לשון הרע שנאמר על קבלן

בס"ד אייר תשע"א

פס"ד בבוררות

בין – מר ל'  -  התובע

לבין – מר ר' –      הנתבע

א.      העובדות שנגולו בפני ביה"ד:

ביה"ד שמע בתשומת לב רבה את תלונתו של התובע, שהנתבע הוציא עליו דיבה ברבים, דרך האינטרנט הישובי, וגרם לדבריו שלא ייבחר לועד הישוב. כמו כן לדבריו לא הזמינו אצלו עבודות בניה זמן רב ובכך גרם לקיפוח פרנסתו. לכן הוא תובע התנצלות ופיצוי כספי בסך 180000 ₪.

הנתבע השיב שהתובע בנה בית שנמכר לו, ע"י א', והבית לא היה גמור, ואעפ"כ נרכש ע"י הנתבע. בהיכנסו לבית נתגלו ליקויים חמורים ביותר המחשידים, ויותר מכך, שלא הושקעו מספיק חומרים איכותיים בבניה, שכתוצאה מכך היה צריך הנתבע להוציא הוצאות רבות על תיקון הליקויים הללו, אותם הוא תובע בתביעה נגדית מהתובע.

לא היה בידי הנתבע מסמכים המוכיחים את אחריותו של התובע על הליקויים שאותם פירט הנתבע בביה"ד.

כמו כן הוצג בפני ביה"ד פס"ד שניתן ע"י הרב י', שעליו חתמו בהסכמה שני הצדדים, התובע והנתבע. אחד הסעיפים קובע שהתובע אינו אחראי על כל הבניה זולת 4 פרטים  שפורטו בפס"ד הנ"ל. פס"ד נחתם במקביל לרכישת הבית ע"י הנתבע מהרב א' שהיה בעה"ב.

בירור הדין

א. החומרה הגדולה של לשון הרע והוצאת שם רע מפורסמת וידועה לכל בית ישראל וזה לשון הרמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ג:

"אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם, ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו,  והמקבלו יותר מן האומרו".

אמנם יש מקרים בהם התירה תורה לומר לשון הרע לתועלת הציבור, אולם ענין זה דורש זהירות מרובה שהרי מדובר באיסור חמור ביותר ובנזק גדול.

כאשר מדובר על נושא ממוני שיש בו כידוע שני צדדים וכל צד חושב שהצדק עימו חייבים קודם כל לפנות לצד השני לשטוח בפניו את התביעות אולי יגיעו להסכמה. באין הסכמה יש לפנות לבית הדין, אדם שמוכן לבוא לבית דין לברר את הטענות נגדו ולקבל את פסק הדין הרי שכמובן אין שום התר להוציא עליו שם רע וכדברי המשנה לגבי בעלי דין שקיבלו את הדין. רק במקרה שאדם מסרב לבא לדין או שאינו מוכן לקיים את פסק הדין ובית הדין מוציא כתב סירוב יש רשות בשעת צורך לפרסם את כתב הסירוב.

אם היינו מתירים חלילה לכל אדם שחושב שחברו חייב לו ממון או הזיק לו לפרסם עליו מכתב היינו מגיעים למצב שכנגד חלק גדול מהנתבעים בבית דין ניתן להוציא מכתבים. והרי כל נתבע הוא בעיניו צודק כל זמן שבית הדין לא פסק כנגדו.

על כן בית הדין חייב להכריז באופן ברור שאין שום היתר לפרסם מכתבים מסוג זה אלא במקרים חריגים ביותר ולאחר מיצוי כל האפשרויות האחרות העומדות בידי כל אדם.

 ב. לגופו של ענין  מדובר על בית שהתובע בנה לצורך א' והבית נמכר לפני סיום הבניה לנתבע.

התובע ניסה להסיר מעליו כל אחריות בכך שהוא כלל לא המוכר, ובכך שיש הסכם שעליו חתם הנתבע בו הוא לוקח על עצמו את האחריות למצב הבניין כפי שהוא.  

אכן הבעלות לא היתה של התובע וההסכם לא נחתם עימו, אולם בפועל הוא שבנה את הבית והוא שניהל ועסק במכירה ובכל הקשור אליה. נוסף על כך היתה לו טובת הנאה מהמכירה שהרי רק כתוצאה ממנה הוא קיבל את שכרו על הבניה. על כן מבחינה מוסרית לפחות אכן יש לתובע אחריות מסוימת למכירה זו.

לגבי המדרגות טען התובע שמאחר שהן נשארו חשופות לגשם בלא שיסיימו את בנייתן ברור שהן עלולות להיפגע ואין כאן פגם בבניה.

לגבי הריצוף טען שאכן מדובר על ריצוף זול מאחר שלפי התוכנית הוא רק בסיס שעליו יש להניח פרקט כלשהו ולכן אין כאן פגם בבניה.

גם לגבי החלונות טען שלא היה פגם ובדרך כלל כאשר מסירים חלונות שהותקנו השיש הדבוק לחלון עלול לצאת ממקומו.

אכן יתכן שהיתה אי הבנה, הלוקח חשב שהרצפה נועדה לשימוש כפי שהיא ואילו התובע הכין רצפה שנועדה להיות בסיס לפרקט ולכן הרצפה ניזוקה. יתכן גם שהיתה רשלנות בכך שהתובע לא הסביר זאת ללקוח.

סיכומו של דבר בלי להתייחס כאן לצד הממוני של התביעה בית הדין אינו רואה כאן שום מעשה רמאות וכדומה המצדיק הוצאת מכתב אזהרה לציבור.       

ג. איתא בשולחן ערוך חושן משפט סימן תכ סעיף לח

רקק בחבירו, חייב. אבל רקק בבגדיו, או שביישו בדברים, פטור; ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו. ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש. הגה: וי"א דמכין אותו מכת מרדות (ב"י ס"ס א' בשם מרדכי פרק הזהב). והמוציא שם רע על חבירו, הוי בכלל המבייש בדברים (פסקי מהרא"י סי' רי"ב ות"ה סימן ש"ז).

מפורש אם כן ברמ"א שמוציא שם רע הוי בכלל מביישו בדברים ועל כן בית הדין יכול לחייב את הנתבע לפי הצורך כדי לגדור. משמעות הדברים היא שלא מדובר כאן על פיצוי אמיתי שיפצה את הניזק באופן מלא אלא בהכרזה של בית הדין שיש להיזהר מאד שלא לפרסם מכתבי גנאי .

במקרה שלנו כאמור המעשה שנעשה אינו ראוי משתי סיבות

א. כאמור לעיל בנושא כזה חייבים להגיע לבירור או לבית הדין לפני שמפרסמים.

ב. לגופו של ענין לא הוכח בבית הדין שהתובע שיקר או גנב וכדומה.

בנתונים אלו היה ראוי שבית הדין יחייב את הנתבע בסכום הולם כדי לגדור ולמנוע פרסום מכתבים כאלה. 

אולם הנתבע קיבל התר מרב הישוב, אם כי כאמור הרב עצמו פרסם התנצלות לפני שהנושא הגיע כלל לבית הדין. הפניה לרב וקבלת ההיתר מוכיחה שהנתבע פעל משום שחשב שאכן הוא רשאי לעשות זאת ויש בזה תועלת לציבור.

לפיכך בית הדין מסתפק בחיוב סמלי של 100 שקלים שינתנו לגמ"ח של הישוב.

פסק דין

א. קיים איסור חמור בפרסום ברבים מכתב הפוגע ומטיל ספק ביושרו של אדם המוזכר במכתב

ב.בית הדין קובע שהמכתב הנ"ל בטל ומבוטל ואין להטיל ספק ביושרו של התובע

ג.הנתבע ישלם סך סמלי של 100 ₪ לגמ"ח של הישוב   

ביה"ד מצפה מהצדדים למחול זל"ז על העבר ולהחזיר את השלום בין שכנים כראוי לאחינו בנ"י יראי השם, ויזכו לאורך ימים בבריאות ובשלום ובשלוה.

ניתן שלא בפני הצדדים באלון שבות  ב – י"ד באייר תשע"א.

______________                    _______________              ________________

   הרב גדעון פרל                              הרב שלמה לוי                        הרב עזרא א. ביק