תביעה להחזר שיקים ועיכוב הליכי הוצאה לפועל

עובדות

בפנינו תביעת התובע לעיכוב הליכי הוצאה לפועל של הנתבע כנגדו, בגין שיקים של התובע שהגיעו לידי הנתבע, וכן החזר השיקים לידי התובע. אין חולק על אופן "גלגולם" של השיקים. השיקים של התובע הגיעו לידי לוי, שהעבירם ליהודה, שהעבירם לנתבע. ויש לדון על כל העברה בפני עצמה.

אופן הגעת השיקים מהתובע לידי לוי: טוען התובע כי השיקים הגיעו לידי לוי על-מנת שיציגם בבנק, כדי שיוכל לקבל אשראי בתמורה לשיקים. מדובר בשיקים בסך כולל של 54,600 ש"ח. לדברי התובע, הבנק סרב לתת אשראי תמורת השיקים, ולוי הודיע לתובע כי אין לו כל חפץ בשיקים וכי יבוא לקחתם. לא ברור מדוע התובע לא ביקש א"כ מלוי שיקרע את השיקים לאלתר, וכן לא ברור מדוע התובע לא ביטל את השיקים בבנק לאחר שנודע לו שהגיעו לידי צד שלישי. תשובות התובע בביה"ד היו מתחמקות.

כמו-כן התובע הודה כי קיבל בתמורה לשיקים סך של 15,000 ש"ח. התובע הודה על-כך רק לאחר שנשאל ע"י ב"כ הנתבע. התובע טוען כי מחזיק בכסף בעבור שיקים אחרים שיגבו ממנו אינשי דלא מעלי. דבר שלא הוכח על-ידו.

אופן הגעת השיקים מלוי ליהודה: בתחילה טען התובע כי השיקים נגנבו ע"י יהודה מלוי. אולם לאחר זמן, כשהופיע לוי בביה"ד, טען התובע כי השיקים נמסרו ליהודה כפרעון חוב, וכך אמר לוי בביה"ד. לוי טען כי כמה ימים אחרי שהודיע לתובע כי לא ישתמש בשיקים, העביר את השיקים ליהודה "מפני שהיה לחוץ". כעבור כחודשיים ממסירת השיקים ליהודה, אמר לוי ליהודה שלא ישתמש בשיקים מפני שניתנו לו למטרת אשראי וכנ"ל. כאמור לא ברור מדוע עד למועד הצגתם לגביה לא טרח התובע לבטל את השיקים. התשובה כי לא ידע את מספרי השיקים, נראית יותר מתמוהה.

אופן הגעת השיקים מיהודה לנתבע: טוען התובע כי הואיל וחסר היסב בשיק (חתימת יהודה), אין הנתבע יכול לגבות את השיקים, שלדבריו נתנו לו ע"י יהודה כפרעון חוב.

פסק הדין

הברור ההלכתי הנוגע לעניננו, נסוב על הענינים דלהלן:

א.  נאמנות התובע ולוי לטעון שהשיקים דינם כחספא בעלמא.

ב.  מעמדם ההלכתי של השיק. האם דינו כמזומן, ממרנ"י, או הוראת שליחות.

ג.   הפניה להוצל"פ וגביית השיקים באמצעות ההוצל"פ, והוצאות הגבייה שיש לנתבע, האם רשאי לגבותם.

ד.   חוסר היסב בשיקים מיהודה.

בענין נאמנות התובע ולוי לטעון שהשיקים ניתנו בטובה, ושסוכם בין לוי לתובע כי השיקים יוחזרו לתובע וממילא דינם כחספא בעלמא, נראה שאין לתובע נאמנות לטעון כן מהא דאיתא בכתובות יט,א דמלוה שאומר על השטר שהוא אמנה או פרוע, אינו נאמן כשחב לאחריני. ועיי"ש בתוס' (ד"ה וכגון) שהקשו אמאי לא נאמן במיגו דאי בעי קלתיה, ותירצו דהיכא דאתחזק השטר בבי דינא, אי בעי קלתיה לא אמרינן. וכן באופן שהוא ביד שליש נמי לא נאמן במיגו דאי בעי קלתיה. וכן פסק בשו"ע חו"מ מז,א.

ודעת הרמב"ן (הובאו דבריו בר"ן כתובות מז,א - ב בעמוה"ר) והרב המגיד בהל' מלוה ולוה ב,ו (דכן דעת הרמב"ם) דאפילו השטר תחת ידו אינו נאמן לומר שהוא אמנה או פרוע במיגו דאי בעי קלתיה, דחזקה כל מה שתחת יד אדם הרי זה שלו והוי מיגו נגד חזקה. ועיין בש"ך מז,ו מה שכתב לענין הלכה דחזקה מה שתחת יד אדם הרי זה שלו שייך דוקא בדבר שגופו ממון, וע"ע בקצוה"ח ס"ק ד ובנתיבות ס"ק ה מש"כ בזה. ואכמ"ל מאחר ובנדו"ד אין ספק כי הטענה שהשטר הוא כחספא בעלמא נאמרה ע"י לוי לתובע בשעה שהשטרות לא היו בידו, ומאחר ואין לו מיגו אינו נאמן בטענתו שחב לאחרים. ובכהאי גוונא בין לדעת התורת חיים ובין לדעת הש"ך בס"ק ה אין לו מיגו ואינו נאמן, עיי"ש.

לאמור, השיקים בתוקפם ואין לתובע וללוי נאמנות לטעון שהשיקים הינם כחספא בעלמא.

בענין מעמדם של השיקים כתבתי באריכות במשפטיך ליעקב ח"א סי' כא שיש להתיחס אל השיקים כאל העברת מזומן. ואף אם נאמר שמעמדו של השיק כממרני, סגי בנדו"ד כדי לחייב את התובע לפרוע את השיקים.

בענין גביית שיק באמצעות ההוצל"פ, עיין מש"כ בח"ב סי' ו שאינו רשאי לגבות הוצאות גביה אלא באישור של בי"ד, דדמי להוצאות סרבנות (עיי"ש באות ה). ע"כ בנדו"ד שלא קיבל הנתבע אישור מבי"ד, אינו יכול לגבות ולהטיל על התובע את הוצאות הגביה, אא"כ כעת לא ישלם התובע לנתבע וכדלהלן.

בענין חוסר ההיסב של יהודה על השיק, לענ"ד אין בחוסר ההיסב בנדו"ד כדי למנוע את העברת השיק, ופוק חזי מנהג הסוחרים להעביר שיקים מיד ליד ללא היסב, כדי לא להשאיר טביעות אצבעות וד"ל. מה עוד שע"פ סע' 30 לפקודת השטרות נראה שהחובה לעשות היסב חלה רק על מי שהשיק רשום לפקודתו, דכן משמע שם בס"ק ב ששיק למוכ"ז נסחר במסירה בלבד. וס"ק ג נאמר שבר פרעון לפקודה - "סיחורו בהיסב של האוחז שהוגמר במסירה". וע"כ בנדו"ד שלוי חתם על השיק והעבירו ליהודה, מסירתו לנתבע יש לה תוקף ממנהג הסוחרים לכהפ"ח, ולענ"ד גם מדינא דמלכותא מהני בלא היסב. ואף אם אין זה נוהל תקין, אין בכך פגיעה בעצם קנין הנתבע בשיק.

לאור האמור לעיל:

א.  על התובע לשלם לידי הנתבע סך של 45,000 ש"ח, וזאת עד לא' אלול תש"ס.

ב.  עד לתאריך הנ"ל הנתבע מנוע מלהפעיל כנגד התובע את ההוצאה לפועל בגין השיקים שבידו.

ג.  לאחר התאריך הנ"ל יקיים ביה"ד דיון בענין יתרת החוב של התובע לנתבע, תוך שומת שווי הדברים שנגבו כבר מהתובע באמצעות ההוצל"פ (או לחלופין יחזיר הנתבע לתובע את המטלטלין שנלקחו, וביה"ד יחייב ביתרת החוב בניכוי הסכום המזומן שנגבה).

ד.  לאחר שהתובע ישלם לנתבע כאמור בסע' א., על הנתבע להחזיר לתובע את כל השיקים שבידו, כולל השיקים שנלקחו בגביית ההוצל"פ.

ה.  החיובים בגין ההוצאות לגביה בהוצל"פ כולל החיובים בגין ההסכם בין הנתבע לעו"ד סלפוי, יחולו על הנתבע, בכפוף לביצוע האמור בסע' א.

ו.  במידה והתובע לא יבצע את האמור בסע' א, רשאי הנתבע לגבות את השיקים שבידו באמצעות ההוצל"פ, והוצאות הגביה יחולו על התובע.

מסקנות

א.   מלוה שאומר על שטר שהוא אמנה או פרוע, אינו נאמן כשחב לאחריני.

ב.   דעת הראשונים שאינו נאמן אפילו השטר תחת ידו ויכול לשורפו.

ג.    אין בחוסר היסב בשיק כדי למנוע העברתו החוקית, אלא בחוסר היסב של מי שהשיק נכתב לפקודתו.