מוסכם
על הצדדים שהתובע למד במוסד חינוכי פלוני וכדי להשלים את חובותיו לתואר ראשון
נותרו לו שתי עבודות. המוסד החינוכי הסכים לפנים משורת הדין לאפשר לו להגיש
עבודות אלו לאחר עשר שנים בניגוד לנהלים ולא נאמר לו שבדיקת עבודות אלו כרוכה
בתשלום. לטענת התובע אילו היה יודע שבדיקת עבודות אלו כרוכה בתשלום הוא לא היה
מגיש אותן ומוותר על התואר וגם לא היה ניגש ללימודי תואר שני. בשלב בו נאמר לו
שהוא מחויב בתשלום הוא כבר לא היה יכול להפסיק את לימודיו לתואר שני מבלי לשלם קנס
גבוה של עשרות אלפי ₪.
מנגד
המוסד החינוכי טוען שיש הפרדה בין דיקן הסטודנטים איתו דיבר התובע שממונה על הצגת
החובות שיש לתלמיד על מנת לסיים את מטלותיו ובין הנושא הממוני והעלות שהיא איננה
כלל בתחום עיסוקו של דיקן הסטודנטים וממילא אי התייחסותו לנושא איננה מלמדת מאומה
על כך שכביכול המוסד החינוכי ויתר על התשלום הממוני עבור בדיקת עבודות אלו. עוד
טוען המוסד החינוכי שלא מדובר בקנס אלא בתשלום אותו מקבל המרצה עבור בדיקת
העבודות ולמעשה מדובר בעלות שאמורה לכסות את בדיקת העבודות ואת ההתעסקות
האדמיניסטרטיבית של המוסד החינוכי בעבודות אלו שהוגשו באיחור. עוד נטען ע"י
הנתבעים כי לו היה התובע מברר במזכירות האם בדיקת העבודות מחייבת תשלום הוא היה
נענה מידית ע"י המוסמכים לענות שהוא יצטרך לשלם 600 ₪ עבור כל עבודה. עוד טוענים התובעים שתשלומים כאלו וגבוהים יותר
מקובלים בכל מוסד אקדמי והמוסד החינוכי כמוסד כזה מחויב לעבוד לפי כללים ונהלים
אלו.
בדיון בביה"ד נתברר שבניגוד למשתמע מכתב התביעה הכסף כבר שולם למוסד החינוכי,
וממילא המוציא כעת אינו המוסד החינוכי אלא התובע שמבקש מהמוסד החינוכי שמוחזק בכסף
להחזיר לו את התשלום ששילם שלא כדין.
מכיוון שברור מעלון המוסד החינוכי כי אכן בדיקה כזו כרוכה כיום בתשלום של 600 ₪ הרי שכל
הטענה של התובע יכולה להסתמך על כך שמכיוון שהדבר לא נאמר לו הרי הייתה כאן מחילה
מצד המוסד החינוכי על תשלום זה. מכיוון שהתובע כבר איבד את זכותו מבחינת נהלי המוסד
החינוכי להשלים את העבודות שלא הוגשו במועדן, הרי שאין הוא יכול לבוא בתלונה כלשהי
שלא יידעו אותו על תשלום חדש זה עבור בדיקת עבודות באיחור – תשלום שלא היה נהוג
בשנים בהם הוא למד במכללה, שהרי הוא לא היה אמור כלל להיות זכאי להגשת עבודות אלו.
אמנם מן הראוי היה שדיקן הסטודנטים יגיד למי שפונה אליו לגבי השלמת חובותיו שלאחר שהוא
מקבל את המידע ממנו לגבי חובותיו הפדגוגיות עליו לגשת למזכירות על מנת לברר את
נושא התשלומים שכרוכים בהשלמות אלו. אך במידה לא פחותה היה מוטל גם על התובע לבדוק
עניין זה בעצמו ולא לסמוך על אי אמירת דבר
בנושא התשלומים ע"י דיקן הסטודנטים. אם התובע כלל לא העלה בשיחתו עם הדיקן את
שאלת התשלום הוא לא יכול כעת לטעון שהייתה מחילה כזו על סמך העובדה שלא נאמר דבר
בנושא זה.
אלא שנראה שגם אם היה דיקן הסטודנטים אומר לתובע בטעות, שבדיקת עבודות אלו איננה
מחייבת תשלום הרי הווי מחילה בטעות וניתן לחזור ממחילה כזו (שו"ע, חו"מ רמ"א ס"ב ברמ"א).
עוד נראה שגם אליבא דהתובע שמדובר כאן בסוג של מקח טעות, הרי הדין במקח טעות הוא שניתן
לחזור בו מהמקח, אך במקרה המדובר התובע עצמו שילם את התשלום שנדרש ממנו מכיוון
שהאלטרנטיבה של ביטול המקח ואי קבלת התואר הייתה בלתי אפשרית מבחינתו והייתה גורמת
לו נזק גדול הרבה יותר. אשר על כן, תביעתו כעת היא לקיים את המקח ורק להחזיר את האונאה
אם הייתה כזו.
החזרת אונאה על פי ההלכה היא רק כאשר מדובר באונאה בשיעור שישית, ואם כך לכל היותר
תביעתו יכולה להיות להחזיר לו 100 ₪ על כל עבודה, וזה רק אם הוא יביא ראיה והוכחה
שעלות בדיקה כזו בכל מכללה או אוניברסיטה מקבילה מחירה 500 ₪ בדיוק, מכיוון שבפחות
משישית יש מחילה והמקח קיים ואין צורך להחזיר. לעומת זאת, אם הפער הוא גדול יותר
הרי שמדובר בביטול המקח בו הוא איננו רוצה, ואם כך עליו לשלם את הסכום הנדרש ממנו.
ומכיוון שקשה מאוד להניח שקיימת אפשרות להוכיח שעלות בדיקה כזו בכל המקומות
המקבילים היא 500 ₪ בדיוק – ממילא, אין גם מקום לתבוע את החזר ה-100 ₪ על כל
עבודה.
ועוד יש להוסיף שהמוסד החינוכי צודק בטענתו שאין ספק שהערך של קבלת תעודת תואר ראשון
ובמקרה שלנו זה למעשה גם תואר שני, שמותנה בקבלת התואר הראשון, הינו רב עשרת מונים
מתשלום של 1200 ₪ כך שקשה לומר שיש כאן איזו אונאה שהיא מבחינת ערך התמורה ביחס
לתשלום. וקיימת אומדנא ברורה וכמעט מוכחת שניחא ליה לאדם לשלם את התשלום הנדרש
ולקבל את התארים הללו.
אשר על כן, נראה שיש לדחות את התביעה.