ב. ותירצו בתוס':

"וי"ל דלאו מבריח הוא כיון דברי היזקא, שאם לא הקדים, הארי היה אוכל הבהמות, והיכא דלא ברי היזקא, שהארי אינו ממש עומד ומזומן, ואינו מצילו כ"א מפחד הארי, לא הוי ברי היזקא".

ובהמשך התוס'; דבפורע חובו, כיון שיכול לומר פייסינן ליה דמחיל לי, ואפילו בתופס בע"ח משכון, מפייסינא לי דהדר משכוני, לא ברי היזקא, ולכך הוי מבריח ארי. וכן מבואר בתוס' בב"ק נח,א (ד"ה אי נמי) שחילקו בין נזק ברור ללא ברור, עיי"ש מבואר מדברי התוס' דתביעת הפורע הינה רק במקום דהוי ברי היזקא, ובודאי היה ניזוק זה שפרעו עבורו אילולי פרעו עבורו, משא"כ בפורע חובו, דכיון דאפשר דהיה מפייסו, תו לא הוי ברי היזקא [ומדברי התוס' בב"ק נח,א הנ"ל מבוארת סברא נוספת, דמבריח ארי כפורע חובו, כיון שעשה כן מדעתו, חשיב כיורד מלכתחילה שלא על-דעת לפורעו, וצ"ע. ומ"מ סברת התוס' בהמשך היא כנ"ל].

ב.    כשהפורע מוחזק בממון הלוה

לפ"ז לכאורה כאשר יש ביד הפורע ממון של הלוה, ופרעו למלוה, כיון שאין הפורע תובע למי שפרע בעבורו, אלא הלוה הוא שתובע לפורע שיחזיר מעותיו, אין בכח טענתו "מפייסנא ליה ומחיל", להוציא ממון מהפורע, דכל טענת מפייסנא היא טענת ספק, ובמקום שהפורע תובע ללוה, יכול הלוה להחזיק בממון שבידו בטענה שלא הועיל לו כלום ולא הוי ברי היזקא, משא"כ כשהלוה הוא התובע, אין בטענה זו שכל מהותה ספק, כדי להוציא מיד הפורע.

וכך מבואר בתש' מהרי"ו (סי' קסו - הובאו דבריו להלכה ברמ"א חו"מ קכח, סוס"ק א), וז"ל:

"ואל תשיבני שמקצת רבותינו פסקו הפורע חובו של חבירו דפטור מלשלם לו - היינו משום שלא היה ביד הפורע כלום משל הלוה, מסתמא אמדו רבנן דעתיה שהיה בדעתו לפוטרו, אבל הכא בנדון דידן כיון שהיה ביד לאה משל רחל, סתמא דמילתא דדעתה לפרוע ממה שבידה מממון רחל. ועוד, הא פליגי ר"ת ור"ח וס"ל הפורע חובו של חבירו דצריך לשלם".

מבואר מדברי המהרי"ו בסברת הפורע חובו של חבירו פטור, דאמדינן דעתיה שהיה בדעתו לפרוע שלא ע"מ להפרע ממנו (עיין תוס' ב"ק נח,א הנ"ל), ואומדן דעת זה הינו דוקא בלא היה ביד הפורע כלום משל הלוה, אך כאשר היה בידו, ודאי כוונתו לפרוע ממה שבידו. וכן נראה מדברי מהר"מ אלשיך בתש' (סי' קיג), שהשיב בדין פורע חובו של חבירו, וז"ל:

"לא אמרו כך אלא בפורע משלו, כמו שדקדקו בלשונם שאמרו הניח מעותיו, דהיינו משלו, שאינו יכול אח"כ להוציא מהלוה, אבל מי שפורע ממה שהוא חייב חוב של הנושה בו, מה שעשה עשוי. וז"ל מה"ר ב"י (סי' קה), כתב הרשב"א בפרק שור שנגח דו"ה (דף מ) ... שמעינן מהא דאילו רצה בע"ח או נפקד דראובן לפרוע ממה שיש בידו למי שנושה בראובן, אע"פ שלא תבעו בדין, הרשות בידו, וכן נראה מדברי הראב"ד ..."

מבואר דס"ל דכשיש לו בידו, לא חשיב הניח מעותיו על קרן הצבי, ואין הלוה יכול לתבוע מהפורע שיחזיר לו מעותיו. אלא שהמהר"ם מלובלין בתש' (סי' כב ד"ה ואומר אני) כתב דדברי המהרי"ו "צריכים ישוב להסכימם עם הטעם שכתב בירושלמי, אלא שאין עתה עת להאריך בזה". והיינו דלפי טעם הירושלמי דמפייסנא ליה ומחיל, טענה זו כוחה יפה גם אם יש לו בידו.

וכן נמצא בתש' מהר"א ששון סי' עו; "דזיל בתר טעמא דהויא משום דמפייס הוינא ומחיל לי, א"כ מה לי היה חייב הפורע ומה לי לא היה חייב, הרי פרע שלא מדעתו, וטעמא דמפייס הוינא במקומה עומדת". והביא המהר"א ששון צד לומר דהפרעון כשבידו הוי כאילו הלוה עצמו פרע, אך דחה סברא זו. והקשה המהר"א ששון ממש"כ הב"י חו"מ סי' קכח דמי שמפרנס יתום בתוך ביתו, דאין המפרנס יכול לתבוע מה שפרנס, היינו כשלא היה בידו משל היתום, וא"כ מוכח דבהיה בידו, אין לו דין של מבריח ארי. הא ליתא, דביתום אין טעם של מפייסנא ליה ומחיל אלא טעם של גמילות חסדים, וביש בידו אמרינן דלא פרנסו בתורת צדקה, משא"כ במקום שיש טעם של מפייסנא ליה ומחיל כגון בבע"ח, אין חילוק בין יש בידו לאין בידו, וזיל בתר טעמא. והביא שם רשב"א (הנ"ל בדברי מהר"ם אלשיך) דמדבריו נראה דאם יש לו בידו, רשאי לפרוע, עיי"ש במהר"א ששון דמ"מ נראה דעתו דלטעם מפייסנא ליה, אין חילוק בין יש לפורע ממון הלוה או אין בידו.

ולכאורה למש"כ לעיל דטענת מפייסנא ליה ומחיל אינה טענת ודאי אלא ספק, ומחמת הספק אין הפורע יכול להוציא מיד הלוה, אתי שפיר דברי המהרי"ו, דכיון שהיה לפורע בידו משל הלוה, אין הוא בא להוציא אלא להחזיק, ואדרבה הלוה בא להוציא ממנו, ואינו יכול להוציא ממנו בטענת ספק של מפייסנא ליה ומחיל.

ובש"ך קכח,ח דחה את השגת המהר"ם מלובלין על המהרי"ו, דעיקר טעמא דהפסיד מעותיו, דאמדוהו רבנן דעתיה דמסתמא לשם מצוה קעביד ודעתו לפטרו, וא"כ כיון דשל חבירו בידו, מסתמא אין דעתו לפטרו ולא הוי מבריח ארי, "ולא הוי מצי למימר מפייסנא הוינא ליה ומחיל" [ועיין במשיב דבר (ח"ג סי' יז ד"ה נחזור לענין) שהסיק כדברי המהר"מ מלובלין לענין בע"ח שאינו דוחק, וכדעת הרמ"א בבע"ח דוחק או אינו יהודי]. והביא הש"ך ראיה לדין מדברי הגהות מרדכי (כתובות סי' שיא) בדין מי שפרנס אשת חבירו דהניח מעותיו על קרן הצבי, וז"ל:

"מעשה באחד שפרנס את בתו, לבסוף תבע מחתנו מה שהוציא עליה, והיה החתן מסיק זוזי בחמיו, וטען חמיו אני פרנסתיה ממה שהייתי חייב לך מדר' נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה. והשיב רבינו שמחה שהדין עם חמיו, ואף אם לא היה חמיו חייב לו תופס, טענתו טענה מדרבי נתן, דרבי נתן שייכא אפילו בפקדון ..."

והביאו הב"י באהע"ז סי' ע והרמ"א שם ס"ח, והביא דבריהם הרמ"ע מפאנו בתש' (סי' פט ד"ה ועוד צריך לדעת), וכן פסק בתש' בנימין זאב (סי' תמד) לחלק בין לא היה לפורע ממעות הבעל להיכא "דהיו לו ממעותיו". ועיין בנתיבות משפט קמח,ד שכתב דאפילו תפס אח"כ הבעל מהאב כנגד חובו שהיה חייב לו, מ"מ לא הניח האב מעותיו על קרן הצבי ומוציאין מהבעל, דאזלינן בתר שעת הפרנסה, וכיון שבשעה שפירנסה היה חייב לבעל, משל בעל פירנסה.

ונראה בטעם דין זה כמש"כ לעיל, שסברת פורע חובו שלא מדעתו הינה מכח טענת ספק, שיאמר הבעל מדוע פרעת, הייתי מוצא פורעים אחרים או דרך אחרת להשתמט מן החוב. וטענה זו הינה טענת ספק כמש"כ, וע"כ אין יכולים להוציא מהחייב. משא"כ כשיש ביד הפורע ממון החייב, אין הפורע מוציא אלא החייב בא להוציא מיד הפורע את ממונו, ובכי הא לא מועילה לו טענת הספק. אלא דלפ"ז צ"ע מדוע לא יהני תפיסה מאוחרת של החייב מהפורע, כיון דכעת בא הפורע להוציא מיד החייב, יטען לו טענת ספק הנ"ל, והחייב הוא המוחזק בממון. ונראה דאזלינן בתר שעת לידת הספק, ובשעת לידת הספק אמרינן שיצא הפורע בממון שבידו והרי הוא כפורע למלוה את ממון החייב ותו לית ליה גביה מידי, והיינו שיש כאן את הסברא הנ"ל, וכן מטעם שעבודא דרב נתן, כמש"כ רבינו שמחה.

ומ"מ לסברת הש"ך דאזלינן בתר כונת הפורע, וכאשר אין בידו ממון החייב אמרינן מצוה קעביד, וכשיש בידו ממון החייב אמרינן דפרע ממונו, והיא אומדן בכוונת הפורע, א"כ ודאי דאזלינן בתר שעת הפרעון, שאם היה הפורע חייב לחייב בשעת הפרעון, א"כ לא היתה כוונתו בפריעה לשם מצוה, וע"כ לא מהני מה שתפס אח"כ החייב מהפורע, דבתפיסתו לא השתנתה כוונתו.

ובתש' שרידי אש (ח"ג סי' סד) הקשה על הסברא שפורע חבירו אין זה מצילו מן ההפסד, שלכאורה הדברים אינם מובנים, שהרי הצילו מהפסד מעות שצריך היה לשלם חובו. ותירץ השרידי אש, וז"ל:

"ונראה שכוונת הר"י, שהבעל יכול לומר לפורע חובו מי בקש זאת מידך, והרי אני בעצמי יכולתי לפרוע, ומה הועלת לי שפרעת חובי ונעשיתי בעל-חוב לך, ובודאי היתה כוונתך לתת במתנה ולהצילני מצער, והצלה מצער היא כמו מבריח ארי".

וציין שם דהיינו סברת המהרי"ו והש"ך, דפורע חובו של חבירו פטור מפני שהיתה כוונת הפורע שלא להשתלם, שאם כוונתו להשתלם, הרי לא הועיל כלום, ומזה מוכח שהיתה כוונתו שלא להשתלם. והביא השרידי אש ראיה מדברי הרב המגיד בהל' אישות יב,יט בזן אשת חבירו, דדינו כסילוק נזק וכפורע חובו של חבירו:

"וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה, לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחויב לזונה והוא הבעל, ואילו לא זן אותה זה, היתה ניזונת מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע. נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש, שכבר היה לה מי שמחויב לעשות כן. סוף דבר הרי זה כפורע חובו של חבירו ממש".

ולכאורה נראה שכוונת הרב המגיד דמזה הטעם שלא חידש כל חיוב, אין הזן יכול לתבוע את הבעל, אף שההנה את האשה, דכיון שהבעל היה מחויב לזונה, לא הביא לה שום תועלת מחודשת. וע"ז הסביר השרידי אש, דכיון שאין כאן הנאה מחודשת, אמרינן שכוונתו של הפורע למתנה.

לאמור לעיל, גם אם היה ראובן בא ללוי ופורע מיוזמתו את חובו של שמעון, אין לשמעון טענה על ראובן מדין פורע חובו של חבירו, דכיון דיש בידו ממון החייב, ודאי שלא למתנה התכוין אלא לפרוע מממונו שבידו, ובכגון דא אין טענה של מבריח ארי מנכסיו, ולא דמי לכל פורע חובו של חבירו שהוא פטור.

ג.       שעבודא דרבי נתן ע"י ביהמ"ש

והש"ך קכח,ח (הנ"ל) הסיק; "ופשיטא דהכא דינו של המהרי"ו והרמ"א אמת בלאו הכי מטעמא דרבי נתן". והביא הש"ך שתי ראיות דבכגון זה יכול לפרוע מדינא דרבי נתן. ראיה אחת מדברי הגהות מרדכי (הנ"ל) שחמיו פטור ויכול לפרוע מדינא דרבי נתן, ומוכח דדינא דרבי נתן יכול לפרוע אפילו בלא פסק בית דין אלא ביוזמתו, כפי שחמיו פרע לאשתו מזונות שהיה החתן חייב בהם. עוד ראיה הביא מדברי הגהות אשר"י (ב"ק ד,ד) שהביא מחלוקת הראשונים אם שעבודא דרבי נתן שייכא גם ביש לו ללוה לפרוע ממקום אחר, וכתב האו"ז: "ולאבא מרי נראה דאיירי רבי נתן אפילו ביש לו", דבכל ענין חל השעבוד ויכול לפרוע חובו. והש"ך לשיטתו למש"כ בחו"מ פו,ה דשעבודא דרבי נתן אפילו באית ליה ללוה נכסי אלא דאין מוציאין מן הלוה בעל-כורחו, משא"כ ברוצה הלוה לשלם.

ומבואר מהש"ך דבשעבודא דרבי נתן יכול הלוה שני לגבות מהלוה של הלוה אפילו ללא בית דין, דכן מוכח מהמרדכי, וכן מוכח בנדון הש"ך שפורע למלוה מה שבידו, והתם פורע ללא בית דין. אלא שהמחבר בשו"ע חו"מ פו,ב פסק מדברי הר"ן בכתובות (ו,א בעמוה"ר ד"ה לעולם) בגביה מדין שעבודא דרבי נתן, וז"ל:

"במה דברים אמורים כשאין לשמעון נכסים ליפרע ממנו, שסידרו לו בי"ד והשביעוהו ולא מצאו אלא חוב זה (אע"פ שיש לו נכסים במדינה אחרת), אבל אם יש לו במדינה זו נכסים, אין בי"ד נזקקים להוציא מזה ולתת לזה".

ומבואר בר"ן טעם הדין, דאין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. ובב"י (סי' פו) כתב דמיירי כשלא הגיע זמן הפרעון של חוב הלוה שני, דאי הגיע הזמן פרעון, אין לו דין של משועבדים, וכ"כ בש"ך ס"ק ז. ובסמ"ע ס"ק ה כתב דאף שהגיע זמן הפרעון, חשיב כמשועבדים. ועיין בתומים קכח,ג שהקשה על הש"ך (קכח,ח הנ"ל) על ראיתו מדברי המרדכי, דהמרדכי מיירי בלית ליה נכסים אחרים "או דס"ל כהנך פוסקים דאף בדאית ליה נכסי שייך דרבי נתן כנ"ל בסי' פו, אבל במה שאנו דנים עליו הוא בדאית ליה נכסי, ולפי דקיי"ל דבכהאי גוונא לא שייך דרבי נתן". ובתוך דברי התומים כתב לחלק בין דין פרעון כשיש ללוה נכסים לדין כאן, דכל הדין שאין פורעים מן הלוה שני כשיש ללוה נכסים הוא תקנת הלוה שני, שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, אך במקום שהלוה שני בא ופורע מעצמו, "מצי הך לוה שני אמר אי אפשי בתקנת חכמים ורוצה לפרוע לראשון, ושפיר משתעבד ליה".

ומבואר דהא דאין גובים מלוה שני באית ליה ללוה ראשון נכסים, הוא מתקנת חכמים שתיקנו כן עבור הלוה השני, והוא דין על הבית דין שלא להפרע מהלוה שני באית ליה לראשון נכסים, אבל השעבוד קיים גם באית ליה נכסים. וכאשר הפורע אינו חפץ בתקנה זו ופרע אף ללא חיוב בית דין, אין ללוה שני טענה לתבוע ממנו מה שפרע. וע"ע בב"י שכתב דטענת הפורע שאם לא היה משלם, היו בית דין מחייבים אותו לשלם מדינא דרבי נתן. והיינו אפילו אם מדינא דרבי נתן אין כאן זכות פרעון ללוה שני, מ"מ כיון שבית דין יכל לחייבו, תו לית כאן דין של פורע חובו של חבירו שלא מדעתו.

לאור האמור לעיל,

גם אם נתיחס לגילוי שגילה ראובן ללוי אודות ממון שמעון שבידו כאל פורע חובו של חבירו שלא מדעתו, אין כאן מקום לתביעה מצד שמעון, ואין ראובן חייב לשלם לשמעון את הכסף שפרע ללוי עבור שמעון.

מסקנות

א.  נחלקו הראשונים אם דין פורע חובו של חבירו, דקיי"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי, הוא דוקא בחוב מזונות או גם בשאר חובות.

ב.  לסברת הירושלמי, כיון שטוען הלוה דיתכן והיה המלוה מתפיס, היינו שאין הנאת הלוה מוכחת, וע"כ אין הלוה חייב לשלם לפורע. ואף אם לא טען טענה זו, טענינן ליה.

ג.   כאשר הפורע מוחזק בממון הלוה, אין בטענת מפייסנא למלוה כדי לתבוע את הממון מהפורע. ויש שאינם מחלקים בין אם מוחזק הפורע בממון הלוה אם לאו.

ד.  יש הסוברים דהפורע ודאי התכוין לשם מתנה, משא"כ במוחזק בממון הלוה.

ה.  דעת הש"ך דמ"מ יכול המחזיק בממון הלוה, לפרוע מדין שעבודא דרבי נתן.

ו.   אף לסוברים שאין דין שעבודא דרבי נתן כשיש לראשון נכסים, הטעם הוא מתקנת חכמים לטובת הלוה השני, אך אם אינו חפץ בתקנת חכמים, יכול לפרוע בניגוד לרצון הלוה הראשון.