תכנון שלא נעשה על ידי אדריכל ותביעת פינוי עפר

בית הדין האזורי לממונות

ליד

המועצה הדתית גוש עציון

ב"ה, ט' טבת התשע"ב 04/01/2012

פסק דין בתיק 01.10.11

ר' נגד ק'

התובע: ר'

הנתבע: ק'

התביעה: התובע פנה לנתבע בשני תחומים הקשורים לבניית הבית בישוב א'.

א.      הכנת התוכניות -  הצדדים נפגשו מספר פעמים לצורך הכנת התוכניות אולם לאחר זמן התובע ביטל התקשרות זו והכין תכניות אצל מישהו אחר. לדבריו הביטול נובע מחוסר שביעות רצון מקצועית מעבודת הנתבע ומכך שהוברר לו שהנתבע אינו אדריכל כפי שהציג עצמו. לפיכך הוא תובע שהנתבע ישיב לו מקדמה על סך 7000 ₪ וכן יפצה אותו על העיכוב בבניה והזמן שהלך לריק בגלל ההתחזות של הנתבע לאדריכל.

ב.       בעניין החפירה הצדדים הסכימו שהנתבע יבצע את עבודות החפירה במגרש תמורת 31000 ₪. התובע שילם חלק מהתשלום. התובע טוען שלא כל העפר שהיה צריך לפנות פונה ולכן על הנתבע לפנות את כל העפר הנמצא שם.     

תשובת הנתבע:

הנתבע טען שהוא בעל ידע וניסיון רב בהכנת תכניות ונוקט בשיטות חדשניות בבניה. אומנם הוא לא אדריכל, אולם הוא מעסיק אדריכלית המכינה את התוכנית באופן סופי וחותמת עליה. על כן הוא תובע בתביעה נגדית את מלא השכר על ההשקעה שלו כלומר 28000 ₪.

לגבי פינוי העפר הסביר הנתבע שנהוג להשאיר חלק מהעפר כדי לשוב ולמלא את ההיקף שמסביב לחלק התחתון של הבית שאמור להיות מתחת למפלס של הבית עצמו. גם בזה יש תביעה נגדית לטענתו הוא נתן מחיר זול מתוך הנחה שהתובע ימסור לו את עבודת הבניה. אולם מאחר שהתובע לוקח קבלן אחר עליו לשלם את מלוא המחיר על החפירה דהיינו 64,060 ₪

בירור הדין:

א. ראשית נציין שלצערנו נגרם בנידון דידן נזק, התובע והנתבע ישבו שעות רבות, הנתבע הקדיש שעות עבודה בהכנת תכניות ובסופו של דבר התובע לקח תכניות אחרות כך שאין שום שימוש לתוכניות אלו והעבודה ירדה לטמיון. התובע שהוא המזמין של העבודה כלל לא נהנה מעבודה זו, ומאידך הנתבע מבקש תמורה על שעות עבודה שהקדיש להכנת התוכניות למזמין. השאלה העומדת בפנינו מי צריך לשאת בנזק. 

בישיבת בית הדין ביום שני ט' כסלו הסביר הנתבע באריכות את המומחיות שלו בבניה ובהכנת תכניות, את הניסיון הרב שיש לו בבניה בישוב א' ובמקומות נוספים, שמענו שהוא בונה באמצעים חדישים שיש בהם תועלת מרובה ועומדים בכל התקנים הנדרשים. אכן בית הדין התרשם שהנתבע עושה עבודתו במקצועיות וברצינות. ברם דבר זה אינו מספיק.

כדי לספק שירותי אדריכלות צריך להיות אדריכל. כעין זה מצאנו בשו"ע לגבי רופא ביורה דעה (הלכות ביקור חולים ורפואה סימן של"ו סעיף א):

"ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי... ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים."

כלומר התנאי הוא שיהא בקי אולם גם אם הוא בקי אינו יכול ללא רשות ב"ד. המומחיות צריכה להיות מגובה על ידי תואר רשמי ללא זה אין לנו שום דרך להבחין בין מומחה למי שאינו כזה.

בנידון דידן מאחר שאין לנתבע תעודה איננו יכולים להתייחס אליו כשווה ערך לאדריכל, המסוגל לספק בדיוק את אותה העבודה שאדריכל מספק. אמנם יש לבסוף את חתימת האדריכלית אולם הדבר אינו מהוה תחליף לישיבה עם האדריכל עצמו לצורך הכנת התכנית.

בדרך כלל כאשר יש חילוקי דעות בין בעל הבית לאומן לגבי טיב העבודה אנו נזקקים למומחה שיבדוק ויעריך את טיב העבודה שנעשתה ואת ערכה. כאן המצב שונה, מאחר שלכל דייר יש את הדרישות המיוחדות לו. עיקר העבודה היא להקשיב לצורכי המזמין ולהכין לו תכנית שתתאים לו, וכמובן גם תהיה נכונה וטובה כשלעצמה לפי הדרישות המקובלות. מאחר שכך עצם הישיבה המשותפת והדיון הוא חלק מרכזי בעבודה זו, ואין להשוות בין ישיבה עם האדריכל לישיבה עם אדם שאינו כזה.

הנתבע כותב בכתב ההגנה שהוא נותן ייעוץ מקצועי ביותר כלומר הוא מסכים שהוא אינו רק מעביר לאדריכלית את הדרישות כדי שהיא תכין תכנית אלא הוא איש המקצוע. עוד כותב שם: האדריכלית משרטטת לפי ההנחיות שלי. כלומר ברור שהוא העושה כאן את העבודה התכנונית, והאדריכלית את העבודה הטכנית. כאמור דבר זה דורש לפי המקובל תואר מקצועי ועל כן יש כאן בעיה.   

לפיכך אנו מקבלים את טענת התובע שהוא רצה לשבת עם אדריכל ולתכנן את ביתו ובעצם הוא לא קיבל זאת ולכן יש כאן מקח טעות.

ב. כל הנ"ל ברור במקרה שבעל הבית אינו יודע מראש שהנ"ל אינו אדריכל מוסמך. אם בעל הבית יודע זאת ואעפ"כ חושב שזו דרך טובה לתכנן את ביתו ברור שעליו לשלם את מלא הסכום שנקבע.

בנקודה זו קיימת הכחשה. התובע טען שהנתבע אמר לו בפירוש שהוא אדריכל מוסמך ורק אדעתא דהכי הוא הזמין אצלו את העבודה, על כן יש כאן מקח טעות והתחזות, ועל הנתבע להחזיר לו את המקדמה ולפצות אותו על הנזק שגרם.

לעומתו הנתבע טען שמעולם לא הציג עצמו באופן אישי כאדריכל והתובע ידע שהוא אינו בעל תואר רשמי, וראיה לכך היא שהתובע ידע שהתכנית עוברת לאדריכלית לשם הכנה וחתימה. התובע דחה ראיה זו. לפי דבריו הוא הבין שהאדריכלית עושה את הדברים הטכניים אולם הנתבע שהוא האדריכל הראשי הוא הקובע, ובוודאי יש לו את התואר המתאים.

קיימת חזקה שמי שעוסק בהכנת תכניות צריך להיות אדריכל ולכן טענת התובע שהוא חשב שמדובר באדריכל מוסמך יכולה לעמוד גם ללא הטענה שהנתבע אמר זאת בפירוש. כשם שמובן מאליו שמי שיושב במשרד עורכי דין ומכין חוזים הוא אכן עורך דין, ומי שיושבת בחדר האחיות ועושה זריקות היא אחות מוסמכת ואין שום צורך לשאול, כך אצלנו גם אם לא הייתה אמירה מפורשת התובע הניח לתומו שהוא אדריכל, כ"ש שלטענתו הדבר נאמר לו בפירוש.

בכתב ההגנה הנתבע טוען בעיקר למומחיות וכותב שהסביר לתובע את התהליך ודרכי העבודה. אולם לא נטען שהוא הודיע בפירוש למזמין שהוא אינו אדריכל. מדבריו שם משמע ששאלה כזו היא בכלל מיותרת לגבי מומחה ברמה שלו, וזהו נושא שאין מקום לעסוק בו. לא נאמר שהוא הודיע מראש בפירוש לתובע שהוא אינו אדריכל.

גם במסגרת בית הדין הנתבע טען שהתובע ודאי ידע אולם לא טען שהוא הודיע לו זאת בפירוש. אם אכן הוא לא הודיע לתובע בפירוש הרי שההכחשה של הנתבע מבוססת על הערכה ואומדנא ללא ידיעה ברורה.  

ג. השאלה היא על מי מוטל נטל ההוכחה, מה הטענה שזקוקה להוכחה?

המצב המקובל והפשוט הוא שמי שנותן שירותי אדריכלות הוא אדריכל, ומן הסתם רוב הפונים חפצים בכך שאדריכל יישב עימם ויכין איתם את התכנית. על כן טענת הנתבע שהתובע ידע שאין לו תואר רשמי והסכים בכל זאת להזמין אצלו את העבודה, משמעותה שיש כאן מקרה חריג שאדם ללא הסמכה מבצע את העבודה והלקוח מסכים לזאת. יתכן שיש מי שמסכים לכך, אולם קיים רוב גדול שבוודאי אינו מסכים לכך ואין זו דרך העולם, ולכן מדובר על טענה חריגה.

 טענה זו זקוקה לראיה. לפיכך אנו מקבלים את טענת התובע שהוא סבר שהנתבע אדריכל, ולכן היה זה מקח טעות מבחינתו.

בית הדין אינו קובע שהייתה התחזות או הטעיה בזדון, יש לשני הצדדים חזקת כשרות. יתכן שהנתבע היה סבור שהתובע ידע זאת או הבין זאת ולכן חשב שמיותר להזכיר זאת, אולם דווקא משום שמדובר על דבר חריג היה על הנתבע להדגיש זאת ולהחתים אותו על כך ועל חוזה מסודר הכולל זאת לפני התחלת העבודה.

ד. כאמור לעיל הנתבע תובע את כל העלות של הכנת התוכניות בסך 28000 ₪ פחות המקדמה ששולמה דהיינו סה"כ 21000 ₪.  התובע תובע החזר המקדמה בסך 7000 ₪.

לפי דברינו שטענת התובע שהוא לא ידע ויש כאן מקח טעות מתקבלת, הרי שתביעת הנתבע להשלמת שכר הטירחא בסך 21000 ₪ נדחית.

גם אם נאמר שאין כאן הכרעה גמורה ושאלת הידיעה נשארת במעמד של ספק, הרי שמספק אין אפשרות להוציא ממון והמוציא מחברו עליו הראיה. מאחר שלא הובאה כאן שום ראיה או חוזה חתום הרי שתביעה זו נדחית.

ה. התובע דורש את החזרת המקדמה בסך 7000 ₪. לפי דברינו לעיל שטענת התובע שהוא לא ידע מתקבלת, היה מקום לקבל את התביעה להחזרת המקדמה. יתר על כן גם אם נאמר שאין כאן הכרעה גמורה וההכחשה יוצרת ספק, מאחר שהתובע חייב לנתבע את השלמת התשלום עבור החפירה היה ניתן לומר שהוא תפס את החוב על החפירה תמורת המקדמה  ולכן יש להפחית את המקדמה מהחוב על החפירה.

נחלקו הפוסקים האם תפיסת חוב שאינו קשור לנושא הנידון יכול להיחשב כתפיסה. בפסקי דין רבניים חלק ח עמוד 334 נפסק כדברי הש"ך ופוסקים רבים, שתפיסה של חוב או הלוואה מועילה, ורק תפיסה של פיקדון אינה מועילה. וזה לשונו:

"דעת הש"ך בתק"כ סי' מ"א דבהלואה מיקרי תפיסה ברשות, דהלואה להוצאה ניתנה. ורק אם בא לידו בתורת פקדון הו"ל תפיסה שלא ברשות, הואיל ופקדון כל היכא דאיתא ברשות מפקיד איתא, שהרי הוא יכול להקדישו ולקדש בו אישה. וכשתופסו, הרי בשעת התפיסה מוציאו מרשות בעליו הראשונים, ע"ש בתומים. וכ"מ בשבו"י וכ"ד הנתיבות בדיני תפיסה אות י"ב".

לפיכך מכיון שיש לתובע עדיין חוב כלפי הנתבע, הוא יכול להיחשב כמוחזק גם לגבי המקדמה והיה מקום לקבל את דרישת התובע.

דא עקא שיש לדון במנהג העולם לגבי מקדמה. מקדמה אינה רק בחינת פריסת התשלום על העבודה למספר תשלומים. הדרישה למקדמה לגבי הזמנת עבודה וכן בכל עסק אחר הרי היא כביטחון של הספק או העובד שגם אם מסיבה כלשהי העניין לא יעלה יפה והלקוח מכל סיבה שתהיה לא ישלים את העסקה, הוא העובד לא ייצא ניזוק ולפחות יקבל פיצוי על עבודתו ועמלו. בעל אולם או בעל מלון מבקש מקדמה כדי שאם המזמין יתחרט הוא לא יפסיד את מה שהשקיע לטובת האירוע, וכן בכל תחום אחר. לפיכך יש מקום לומר שההסכמה לשלם מקדמה כמוה כלקיחת סיכון שגם אם העסקה לא תושלם המקדמה לא תוחזר אא"כ יתברר מעל לכל ספק שהספק פשע ולא זכאי לשום תמורה בעסק זה.

מאחר שהנתבע עמל על התוכניות ואף הכין אותם, הגם שיתכן שהיה כאן מקח טעות אין להוציא ממנו את המקדמה שהרי לשם כך היא נועדה שלפחות חלק זה משכרו יהיה מובטח.  

ו. בענין פינוי העפר צודק הנתבע שכך דרך העולם שמשאירים חלק מהעפר לצורך סתימה, ועל כן אי אפשר לחייב אותו לפנות את כל העפר.

התובע והנתבע סיכמו על מחיר מסוים. הנתבע טוען שמחיר זה היה רק על דעת שהוא יבצע את הבניה, ועל כן התובע חייב לשלם את מלא המחיר דהיינו 64,060 ₪. לו הנתבע היה טוען שנתן את המחיר בטעות ויש כאן אונאה בטעות יתכן שהיה מקום לדון בכך ולבדוק את מחיר השוק, אולם מאחר שהוא הרי ידע מה המחיר ומה ההוצאות שלו והסכים למחיר כזה, אין מקום עכשיו להעלות את המחיר.

אמנם יתכן שהוא אכן חשב שהוא יבצע את העבודה כולה. אולם כיון שלא היה תנאי מפורש, הרי שהוא לקח על עצמו את הסיכון. יתכן שהוא חשב שעל ידי המחיר הזול התובע ישתכנע שכדאי לו להזמין את העבודה אצל הנתבע ולכן החליט להציע מחיר כזה גם ללא התניה מפורשת. בכל אופן לאחר מעשה ולאחר שזה היה ההסכם מלכתחילה, אין מקום לשנות את ההסכמה שהייתה בניהם.

פסק דין

א.         התביעה להשבת המקדמה בסך 7000 ₪ והתביעה הנגדית להשלמת השכר על הכנת התוכניות בסך 21000 ₪ נדחות.

ב.         הנתבע אינו חייב לפנות את שארית העפר שבמגרש.

ג.          התובע ישלם לנתבע את השלמת התשלום על החפירה עד לסך 31,000 ₪ כפי שהסכימו מלכתחילה.

ניתן שלא בפני הצדדים באלון שבות ביום ט' טבת התשע"ב.

                               הרב שלמה לוי     הרב גדעון פרל