שיק ללא כיסוי שאבד ולא הוחזר לנותן

ראשי פרקים

א.   פרעון בכסף מזויף

ב.   ספק בפרעון

ג.    טענת טעות בהמחאה במעמד שלשתן

ד.    במקום שלא הו"ל למידע

ה.   שיק שחזר - פגם בפרעון או תביעה חדשה

עובדות

ראובן - סופר סת"ם - מכר פרשיות של תפילין לשמעון. בתמורה לפרשיות שילם שמעון לראובן בשיק של לוי. השיק של לוי חזר. מיד פרע שמעון לראובן את סכום השיק, מתוך אמון כי ראובן יחזיר לו תוך זמן קצר את השיק של לוי, שיוכל לתבוע באמצעותו את לוי. לאחר זמן הודיע לו ראובן כי השיק אבד. התברר כי אכן השיק לא נפרע, וכי לוי אינו מוכן לשלם אא"כ יחזירו לו את השיק.

שמעון טוען כי הואיל ולא החזיר לו ראובן את השיק, אין עליו חיוב לשלם לראובן בגין השיק שחזר, וע"כ על ראובן להחזיר לו את אשר פרע בגין השיק שחזר. ראובן טוען כי מכר פרשיות לשמעון, והסכום ששולם הינו תמורה לתפילין. ומה שאינו מחזיר השיק אינו אלא גרמא וטענות סרק של לוי, שאינו שומר תו"מ ולא צאית דינא ומחפש דרך להתחמק מתשלום השיק שחזר, והרי הוא מודה בעצם השיק שחזר. ומה שאין שמעון יכול לפנות להוצאה לפועל, אין זה אלא גרמא.

פסק הדין

א.     פרעון בכסף מזויף

והנה בנידון דומה לכאורה, במי שפרע חוב בכסף, שלאחר זמן התברר שהכסף מזויף, ואין מחלוקת כי הכסף המזויף ניתן ע"י הלוה, וטוען הלוה שיש לראות את החוב הראשון כפרוע, ומשעת גילוי הזיוף נוצר חוב חדש, ואילו המלוה טוען שהואיל והתברר למפרע שפרע הלוה בכסף מזויף, הפרעון אינו פרעון והחוב הקודם במקומו עומד. בזה נראה לכאורה כטענת המלוה שהפרעון אינו פרעון, ואף שהחוב הראשון כבר היה בחזקת פרוע, התברר למפרע כי היתה זו חזקה בטעות, והחוב הראשון על מקומו עומד כמי שלא נפרע.

אלא שסברא זו צריכה עיון. דהנה הט"ז (הובא בחו"מ סו"ס עה) נשאל במי שפרע לחבירו סך מעות, ואחר הפרעון בא המלוה והראה ללוה מטבע אחת מזויפת בטענה שהיא אחת המטבעות מפרעון החוב הנ"ל, והלוה משיב שאינו יודע אם אכן המטבע שלפניו היא אחת המטבעות: "הלא כבר אני מסולק ממך בשעת הפרעון בחזקת חוב ועכשיו איני יודע". ונחלקו בזה הדיינים, יש המדמים דין זה לאיני יודע אם נתחייבתי, דנשבע ונפטר, ויש המדמים לאיני יודע אם פרעתיך. ובהסבר הספק י"ל לכאורה, האם אומרים אנו שהחוב כבר בחזקת פרוע, והטענה של המלוה היא תביעה חדשה, שאם פרעת לי במטבע מזויפת עליך לתת לי מטבע אחרת תמורתה. וע"כ טענת הלוה היא איני יודע אם נתחייבתי. או שנאמר שעצם הטענה יוצרת ריעותא בפרעון, וממילא טענת המלוה היא שלא פרעת לי, והלוה משיב איני יודע, פירושו - איני יודע אם פרעתיך.

והשיב הט"ז דבכהאי גוונא הוי איני יודע אם נתחייבתי. ומביא הט"ז ראיה, דבמשנה ב"מ נא,ב - נב,א דיכול להחזיר מטבע שיש בה אונאה, בכרכים עד שיראה לשולחני, ובכפרים שאין השולחני מצוי, עד ערבי שבת. ואם היה הנותן מכירה, אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו, ואם אינו מקבלה לאחר יב חדש, אין לו עליו אלא תערומת. והיינו שהיה הנותן מכיר שזו המטבע שנתן. והגמ' שם נב,ב הקשתה דהא המשנה נתנה שעורים אחרים, בכרכים עד שיראה לשולחני ובכפרים עד ערב שבת. ותירצה הגמרא דמידת חסידות שנו כאן, ואחר שאינו חסיד ואינו מקבלה הימנו, אין לו עליו אלא תערומת. והרמב"ם בהל' מכירה יב,יב, כתב וז"ל:

"הנותן סלע חסירה לחבירו, אם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש, הרי זה מחזירה. ואם היה אפשר להוציאה ע"י הדוחק, אינו יכול להחזירה לאחר זמן אלא אם כן קבלה ממנו במידת חסידות".

מדברי הרמב"ם מבואר שאם היה השולחני מכיר את המטבע שהיא המטבע שנתן למוציא, אם אין המטבע יוצאת ע"י הדחק, חייב מעיקר הדין לקבלה אף לאחר יב חדש, ודברי הגמרא דהוי מידת חסידות היינו במטבע היוצאת ע"י הדחק (ועיין ברב המגיד מש"כ במקור דברי הרמב"ם, ונשאר בצ"ע). ובשו"ע חו"מ רכז,יז הביא הלכה זו בשינוי לשון:

"... ואחר זמן זה אין המאנה חייב להחליפה. ומיהו מידת חסידות להחליפה אפילו לאחר זמן זה אם הוא מכירה, ובלבד שתצא ע"י הדחק".

הסמ"ע שם בס"ק לא לומד בדעת השו"ע שאם אין המטבע יוצאת אפילו ע"י הדחק, אינו חייב לקבלה אחר זמן האמור אפילו ממידת חסידות, דלא כרמב"ם. והט"ז שם כתב לבאר דעת המחבר כדעת הרמב"ם, דבאינו יוצאה ע"י הדחק חייב לקבלה חזרה מעיקר הדין אפילו אחר זמן מרובה. ומדברי רמב"ם אלו מביא הט"ז בחו"מ סו"ס עה ראיה לנדון שאלתו, דאי נימא דבמטבע מזויפת או חסרה וטוען הנותן איני יודע אם היא המטבע שנתתי, דהוי איני יודע אם פרעתיך, א"כ למה דוקא באינו מכירה אינו חייב לקבלה, דאי במכירה מן הדין חייב לקבלה, א"כ אף באינו מכירה הוי איני יודע אם פרעתיך וחייב. אלא מכאן ראיה דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי והוי חיוב חדש.

על ראיה זו של הט"ז הקשה בתש' פנים מאירות (ח"א סו"ס ס, ד"ה אכן) דאין הנידון דומה לראיה, דבמכירת מטבע לא היה כאן חוב קודם אלא מחמת מכירת הפרוטות המסופקות, ובין אם נתן לו המוכר הסלע תחילה ואח"כ נתן לו הקונה תמורתה, אם הסלע טובה ודאי לא היה כאן כל חיוב של המוכר, אלא אפילו נתן לו הקונה תמורת הסלע, מעולם לא היה חוב מבורר קודם לנתינת הסלע, וממילא אם אומר שאינו יודע אם הסלע טובה הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי, משא"כ כשהיה חייב לו קודם הפרעון וכעת נתן פרעון מסופק, הרי לא הסתלקה חזקת החיוב מחמת הפרעון המסופק, וע"כ כאשר מסופק אם המטבע טובה הוי כאיני יודע אם פרעתי את החוב הברור. וקושיה זו הקשה גם הבית מאיר (אהע"ז קעח,טו), וכן הקשה בשואל ומשיב (מהדורא קמא ח"ב סי' קלד ד"ה והנה) דבחליפין ומכירה ליכא חזקת חיוב, עיי"ש.

עוד ראיה הביא הט"ז מדברי המרדכי בב"מ (סי' רצא), במי שמכר לחבירו טבעת בחזקת זהב, ואח"כ שברו הלוקח ומצאו שהוא מבדיל ולא מזהב, שחייב המוכר להחזיר ללוקח מעותיו, דאף שהוא התאנה ע"י אחרים, אין לו להונות. ואם אין המוכר מאמינו שמצא בדיל, נשבע שאינו יודע ונפטר. ואם הוי כאיני יודע אם פרעתיך, א"כ גם אם אינו יודע הוי כיודע, וכיון שביודע חייב, הוא הדין באינו יודע, דאף באיני יודע אם פרעתיך חייב. אלא בהכרח הוי כאיני יודע אם נתחייבתי, וע"כ אינו חייב בספק.

ועל ראיות אלה מוסיף הט"ז סברא, ע"פ סברת החילוק בין איני יודע אם נתחייבתי לאיני יודע אם פרעתיך, דקיי"ל כרב נחמן ורבי יוחנן דפטור באיני יודע אם נתחייבתי, דאף דברי ושמא ברי עדיף, אוקי ממון בחזקת מריה, והיינו כיון שרק כעת נולד הספק, דכעת תבעו וכעת השיב לו כנגדו שאינו יודע, וכיון שכעת נולד הספק אם חייב, מוקמינן ליה כדמעיקרא - קודם לידת הספק - שאינו חייב לו. משא"כ באיני יודע אם פרעתיך, מוקמינן ליה ג"כ לפי המציאות של קודם לידת הספק, דהיינו מוקמינן ליה בחזקת חיוב. ומזה מסיק הט"ז לנידון דידיה, וז"ל:

"נמצא בנידון זה שכבר פרעו, נסתלק ממנו, ועכשיו נולד הספק במטבע המזויפת, נוקי הדבר כמו שהיה בחזקה עד עכשיו והוא בחזקת פרעון טוב ורוב מטבעות אינן מזויפים, והנה עכשיו תובעו תביעה חדשה, וזה טוען איני יודע אם אני חייב לך, שישבע היסת שאינו יודע ופטור, כנלענ"ד ברור ונכון".

מבואר בט"ז דעצם הפרעון הוי סילוק החוב, ותביעה שאחת המטבעות מזויפת היא תביעה חדשה שאינה סתירה לפרעון החוב, דהיינו שאינו תובעו שהחוב אינו פרוע אלא שעליו לפרוע לו עבור מטבע מזויפת שנתן לו. לפ"ז לכאורה אין חילוק בין טוען הלוה איני יודע לבין מודה שהמטבע היתה מזויפת, בכל ענין הוי תביעה חדשה וחוב קודם פרוע, אלא שבמודה לו שהמטבע המזויפת ניתנה על ידו, חייב לפרוע עבור תביעתו זו, ובאומר איני יודע, אינו חייב לפרוע עבור תביעה זו, אבל בעצם שניהם הוי תביעות חדשות אחרי שהחוב הקודם נפרע. ואין לומר דבודאי מזויף לא הוי פרעון כלל והוי תביעה על החוב הקודם, דא"כ באומר איני יודע הוי ג"כ תביעה על החוב הקודם שלדברי התובע לא נפרע, רק שהלוה אינו יודע, אך בעצם תביעת המלוה אין הבדל במה שישיב הלוה, דבכל ענין תובע המלוה ודאי המטבע שנתת בפרעון היא מזויפת וע"כ הפרעון אינו פרעון, וכל הנפק"מ היא בתשובת הלוה, א"כ אם במודה הלוה הוי תביעה על גוף הפרעון של החוב הקודם שאינו פרוע, א"כ גם בטוען שמא הוי ספק בפרעון הקודם. ומדכתב הט"ז דהוי תביעה חדשה, א"כ גם במודה הלוה שהיא מזויפת הוי תביעה חדשה, וכיון שמודה חייב לשלם תביעתו זו.

ואין לומר דדוקא באומר איני יודע נסתלק החוב הקודם מחמת הפרעון, ממש"כ הט"ז: "... והוא בחזקת פרעון טוב ורוב מטבעות אינן מזויפים ...", דחזקה זו נאמרה על שעת הפרעון, דבשעת הפרעון הסתלק החוב הקודם כיון שרוב מטבעות בחזקת שאינן מזויפות, ויצא חוב זה בחזקת פרוע. אך אין לומר דחזקה זו קאי גם לאחר תביעת המלוה ותשובת הלוה יש חזקה שהחוב הקודם בחזקת פרוע כיון שרוב מטבעות בחזקת שאינן מזויפות, דא"כ הוי טעם שהרוב מסייע לטענת הלוה, וא"כ היה לט"ז לומר דאפילו אם הוי איני יודע אם פרעתיך, בנדון דידיה אינו חייב כיון שהרוב מסייע לו. ע"כ פשטות כוונת הט"ז על שעת הפרעון, דבשעת הפרעון כיון שרוב מטבעות אינן מזויפות, יש חזקת פרעון לחוב הקודם והוי תביעה חדשה, וטענת הלוה שאינו יודע הוי ספק בעצם החיוב ולא בפרעון. ועיין עוד בקצוה"ח עה,ו שכתב בבאור דברי הט"ז, דדוקא כשהיה החוב כבר בחזקת פרוע בזמן מן הזמנים, הרי הסתלק הפרעון וקמה תביעת המלוה להיות תביעה חדשה, משא"כ בזרק פרעון החוב ספק קרוב למלוה ספק קרוב לו, דבכהאי גוונא לא הוי מעולם בחזקת פרוע, עיי"ש. ומ"מ מבואר שלומד בט"ז דחזקת פרעון טוב קאי על שעת הפרעון, שהיה החוב כבר בחזקת פרוע, דכיון שרוב מטבעות אינן מזויפות, ע"כ קאי החוב בשעת הפרעון בחזקת פרוע.

ועיין עוד בשואל ומשיב (קמא, ח"ב סי' קלד ד"ה והנה) שכתב דאם פרע לו בכמה מטבעות ונפל הספק על מטבע אחת מאותן מטבעות, כיון שרובא ככולה דהלואה נפקע בודאי, לא שייך לומר בכגון זה אין ספק פרעון מוציא מידי ודאי הלואה, "וא"כ אדרבא, ספק הלואה אין מוציא מידי ודאי פרעון, דהפרעון ודאי", דכיון דעל מה שנפרע בברור איתרע חזקת הלואה, וא"כ כמו בפוגם שטרו איתרע ליה, כל שכן במלוה ע"פ שפוגם ההלואה, ואף שכל מטבע ומטבע הלואה בפני עצמה, מ"מ החזקת חיוב נפגמה. לפ"ז לכאורה במקום ששילם החוב במטבע אחת שעליה נפל הספק, בזה יודה השואל ומשיב למהרשד"ם (להלן אות ב) דהוי כאיני יודע אם פרעתיך.

ב.     ספק בפרעון

והנה המהרשד"ם בתש' סי' פ דן ג"כ בשאלה זו של קונה סחורה שפרע ואח"כ בא המוכר וטוען שמטבע אחת מן המטבעות שנפרע הינה מזויפת. ובתחילת תשובתו כתב דמאחר שקנה הסחורה התחייב לו במנה: "ואם לא נתן לו מנה יפה לאו פרעון מיקרי, וא"כ צריך שידע בודאי שנתן לו המנה יפה, ואם לאו חייב לשלם". והמשיך המהרשד"ם לדמות נידון דידיה למש"כ הרא"ש בתש' (קב,ז), הובאו דבריו בשו"ע חו"מ רלב,יז, בראובן שמכר לשמעון נאד שמן ולא פתחו אלא סמך על המוכר שלדבריו הוא טוב, וכשפתחו הקונה מצאו עכור. ופסק הרא"ש דישבע המוכר שנתן לו שמן טוב, ואם לא רצה להשבע, ישבע לוקח שהתנה עימו למכור שמן טוב וזה השמן שנתן לו, ויחזיר לו השמן, או ישומו כמה דמיו פחותים וישלם לו הפחת. וא"כ הוא הדין בנידון מטבע מזויפת דינה כשמן עכור, וכיון שאין נותן הכסף מוכן להשבע שהמטבע שנתן אינה מזויפת, ישבע לוקח המטבע (מוכר דנן) שמטבע מזויפת נתן לו ע"א שהיה צריך ליתן לו מטבע טובה, ויחזיר לו המטבע ויגבה מטבע אחרת תמורתה.

ולכאורה דברי המהרשד"ם שכתב בתחילה ובהמשך, הם על שני מישורים שונים. בתחילת דבריו נקט בפשיטות שהאומר איני יודע אם נתתי לך מטבע מזויפת, הוי ספק בפרעון וכאיני יודע אם פרעתיך. אמנם הדמיון לתש' הרא"ש נראה דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי, שהרי המהרשד"ם נוקט שמתן הכסף הרי הוא כמכירת שמן, וטענת מזויף הרי היא כטענת שמן עכור. לאמור - אין כאן שייכות לתביעה הקודמת אלא תביעה חדשה, מכרת לי מטבע שהיא מזויפת, והלה משיב שאינו יודע, דכיון שאינו יכול להשבע המוכר, ישבע לוקח ויחליף, וא"כ הוי תביעה חדשה וכאיני יודע אם נתחייבתי.

לפ"ז יש להבין גם את המשך דברי המהרשד"ם שהקשה על הרא"ש מדוע לא ידמה שאלתו לאיני יודע אם פרעתיך, דכיון שהיה עליו לתת שמן טוב ואינו יודע, הוי כאיני יודע אם פרעתיך, עיי"ש. קושיית המהרשד"ם היא לשיטתו שספק באיכות מצד הנותן כנגד טענת ברי של מקבל הוי כאיני יודע אם פרעתיך, דכיון שהתחייב לתת שמן טוב, אם אינו יודע אם נתן שמן טוב הוי ספק בפרעון וחייב ללא שבועת מקבל. אולם למש"כ י"ל בשיטת הרא"ש דהוי כתביעה חדשה שאינה חוזרת על התביעה והחיוב הקודם, דכעת תובעו שיתן לו שמן אחר, והוא משיב איני יודע אם נתחייבתי, וע"כ ס"ל לרא"ש שצריך הלוקח להשבע כדי ליטול.

וממהלך דברי המהרשד"ם מבואר דס"ל דטענה זו של איני יודע אם נתתי מטבע מזויפת הוי כספק בפרעון. ואף במסקנת דבריו ס"ל כן, אלא ס"ל שאם טוען הנותן שאמר למקבל לעיין במעותיו, ועיין ולא החזיר לו או החזיר מקצתם, אם מקבל המעות יכול לטעון ברי, מחויב הנותן להשבע או יחליף, ומ"מ אינו צריך אלא לקבל חרם שאלו המעות שנתן הנותן. וכאן מוסיף המהרשד"ם בסוף דבריו, וז"ל:

"אמנם אחר שראינו שאין אדם מחזיר הביצים שקנה אע"פ שמוצא אותם מוזרות אע"פ שמן הדין חייב כמש"כ הרא"ש כנ"ל. כך היה אפשר לומר במעות שכך דרך התגרים שאחר שמוציא מקבל המעות הממון מבית הנותן או מרשותו, כבר מוחל המקבל על מה שימצא רעים, וא"כ היה אפשר לומר שפטר הנותן מכלום. אמנם אחר שמעשים בכל יום פה שאלוניקי שבאים מתערמים, יש לעשות כמו שהדין נותן".

רצה לדמות בתחילה לביצים מוזרות (עיין שו"ע חו"מ רלב,יט), דאם המנהג שלא לבטל המקח, אינו מחזיר המקח. והוא הדין נהגו שיכול להחזיר הכסף כל עוד הוא בבית הנותן, אולם משיצא מביתו אם מצא אח"כ מטבע מזויפת, הרי הוא מוחל. אולם למעשה ראה שאין המנהג כן, וכמבואר [ועיין עוד בתש' חתם סופר (חחו"מ סי' קפז) שמדבריו משמע ג"כ כמהרשד"ם ולא כט"ז, דאין חוב ברור נפקע בפרעון ספק, עיי"ש].

וכאמור לעיל עצם הדמיון למקח וממכר, הרי זה כסילוק התביעה הקודמת ויצירת תביעה חדשה שעליה טוענים ונטענים, האם צריך להחזיר המקח. ומ"מ נראה דהיוצא מדבריו לנידון דידן שהשיק חזר מחוסר כיסוי, ושילם על דעת שיקבל לאלתר את השיק, וכעת אבד השיק ואינו יכול להחזיר לו השיק, אם נאמר דדמי למקח וממכר ודאי כל עוד אינו מחזיר לו הסחורה הפגומה (המטבע המזויפת/ השיק שחזר), אין עליו חיוב לשלם דמי הסחורה. אך אפילו לא נאמר, מ"מ נהוג ומקובל שאין נותנים דמי השיק עד אשר מחזירים השיק שחזר, בפרט אם מדובר בשיק של אדם שלישי שבאמצעותו ניתן לתבוע לתשלום השיק, וכן בדרך זו מובטח שלא יתבע אותו שוב (אמנם אם מדובר בשיק של הנתבע, בזה ניתן למצוא דרך לתשלום גם ללא נטילת השיק מהתובע, עיין להלן). וע"כ בנידון דידן כל עוד לא השיב השיק, הן מכח הדין והן מכח המנהג, אין עליו חיוב לפרוע את השיק שחזר.

ועיין עוד בספר יד המלך (פ"א מטוען ונטען) שדן בדברי הט"ז וכתב להביא ראיה לשיטת מהרשד"ם, דדין זה של ספק בפרעון לספק שנולד בשחיטה עצמה, דאף אם הספק נולד לאחר מעשה השחיטה, כיון שנולד בשחיטה עצמה, כמו ספק שמוטת הגרוגרת, דאף דלבהמה יש חזקת היתר מ"מ בכל ספק בשחיטה לא יצאה הבהמה מחזקת איסור שהיה עליה בחייה. והוא הדין בכל ספק במעשה הפרעון, אף שהספק נודע רק אחר הפרעון, מ"מ כיון שהספק על מעשה הפרעון, לא יצאה חזקת החיוב ממקומה. ועיין בברכת שלמה (לגר"ש טנא, חחו"מ סי' לז) שהקשה עליו, דלא דמי ספק בשחיטה לספק מטבע מזויפת, דבספק מטבע מזויפת בנוסף לחזקת חיוב שיש למלוה, יש ללוה חזקת ממון, וע"כ כיון שנולדה הריעותא של הפרעון לאחר הפרעון, לא מוציאים ממון מחזקתו, עיי"ש.

ובשואל ומשיב (תנינא, ח"ד סו"ס קיד) שכתב דאין מחלוקת בין הט"ז למהרשד"ם, דאכן במקרה של הט"ז כיון שנולד הספק ברשות המלוה, על המלוה להביא ראיה, בין לרי"ף ובין לרא"ש הנזכרים בחו"מ סי' רכד. אולם מהרשד"ם מיירי במי שקנה חפץ מחבירו ונתן דמים בגין החפץ, וטוען המוכר שמטבע אחת מזויפת, דאם המטבע מזויפת - בטל המקח, וא"כ כשם שיש למוכר ספק במעות כך יש ללוקח ספק אם קנה החפץ, וכיון שלשניהם הספק, לא שייך ללמוד מדין כאן נמצא כאן היה אלא חזקת חיוב במקומה עומדת. וזו סברא שונה לכאורה ממש"כ השו"מ במהדורא קמא ח"ב סי' קלד, הובאה לעיל אות א.

ג.      טענת טעות בהמחאה במעמד שלשתן

התומים עה,כב וקצוה"ח עה,ו הביאו ראיה לדברי הט"ז מדברי הרשב"א פ"ק דגיטין, בעובדא דהנהו גינאי (גיטין יד,א) שהמחה ראובן את שמעון לו הוא חייב אצל לוי החייב לו, וטוען שמעון כי אין לוי חייב לראובן וראובן אומר איני יודע, דטענת שמעון היא כתביעה חדשה שהינך חייב לי מפני שהמחת אותי אצל מי שהתברר שאינו חייב לך, ורק מחמת טעות סברת שחייב לך, וטענת ראובן היא כטענת איני יודע אם נתחייבתי:

"ולא דמי למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו, דהכא הא אמרי ליה ודאי פרענו אלא דאת הוא דאמרת דאשתכח ביה טעותא, האי טעותא לא ידעיה".

מבואר מדברי הרשב"א דכאשר טוען המקבל כי אין לוי חייב לנותן, והנותן טוען שאינו יודע, לא הוי ספק בטענת פרעון אלא בחיוב. וזה אשר דימו למטבע פסולה, דטענת ספק של הנותן אם נתן מטבע פסולה הוי איני יודע אם נתחייבתי, וכטענת ספק טעות במעמד שלשתן. וראיה זו הביאה גם ושב הכהן בתש' סו"ס פד דהוי טענת איני יודע אם המטבע הפסולה היא זו שפרעתי, כטענת איני יודע אם נתחייבתי, עיי"ש. ועיין בש"ך חו"מ קכו,סט שהביא דברי רשב"א אלו, ועיין בש"ך רלב,טו שהביא דברי המהרשד"ם, ובמגיה על הבאר היטב רלב,כד מש"כ בזה.

אמנם יש מקום לחלק ולומר דכשנתן לו הנותן ושעבד את לוי במקומו, הסתלק החייב ונפטר הנותן מהמקבל. דבמהותו של פרעון המתבצע ע"י קנין של מעמד שלושתן, נחלקו הראשונים האם פרעון זה הוא פרעון מוחלט, שעי"ז נפטר הנותן מהמקבל לגמרי מחובו הקודם ומהתחיבותו הראשונית [להוציא מקרים מיוחדים], או שמא החוב הקודם תלוי ועומד עד שיקבל הנפרע לידיו את הכסף שהועבר לרשותו במעמד שלושתן.

על הא דתנן במשנה בפ"ט דב"מ (קי,ב): המחהו אצל חנוני ואצל שולחני אינו עובר [בבל תלין], איתא בב"מ קיב,א:

איבעיא להו חוזר או אינו חוזר (השכיר אצל בעה"ב, אם לא נתן החנוני ונתחייב בעה"ב לשלם- רש"י). רב ששת אמר אינו חוזר, ורבה אמר חוזר. אמר רבה מנא אמינא לה, מדקתני אינו עובר עליו, מעבר הוא דלא עבר, הא מיהדר- הדר. ור"ש אמר מאי אינו עובר, אינו בתורת לעבור.

יש כאן מחלוקת אמוראים אם פועל שמעבידו המחה אותו אצל שולחני ולא נתן לו השולחני את שכרו, אם יכול הוא לחזור למעבידו ולגבות ממנו את שכר פעולתו. אלא שהראשונים פרשו מחלוקת זו במציאות שלא מולא תנאי יסודי בפרעון שנעשה במעמד שלושתן. מדובר כאן שלא היה למעביד את המנה ביד השולחני אלא השולחני נאות לתת בעבורו את חובו. במציאות כזו חסר בקנין מעמד שלושתן את אחד מיסודותיו- "מנה לי בידך". הרי"ף שם בב"מ (סח,א - בעמודי הרי"ף) לאחר שפסק הלכה כרבה, הקשה ותירץ:

"ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ"ק דגיטין אמר רב הונא אמר רב, מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלושתן קנה, דאלמא לא מצי למהדר. התם מנה לי בידך קאמר ליה, דקא מקנה להאי מאי דאית ליה גביה דהאיך, אבל הכא לית ליה גבי חנוני מידי דמקניה ליה להאי, אלא בהקפה הוא בעי מיתן ליה, הלכך בדלא יהיב ליה חנוני, מצי למהדר על בעה"ב".

מוכח מתירוצו דס"ל דמחלוקת ר"ש ורבה היא כשלא נעשה המעמד שלושתן כהלכתו, שלא היה המנה ביד השולחני, וע"כ יכול לחזור הפועל אל מעבידו, כשלא שילם לו השולחני את שכרו. אך באם היה מעמד שלושתן כתיקונו, שהיה לממחה מעות אצל המומחה וכההיא דפ"ק דגיטין, וא"ל בעה"ב בנוכחות הפועל (לש"ך בסי' צא ס"ק יז מדובר גם בהסכמתו, ולסמ"ע שם ס"ק י מדובר אפי' בשתיקתו) מנה לי בידך תנהו לפועל, קבל הפועל שכרו ואינו יכול לחזור בו. והדברים מפורשים בירושלמי (המובא בדברי הרי"ף שם):

"ראובן היה חייב לשמעון, סמכיה גביה לוי, איפרסן לוי [ברח לוי], לית ראובן חייב. הדא דאת אמרת, כשלא עשו ערמה, אבל עשו ערמה- חייב".

א"כ אין ראובן חייב כשברח המומחה אא"כ היה נסיון לרמאות מצד ראובן. וכ"פ ברמב"ם פט"ז ממלוה ולוה ה"ג, וז"ל:

"ראובן שהיה חייב לשמעון מנה, ואמר שמעון לראובן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי, והיו שלשתן עומדים, וקיבל לוי, ונמצא ראובן עני ואין לו מה שיגבה ממנו, הרי לוי חוזר בחוב של שמעון, שזה הטעהו..."

היוצא מדבריו דדוקא בהטעהו הנותן חוזר עליו המקבל, אבל בלא הטעהו אינו חוזר עליו ונפטר בנתינה זו מהחוב הקודם. וכן היא תשובת הראב"ד המובאת בבעל התרומות (שער כח חלק א אות ג), וז"ל:

"אשר שאלת על מעמד שלושתן, אם יכול לחזור בו אם לאו ... ודבר זה יש לו קצת מוכיח מן הירושלמי (הנ"ל) ... הא למדת שאם לא עשו ערמה כבר מסולק הוא מן החוב משעה שהמחהו אצל בעל חובו ... שיכול ראובן לומר לשמעון, גברא יהבית לך בחריקאי דהוא חייב לי, ומיד זכית בחובי שהיה לי אצל לוי ואני נסתלקתי".     

והוא בדעת העומדים דהיכא דליכא ערמה אינו חוזר על הנותן. מנגד - לאותם ראשונים הנ"ל מצאנו בראשונים אחרים הסוברים שיכול המקבל לחזור לנותן כשלא נתן לו המומחה. בעל העיטור (אות ה ערך המחאה), כתב וז"ל:

"והא דקיי"ל במעמד שלושתן קנה, לא קשיא אהך, דפלוגתא דרבה ור"ש אפועל קאי וקיי"ל דחוזר, דמסתמא כל היכא דלא פרע ליה מיניה מיהדר, עד דליפטר בפירוש ולימא פטור אתה. והא דאמר במעמד שלושתן קנה, כלומר החייב משועבד לנמחה ואינו יכול לחזור וליתנם לממחה ..."

הרי דס"ל לעיטור דכל היכא דלא נפרע יכול לחזור על החייב\ הנותן, אא"כ אמר לו בפירוש פטור אתה. וכן היא דעת הרא"ש בתשובה (כלל סט סי' ט), וז"ל:

"... וכן אני אומר בכל מעמד שלושתן שאמר ראובן לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי במעמד שלושתן, דקנה לוי, מ"מ לא נפטר ראובן מלוי מאותו מנה שהוא חייב לו, אם לא יוכל לוי לגבות משמעון אותו מנה, אם לא שפטר לוי בפירוש לראובן שהיה חייב לו, אבל אם שתק לוי יכול לוי לומר לראובן לטובתך עשיתי שנתרציתי לקבל המנה שאתה חייב לי משמעון כדי להקל מעליך, אבל לא פטרתיך אם שמעון לא יתן לי, דמעמד שלושתן הוא הלכתא בלא טעמא, ופר"י שעשו דבר זה בשביל תקנת השוק, דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל בעל חובו ואין צריך להמתין עד שיקנה לו בקנין ... אבל שעשו תקנה שנפטר ראובן מלוי המקבל בשתיקה בעלמא, לתקנה זו אין סברא וטעם ..."          

הרי שפירש הרא"ש טעמא דמילתא, שכל תקנת מעמד שלושתן היתה לטובת הנותן שיחשב הדבר לפרעון במקום מעות שאינן מצויים באמתחתו, אבל כשלא נפרע מהמומחה, חוזר חובו וניעור ויכול לגבותו מהחייב. והדברים מבוארים באריכות בתש' הנז'. דא עקא, בפסקיו בגמ' בב"מ (הנ"ל) פירש את הסוגיא בדרכו של הרי"ף, וזה סתירה למש"כ בתש'. וכבר האריך להקשות עליו בגידולי תרומה שער כח ח"א אות ג, ועיין בב"י שהקשה כן על הטור, ובב"ח שם מה שיישב. ועיין בש"ך סי' קכו ס"ק לח מש"כ במחלוקת ראשונים זו והסיק דהוי ספיקא דדינא, וכן הביא בהגהות רע"א מהמהרש"ך. אלא שדעת הרמ"א להורות עיקר שיכול לחזור על הנותן וכדעת בעל העיטור והרא"ש בתש'.

וי"ל במחלוקת ראשונים זו דאף אם יכול לחזור על הנותן, מ"מ אין זה חזרה על החוב הקודם אלא חוב חדש על שהקנה לו בתמורת החוב הקודם חפץ עם מום, וכמו שפירש קצוה"ח קכו,ט דנמצא הלוה עני הוי כמום במקח, עיי"ש. דבדעת הראשונים הנ"ל י"ל דכ"ע ס"ל דבמעמד שלשתן הסתלק הנותן מעצם החוב הקודם, ורק נחלקו אם יש עליו תביעה מכח טענת מקח עם מום שנתן החייב בגין החוב. לפ"ז י"ל בדעת מהרשד"ם דאין להביא ראיה ממעמד שלשתן למטבע מזויפת, דמעמד שלשתן הסתלק הנותן ופרע החוב ונולדה תביעה מחודשת, דהשעבוד של החוב הקודם פקע ממנו ועבר ללוי, ורק דעת העיטור והרא"ש בתש' שיכול לתבוע על עצם המום שבמקח - טענה על טעות בחיוב של לוי לראובן, משא"כ במטבע מזויפת עדיין לא נפרע החוב.

ובקצוה"ח עה,ו כתב לחלק לשיטת מהרשד"ם בין נדון הרשב"א למטבע מזויפת:

"דהתם ודאי פרעון הוי, דהא אין הממחה נאמן לומר טעיתי משום דאדם מדקדק היטב בשעת חשבון וכמבואר בסי' קכו, וא"כ אנן סהדי דלא טעה ולזה הוי ודאי פרעון אלא דהמקבל מודה שטענה ונאמן על עצמו, אבל נגד הממחה שאינו נאמן הוי ודאי פרעון, אבל הכא שנמצא מטבע מזויפת, מידי ספיקא לא נפקא ובזה הוי ספק פרעון י"ל דהוי איני יודע אם פרעתיך".

דמחמת שאין הממחה נאמן לומר טעיתי, מוכח דעצם ההמחאה הוי ודאי פרעון, וטענת המקבל אינה פוגמת בעצם הפרעון אלא טענה חדשה כלפי הנותן, משא"כ במטבע מזויפת הוי חסרון בעצם הפרעון. וי"ל דמעמד שלשתן הוי כמכירת שטרות וכהעברת שעבוד מאחר לשני וכמש"כ הקצוה"ח קכו,ט, וע"כ אין כאן שאלה על פרעון אלא על עצם המכירה והוי כתביעה חדשה.  

וכאמור - ראיה זו מדברי הרשב"א בגיטין יד,א, הביא בתומים סי' עה סוס"ק כב וס"ל דאין חילוק בין טעות בחשבון לטעות במטבע. אלא שכתב לחלק דאפשר דהרשב"א אזיל לשיטתו (בגיטין עח,ב ד"ה רבה) דהיכא שיש רגלים שפרעו, גם אם אומר החייב איני יודע אם פרעתיך, אינו חייב לשלם ואינו בדין איני יודע אם פרעתיך, "ואין רגלים יותר מזה דכבר נפרע". והיינו דבמעמד שלשתן הוי רגלים לדבר שכבר נפרע, משא"כ במטבע פסולה. והרשב"א שהביא התומים מתיחס לדברי הגמרא בזרק חוב וספק קרוב למלוה ספק קרוב ללוה, כשכל כת של עדים מעידה אחרת. והקשה הרשב"א דאמאי יחלוקו, הא הוי כאיני יודע אם פרעתיך. ועל כך תירץ הרשב"א: "דשאני התם דליכא רגלים שפרעו, אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך והלכך יחלוקו". לאמור - יש חילוק אם אי הידיעה היא מחמת החייב, שהוא מסופק, דבזה החיוב עומד על מקומו, לבין אם הספק לפני בית דין. וע"ז ס"ל לתומים דכל שכן אם יש רגלים שפרעו כמו במעמד שלשתן. ועיין קצוה"ח עה,ו מה שהקשה על ראיה זו של התומים, דבמחצה על מחצה הוי ודאי ספק בפרעון, כיון שמעולם לא היה החוב בחזקת פרוע, עיי"ש מש"כ בהסבר דברי הרשב"א.

ד.      במקום שלא הו"ל למידע

ובהגהה על הבאר היטב חו"מ רלב,כד הביא מספר חקי משפט אות א סנ"ה שחלק על מהרשד"ם וסובר שישבע היסת שאינו יודע אם מזויף ויפטר:

"דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה, כי מי יערב לנו בדבר שאינו מזויף מתוכו. והוא הדין דמי שמכר טבעת בחזקת זהב ואח"כ טען הלוקח שהיה בו בדיל, שאינו מחויב להאמינו".

ואפשר שאינו חולק בבסיס הדין על המהרשד"ם דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, אלא שמחלק בין דבר דהו"ל למידע, דבכגון זה חייב לשלם וחזקת החיוב במקומה עומדת, לבין אם כבר היתה חזקת פרעון ונולד ספק על הפרעון בטענה שאין הפורע יכול להכחישה, דאם נותן לו מטבעות, ואחר זמן בא המקבל וטוען שמטבעות אלו פסולות, אין הנותן יכול להכחיש בתורת ודאי, ואם תדונו כדין איני יודע אם פרעתיך, לא שבקת חיי לכל בריה. ועיין עוד בתש' מהרי"ץ סי' רכה.

ובתומים עה,כב כתב דנדון הט"ז והמהרשד"ם תלוי בדין אם חייב באיני יודע אם פרעתיך גם במקום דלא הו"ל למידע. והביא שכן היא דעת הרדב"ז והמשנה למלך. המשנה למלך בהל' שאלה ופקדון ד,א הביא את תרומת הדשן בסי' שלג שדן בשומר שפשע בשמירה וכתוצאה מפשיעתו נגנב החפץ, וכעת טוען השומר שמא החפץ נגנב עוד קודם לפשיעתו זו, וממילא לא פשע בשמירתו. וכתב תה"ד דכיון ששמעון השומר צריך להשבע שלא פשע, אין הוא יכול בכגון זה להשבע שלא פשע. ומהרש"ך ח"ג סי' פז הקשה עליו דדל מהכא חיוב שבועה, מ"מ כיון שהשומר בריא בחיובו וספק בחזרה (שמא נגנב קודם ולא פשע), יש עליו חיוב תשלומין. ועל דבריו כתב המשנה למלך, וז"ל:

"ונראה ברור שיש לחלק בין האומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך לההיא דמהר"ר ישראל (תרומת הדשן) בענין הפקדון, דאע"ג דהוא בריא בחיובא וספק בחזרה, מ"מ השמא אינו גרוע, דלא הו"ל למידע. אבל גבי איני יודע אם פרעתיך השמא הוא גרוע, דהוה ליה למידע אם פרע אם לאו, ומדלא ידע בברור, ודאי דלא פרע".

לכאורה נראה בהסבר דברי המל"מ - דההבנה הפשוטה שאיני יודע אם פרעתיך חייב, היינו שיש חיוב ודאי וברור, וסילוק חיוב ודאי וברור יכול להיות רק בפרעון ודאי, וכאשר מסתפק אם פרע, אין בכח הספק לפגום בחיוב הודאי הקיים. אולם למל"מ י"ל דגם ספק פרעון בחיוב ודאי יכול ליצור ספק שנאמר המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא יוכל התובע לגבות חובו מחמת ספק הפרעון. אך כל זה כאשר הספק שמיה ספק, ספק טוב וראוי, ספק כזה פוגם גם בחזקת חיוב ודאית. כך הוא הדין בשומר שאינו יודע מתי נגנב הפקדון. אף שמבחינת חובת השמירה היה צריך לדעת מתי נגנב, אולם מבחינת המציאות יתכן בהחלט שלא לדעת מתי הפקדון נגנב, קודם הפשיעה או אחריה. אך כאשר טוען לוה למלוה איני יודע אם פרעתיך, כיון שמבחינת המציאות ודאי צריך לדעת אם פרע אם לאו, הספק "איני יודע" אינו ספק כלל, וחזקת חיוב על מקומה עומדת. אבל במקום שהספק של איני יודע אם פרעתיך שמיה ספק, מאחר ומבחינת המציאות יתכן והלוה אינו יודע, אין התובע יכול לגבות מכח חזקת החיוב הקיימת. [ועיין באמרי בינה טוען ונטען סי' ד ד"ה הא שכתב דבהו"ל למידע מחזיקנן ליה למשקר, דבעצם מהות הטענה להחליש חזקת החיוב סגי גם בטענת שמא, אלא דבהו"ל למידע אמרינן שיותר נח לו לטעון איני יודע].

ולשיטתו אזיל המל"מ בהל' מכירה יא,טז בענין אם הספק פרעון נובע מחמת מחלוקת הפוסקים, כגון אם נתן לו בעבור התחייבות בדבר שאינו קצוב, שנחלקו הפוסקים אם חייב לפרוע התחייבות זו, ואומר קים לי שאיני חייב לך, ומה שנתתי, פרעתי בעבור חוב אחר. והיינו שטוען איני יודע אם פרעתיך, דאם קיי"ל דחייב בדבר שאינו קצוב, א"כ לא פרעתיך (את החוב האחר), ואם קיי"ל כרמב"ם דאינו חייב לפרוע בדבר שאינו קצוב, א"כ פרעתי לך את החוב הקודם. וס"ל למל"מ דאיני יודע אם פרעתיך חייב רק במקום שריע טענתיה דהו"ל למידע, ומשום הכי חייב, משא"כ בספק הנובע מחמת מחלוקת הפוסקים "לא שייך לומר טעם זה, ולפ"ז מצי למימר קים לי כמ"ד דפרעתיך". והיינו טעמו דמחמת ספק פרעון ג"כ אין התובע יכול לגבות חובו הברור, אלא כשהספק פרעון הו"ל למידע, הספק לא מיקרי ספק כלל ואינו פוגם בחזקת החיוב, משא"כ בספק מחמת פלוגתת הפוסקים, דודאי דשמיה ספק, על התובע להביא ראיתו כדי שיוכל לגבות חובו.

וכאמור - ס"ל לתומים הנ"ל דלדעת המל"מ בטוען איני יודע אם המטבע מזויפת, כיון דלא הו"ל למידע, אינו חייב לשלם. והיינו דאף אם הוי כאיני יודע אם פרעתיך, מ"מ בכהאי גוונא פטור. וס"ל לתומים דכן דעת התוס' בכמה דוכתי (עיין כתובות יב,ב ד"ה רב הונא) דברי ושמא ברי עדיף דוקא בשמא גרוע דהו"ל למידע, עיי"ש באריכות בראיות שהביא לדעה זו. ומאידך הביא התומים את דעת הרמב"ן, שהובאה בבעה"ת שער לט ב,ב, וז"ל בעה"ת:

"ואל תטעה במה שאומרים קצת מחברים דלא איתמר הכי אלא במנה לי בידך דהו"ל למידע, דהא טעותא הוא, דטעמא משום בריא ושמא בריא עדיף הוא ולא משום פשיעותא וקנסא ..."

בעצם סברת הראשונים דפליגי ארמב"ן י"ל דלא ס"ל דבמקום דהו"ל למידע חיובו מתורת פשיעה או קנס, אלא דבמקום דהו"ל למידע הספק אינו ספק כדי שנאמר לתובע שיש לפנינו ספק ממון דקיי"ל גביה המוציא מחבירו עליו הראיה. אולם הרמב"ן לומד בדרך שונה, ואף בשמא דהו"ל למידע אמרינן ברי ושמא ברי עדיף, וא"כ הוא הדין באיני יודע אם פרעתיך אף במקום דלא הו"ל למידע, חייב לפרוע.

וכן רוצה התומים ללמוד גם מדברי הנימוק"י ב"ק (לט,א בעמו"ר) בשם הרא"ה, במי ששאל חמור כדי ששלוחו ירכב על החמור, ומת החמור בדרך, וספק אם מת מחמת מלאכה או מחמת דבר אחר, הרי זה כאומר איני יודע אם נתחייבתי, עיי"ש. והקשה התומים, דאף אי חייב מיד משעת משיכה והו"ל כא"י אם החזרתי, מ"מ לא הו"ל למידע ופטור. ומזה מוכח דס"ל לנימוק"י דבאיני יודע אם פרעתיך חייב אף בדלא הו"ל למידע. ועיי"ש בתומים שהביא עוד הסוברים דחייב בלא הו"ל למידע. ועיין בנתיבות עה,ה מש"כ בראיות התומים.

לאור מחלוקת זו באיני יודע אם פרעתיך במקום דלא הו"ל למידע, מסיק התומים בנידון הט"ז ומהרשד"ם, שאם נתן לו המעות בחפזון באופן שלא הספיק הנותן לעיין בהם כראוי לדעת אם יש בהם מטבע מזויפת אם לאו, וזו הסיבה שאינו יכול להכחישו, וכן אם קבל המעות מיד אחר ולא עיין בהם רק נתנם לו כדרך התגרים, וכעת משיב לתובע שאינו יודע אם המטבע מזויפת, חייב לפרוע דהו"ל למידק ולעיין. אבל אם עיין במטבעות ונראה על פניו שאינן מזויפות, רק אח"כ טוען המקבל שעיין יותר טוב מהנותן וגילה זיוף, בזה לא הו"ל למידע ופטור.

ולכאורה יש להבין בדמיון של התומים ובהגדרת "לא הו"ל למידע". דהנה סברת המשנה למלך בהל' שאלה ופקדון מתיחסת לנידון תה"ד, ששם טוען השומר שאינו יודע אם נאבדה קודם הפשיעה, וממילא פטור מגניבה, או שנאבדה מחמת הפשיעה וחייב. ולכאורה בזה להגדת התומים מכח חיובי שומר הו"ל למידע אם נגנבה ומתי, רק שבמציאות אינו יודע. דלמשנה למלך אין ההגדרה אם היה צריך לדעת אלא אם בפועל נראה שידע, שהרי כאמור אין כאן שאלה של קנס אלא של ריעותא בטענתו, וכמש"כ המל"מ: "... אבל גבי איני יודע אם פרעתיך השמא הוא גרוע, דהוה ליה למידע אם פרע אם לאו, ומדלא ידע בברור ודאי דלא פרע", שהיה לו לדעת בפועל, לא מכח דיני מלוה ולוה וכד', אלא בפועל אדם יודע אם פרע אם לאו, ומדלא יודע בברור אמרינן דודאי פרע, דספיקו אינו ספק. משא"כ במקום שאנו יודעים שהוא לא יודע אם הכסף מזויף אם לאו, כגון שידוע שלא עיין בכסף, א"כ ספיקו ספק אף שפשע באי בדיקתו המקובלת קודם לכן. ועיין שואל ומשיב (קמא, ח"ג סי' מא ד"ה ובזה נראה) שהכל תלוי אם פשע במה שאינו יודע, ונראה שזה מעין סברת התומים והסברו, אף שלענין מטבע מזויפת צ"ע.

והבית מאיר (אהע"ז קעח,טו) הקשה על דמיון התומים מדין ברי ושמא לדין איני יודע אם פרעתיך, דבברי ושמא הטעם שברי עדיף מחמת היותו טענה טובה יותר מטענת השמא, וע"כ כאשר השמא הוא טוב, אין לברי עדיפות על השמא. משא"כ באיני יודע אם פרעתיך שחייב, היינו טעמא שמעמידים את החיוב על חזקתו, ואינו נסתר בטענת שמא, וא"כ אפילו שמא טוב אינו יכול לסתור חזקת חיוב.  ועיין באריכות דברי הבי"מ שכתב להוכיח כדעת המהרשד"ם, ואף שהיה כאן כבר חזקת פרעון, עיי"ש. ועיין עוד בקובץ שעורים לגר"א וסרמן (ב"ב סי' תרנו) שהביא ראיה מדברי הר"ן ר"פ האיש מקדש שכתב גבי חנוני על פנקסו שחייב בעה"ב מדינא כיון דהוי איני יודע אם פרעתיך. והרי בעה"ב לא הו"ל למידע. וכן הוכיח מדברי הר"ן בהמפקיד לענין בקרא דיתמי דהוי איני יודע שחייב, אף דלא הו"ל למידע.

ועיין עוד באמרי בינה (טוען ונטען סי' ד ד"ה ברם) שכתב בהסבר הדעות אם חייב לשלם באיני יודע אם פרעתיך במקום דלא הו"ל למידע, דהסברא שחייב באיני יודע אם פרעתיך בלא הו"ל למידע מפני שיש חזקת חיוב, וכיון שיש ודאות לחיוב, כל זמן שלא התברר בודאות שפרע, חזקת החיוב עומדת על מקומה. ולדעת המל"מ חזקת החיוב אינה חזקה אלימתא, כיון שהחוב עומד לפרעון, ואף בטענת ספק יכול לסתור חזקה זו. והטעם שחייב באיני יודע אם פרעתיך:

"דאומדנא דמוכח הוא שזה לא הלוהו שאם יסתפק לו ודמיונו יכזב לו שאולי פרע לו, יהיה פטור לשלם וזה יפסיד מעותיו ... אבל לא כשנפל ספק בליבו אם פרע לו או לא, על זה לא האמינו, לכך אין ספק מוציא מידי ודאי. וזה דוקא בספק דאיני יודע היכא דהו"ל למידע, אבל היכא דלא הו"ל למידע, על זה לא נחית המלוה שיצטרך הלוה לברר, והדר דינא לדון ביניהם המוציא מחבירו עליו הראיה".

מבואר דלדעת המל"מ ודעימיה עצם חזקת החיוב יכולה להסתר גם בטענת ספק, אלא במקום דהו"ל למידע הוי כתנאי ממון שהחיוב ישאר על חזקתו. ועיי"ש מש"כ לישב בזה דבמשכון בספק אם נאנס וכד', לא נחית המלוה על דעת זה שיצטרך לברר שהמשכון נאבד באונס ויפסיד חובו.

סברא נוספת לחלק בין איני יודע דהו"ל למידע ובין לא הו"ל למידע, כתב באמרי בינה (שם ד"ה עוד) דכל מה שחייב לשלם באיני יודע אם פרעתיך משום שיש למלוה חזקה שאין אדם תובע אא"כ יש לו, "והוא כחזקה המבררת דחייב לו, רק אינו יכול להוציא ממון בזה". ומאידך - יש ללוה שטוען שפרע חזקה שאינו מעיז "שהוא ג"כ כקצת בירור דאינו חייב". וע"כ באיני יודע אם פרעתיך במקום דהו"ל למידע, אין ללוה חזקה כל כך. וע"כ גובה המלוה חובו ע"י חזקה של אין אדם תובע אא"כ יש לו, בצירוף חזקת חיוב גובה חובו. משא"כ במקום דלא הו"ל למידע ליכא כל כך חזקה דאין אדם תובע, דכיון שיודע שחבירו אינו יודע ואינו מכיר בשקרו, לא נשארה אלא רק חזקת חיוב ופטור הלוה. ועיי"ש באמרי בינה מש"כ לישב ע"פ סברא זו.

ה.     שיק שחזר - פגם בפרעון או תביעה חדשה

באמור לעיל יהיה לכאורה נפק"מ לנדון שלפנינו. השאלה איך להתיחס אל שיק שחזר, כאל פגם בפרעון, דהיינו שאם היה נופל ספק אם פרע בשיק הוי כאיני יודע אם פרעתיך, וא"כ כאשר ודאי השיק לא כובד הוי כחוב לא פרוע. א"כ כאשר חזר השיק יש לנותן השיק חיוב לפרוע את החוב הקודם ללא כל קשר אם מחזיר לו השיק אם לאו, דהחוב הקודם אינו פרוע. ומה שטוענו כעת שצריך להחזיר לו השיק ושנגרם לו נזק באי החזרת השיק, תביעה ומילתא אחריתא היא, אבל את הסכום שבגינו פרע את השיק, יהיה חייב לפרוע בכל ענין, דיש כאן חוב ברור וקדום שאינו שייך לאם יחזיר לו השיק הפגום אם לאו. משא"כ אם נאמר שבעצם פריעת השיק כבר הסתלק החוב הקודם, וכעת יש עליו תביעה חדשה, שפרע לו בדבר שוה כסף שהתברר אח"כ שאינו שוה את הכסף, והיא תביעה שאינה שייכת לחוב הקודם שכבר נפרע אלא תביעה בפני עצמה, וכתביעת קונה שקנה חפץ עם מום, בזה י"ל שאם אינו מחזיר לו את החפץ הפגום (השיק ללא כיסוי), אין עליו חיוב לשלם את תמורת החפץ, דהחזר השיק הפגום הוא חלק בלתי נפרד מחיוב תשלומים בעבור השיק.

מדברי הט"ז המובאים לעיל (אות א) עולה כי טענה על מטבע מזויפת שניתנה בפרעון הינה תביעה חדשה וכתביעת מום במקח. כך עולה מראיתו ממטבע שנמצאה חסירה, וכנ"ל דבטוען איני יודע אם היתה חסירה, הוי כאיני יודע אם נתחייבתי, דכעת יש לו תביעה להחזר מטבע זו שנמצאה חסרה והוי תביעה חדשה שתובעו כעת ואינה קשורה לחליפין שהיו קודם לכן. וכן ראית הט"ז מדברי המרדכי בטבעת זהב שנמצאה בדיל, עיין לעיל. וכן ממש"כ בסברת הדין דכיון שהספק נולד כעת, הוי כאיני יודע אם פרעתיך. ועכ"פ עולה מדברי הט"ז דדמי למקח טעות והוי כתביעה חדשה, וע"כ אין שמעון חייב לפרוע לראובן אא"כ יחזיר לו השיק. כמו כן מראית האחרונים מדברי הרשב"א בגיטין בסוגיא דהנהו גינאי, מבואר לכאורה דכאשר פרע ונולד הספק לאחר הפרעון, הוי החוב הקודם בחזקת פרוע וכעת הוי תביעה חדשה וכטענת איני יודע אם נתחייבתי.

אמנם אף למהרשד"ם ודעימיה הסוברים שאין חזקת החיוב נפקעת אלא בראיה ברורה, י"ל ע"פ מש"כ המהרשד"ם לדמות נדון דידיה לדין ביצים מוזרות דמוחל על מה שימצא מוזרות בביתו (עיין לעיל), וא"כ אף במקום של איני יודע אם פרעתיך, אזלינן בתר המנהג. וא"כ גם בנדון שלפנינו י"ל שכך נהגו שאין משלמים בגין שיק שחזר אא"כ מחזירים את השיק באופן שלא יגרם נזק לנותן, דבלא חזרת השיק לא יוכל הנותן לגבות השיק מלוי.

כמו כן נראה לחלק בין שיק שנתן הנותן מחשבונו, לבין שיק שניתן מצד שלישי. דשיק שניתן מחשבונו וחזר י"ל דאליבא דכ"ע הוי כאי פרעון החוב הקודם, דבכגון זה ודאי דהו"ל למידע, וגם לא דמי למכר, וגרע ממטבע מזויפת. ואף מכח המנהג שהוזכר לעיל יש עליו חיוב להחזר הכסף ללא השיק, כיון שיכול הוא עצמו לבטלו ולקחת התחייבות מהתובע לתשלום נזקים אם יהיו (עיין מה שכתבתי בח"ג י/ג), אולם בשיק מצד שלישי דמי למקח וממכר וכפורע חובו בשטר אחר, וכשחזר השיק יש לדמותו לפורע בחפץ עם מום וכמו שנתבאר.

לאור האמור לעיל

 אין שמעון חייב לפרוע לראובן את תמורת השיק של לוי שחזר, אא"כ יחזיר לו השיק שחזר, או לחלופין תתקבל הסכמת לוי לפרעון השיק שחזר גם ללא קבלת השיק לידיו תמורת ערבויות מתאימות.

במידה ולוי לא יסכים להחזיר דמי השיק ללא קבלת השיק לידיו, על ראובן להחזיר לשמעון את אשר פרע לו בגין השיק שחזר.