תשלום לכונס נכסים - על המלוה או על הלוה

עובדות

הנידון שלפנינו הוא חוב שחייב הנתבע לתובעים. בגין פרעון החוב קבענו כי יש למכור את הדירה הנמצאת ברח' א בקרית אתא, הרשומה כעת ע"ש התובעים, אף שאין חולק שהיא של הנתבע. ביה"ד קבע כי עו"ד ט יתמנה ככונס נכסים למכירת הנכס, והתעוררה שאלה בענין התשלום לכונס הנכסים, מי ישא בהוצאה - התובעים (המלוה) או הנתבע (הלוה).

פסק הדין

נראה ששכרו של הכונס ישולם ע"י התובעים. דהנה בשו"ע חו"מ קא,ב קיי"ל שאם אין ללוה מעות מזומנים, אין מחייבים אותו למכור את נכסיו כדי ליתן מעות, אלא נותן את נכסיו - קרקע ומטלטלין - בתורת גביה למלוה. לפ"ז יכול הנתבע להעביר לבעלות התובעים ע"פ שומת בי"ד בעלות גמורה על הנכס הנ"ל כ"א לפי חובו ובהתאם לערך הנכס, והמכירה הינה מרצון התובעים לממש את הנכס למעות, דבר שהנתבע כלוה אינו חייב בו, וע"כ על התובעים לשאת בעלות הוצאות הכונס. אמנם ראיתי בב"י (חו"מ סו"ס צז) שהביא מתשובת חזה התנופה שחייב הלוה "למכור כל מה שיש לו ואפילו חלוק ומכנסיים ואבנט שלו לפרוע לבע"ח". אך אפשר שאין כוונתו למכור להביא מעות אלא לתת את מטלטלין שלו לבע"ח והיינו מכירה.

ומקור דברי המחבר הם מהגמרא כתובות פו,א:

האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא, ואתא בע"ח וקא תבע מיניה ואמר ליה זיל שקול מארעא, אמרינן ליה זיל זבין את ואייתי.

ומיירי התם בתולה מעותיו בנכרי, שהיו לו מעות ואמר שהם של נכרי, וכיון שעשה שלא כהוגן, עשו עימו ג"כ שלא כהוגן וחייבו אותו למכור ולהביא מעות. ובנדון שלפנינו לא נטען שיש לנתבע מעות שמבריחם, ע"כ אין מקום לחייבו לפרוע מעות דוקא ויכול לפרוע מקרקע, ומכירת הקרקע ומימושה למעות הינה ע"פ רצון התובעים ועל חשבונם.

והרא"ש בכתובות פרק הכותב הכ"ז הביא את דברי הרי"ף לענין מלוה שבא לטרוף מנכסי הלוה שלא בפניו עם שטר חוב מקוים שבידו, שאם אפשר על ביה"ד לשלוח שליח למדינת הים ולהודיעו ללוה שרוצה המלוה להפרע מנכסיו. וכתב ע"ז הרא"ש, וז"ל:

"והמלוה יוסיף על חובו שכר השליח ויגבהו עם חובו, כההיא דערכין כג,ב המקדיש נכסיו והיו עליו כתובת אשה ובע"ח, מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים משום דרבי אבהו. ולשון מוסיף משמע שמוסיף על הלואתו וגובה הדינר עם שאר חובו. והוא הדין להוצאת השליח שהוא לטובת הלוה, שמן הדין הוא ראוי לירד לנכסיו מיד משום נעילת דלת".

ומבואר בדברי הרא"ש דרק היכא שההוצאה שמוציא המלוה לגבית החוב היא לטובת הלוה, יש לחייב את הלוה בהוצאה זו, משא"כ אם ההוצאה היא לצורך גביית החוב ולצורך המלוה, אף אם הלוה גרם להוצאה זו, אין לחייבו. וכדברי הרא"ש פסק המחבר בשו"ע חו"מ קו,א. ובסמ"ע שם בס"ק ב הביא גם מדברי רבינו ירוחם במישרים דעל המלוה לשלם שטר אדכרתא, מפני שהוא לתועלתו. וכן כתב הש"ך שם בס"ק ב לענין הזמנה ששולח המלוה ללוה, אינו בדין שישלם הלוה כיון שאינה לטובתו. ע"כ נראה שבנדו"ד חיוב תשלום הכונס הוא על התובעים, הן מחמת שאין חיוב על הלוה להמציא מעות, והמכירה היא מימוש לאחר שהגבה קרקעותיו, וא"כ היא פעולה של המלוה, והן מחמת שמינוי הכונס הוא לטובת התובעים, שהרי הנתבע מוכן ומזומן למכור בעצמו את הדירה, אלא שלתובעים אין אמון כלפיו, וביה"ד סבר כי הצדק בזה עם התובעים. ע"כ מבחינת הנתבע ברור היה כי יכל לבצע את המכירה בעצמו ואינו זקוק לכונס.

לאור האמור לעיל ביה"ד מחליט:

א. ממנים את עו"ד ט ככונס נכסים למכירת הדירה הנ"ל. על הכונס לדאוג גם לאינטרסים של הנתבע, בהתאם להצהרתו בפני ביה"ד ביום כ"ב תמוז תש"ס.

ב.  מתמורת המכירה יפרע כונס הנכסים לתובע 1 סך של 120,000 דולאר, לתובע 2 סך של 37,500 דולאר, ולתובעים 3-4 סך של 35,000 דולאר.

ג.  יתרת הסכום שתשאר ממכירת הדירה לאחר ניכוי החובות הנ"ל תועבר ע"י הכונס לנתבע.

ד.  שכר הכונס ישולם ע"י התובעים כ"א יחסית לגובה חובו.

ה.  שכר הכונס יקבע מראש בין התובעים לכונס, ובהעדר הסכמה יקבע ביה"ד את שכרו.

[אציין כי בענין האמור לעיל ומסקנתו האמורה בסע' ד לפסה"ד הנ"ל, היו דברי בדעת מיעוט, ודעת הרוב היתה כי גם הלוה ישלם שכר הכונס שיחושב באופן יחסי לתמורה שתשאר לאחר ניכוי החובות, מאחר ומינוי הכונס הוא אינטרס גם של הנתבע.]

מסקנות

א.     אם אין ללוה נכסים, אין מחייבים אותו למכור נכסיו כדי להביא מעות.

ב.     הוצאות מימוש נכס לפרעון חוב יחולו על המלוה, אא"כ מדובר בהוצאה שהיא גם לטובת הלוה.