מורה שתובעת נלוות שכר לאחר פרישה

בס"ד                                                                                        ‏אייר תשעב

פסק דין זמני

התובעת

גב' .... מורה במוסד הנתבע

הנתבע

מוסד ישיבה תיכונית ... על ידי בא כוחו מנכ"ל המוסד מר .....

מבוא

התובעת עבדה אצל הנתבע במשך שש שנים (שנות הלימודים תשסו - תשעא) בתום השנה השישית היא התפטרה מסיבה המצדיקה את קבלת פיצויי הפיטורין (מחלת הורים), ועל כך אין חולק. עיקרה של התביעה עוסקת בגובה הפיצויים שעל הנתבע היה להשלים על הסכום שהצטבר בקרן פיצויי הפיטורין שבקופת הגמל. לתביעה זו נלוו תביעות נוספות: תשלום בגין הלנת פיצויי הפיטורין הנ"ל; תשלום הוצאות נסיעה; תשלום על העדר הפרשה לקופת הגמל על רכיבים שאינם פנסיוניים; תשלום על גמולי השתלמות ותשלום מענק חד פעמי. להלן נרחיב ונדון בכל תביעה בפני עצמה. 

1.      טענות הצדדים

א.      שימוש המעביד ברווחים שהצטברו בקרן, לטובת תשלום יתרת הפיצויים

טענת התובעת: במהלך העסקתה של התובעת הופרשו על ידי הנתבע מידי חודש בחודשו כספים לקופת הגמל "גלעד", בסך 6% לטובת פיצויי פיטורין, כך שסך הכל הופרשו לקרן כ-72% ממלוא סכום הפיצויים. על הנתבע היה אפוא לחשב את הסכום שהצטבר בקופה במועד הפיטורין ולהשלים את היתרה (כ 28%) לכדי 100%^[1]. יתרת התשלום שעל הנתבע היה להשלים בנוסף על ההפקדות עמד על כ 8500 ₪. אלא שהנתבע בדק ומצא שההפקדות לקרן נשאו רווחים של כ 3000 ₪, וקיזז סכום זה מיתרת התשלום שהיה עליו להשלים, מה שלדעת התובעת נעשה שלא כדין שכן קיים הסכם עם ארגון המורים (על בסיס סעיף 14 לחוק פיצויי הפיטורין) המכיר בכספים שהופקדו לקרן, כבאים במקום הפיצויים.  

הנתבע משיב: שכדין עשה והכספים המופקדים בקרן, שלו הם. שכן סעיף 14 לחוק פיצויי הפיטורין (הרואה את הכספים שמופקדים כבאים במקום הפיצויים), אינו חל בנדון דידן  שכן התובעת בחרה בתחילת העסקתה שלא ללכת על פי מתווה זה.

ב.      הלנת פיצויי פיטורין

טענת התובעת: התובעת טוענת שהיא זכאית לדמי הלנת פיצויי הפיטורין על סכום הפיצויים הנ"ל (28% מפצויי הפיטורין), שלטענתה הנתבע היה אמור לשלם, נוסף על מה שהצטבר בקופה. נכון לתאריך 1/1/2012 עמדה תביעתה בגין סעיף זה על סך 6,012 ₪[2]. 

תשובת הנתבע: הנתבע משיב שכבר בתאריך 15/9/2011 נעשה ניסיון למסור לתובעת המחאה בסך 2,611 ₪[3] אך זו סירבה לקבלה בטענה שהיא זכאית לסכום גבוה יותר. אכן, הנתבע קיבל חלק מטענת התובעת וחישב ומצא שעליו לשלם לתובעת סכום נוסף של 2898 ₪, שנשלח לה (לאחר כמה חודשים[4]), בדואר רשום, וכשגם אותו סירבה לקבל, ביצע הנתבע (בתאריך 30/1/12) הפקדה לחשבון הבנק של התובעת על סך 5,509 ₪ שהוא הסך הכולל של שני ההמחאות. לאור זאת, טוען הנתבע: לא הייתה הלנת שכר כלל. שהרי הניסיון הראשון לשלם, אירע עוד בתוך 30 יום להתפטרות התובעת[5]. הניסיון השני אמנם נתאחר מעט, אבל יש לזקוף זאת לבדיקת החשבון ולתקופת החגים. 

ג.       תשלום הוצאות נסיעה

טענת התובעת: התובעת טוענת שבכל שנות עבודתה לא שולמו לה דמי נסיעות, המגיעים להערכתה לסכום של 2345 ₪ וכמפורט בנספח שהציגה לפנינו^[6].

תשובת הנתבע: הנתבע משיב שהוא דורש הוכחה על נסיעות אלו. הוא נתמך בעובדה שהתובעת לא מילאה טפסים כנדרש (מה שכן עשתה בנסיעות חריגות שבמסגרת עבודתה). התובעת טוענת שלא עשתה כן משום שלא רצתה לפגוע ביחסי העבודה.

ד.      תשלום עבור גמולים

טענת התובעת: התובעת דורשת תוספת שכר, עבור שני גמולים להם היא זכאית החל משלשה חודשים לפני סיום העסקתה 1/6/2011)  -31/8/2011 ). על פי חישובה מגיע התשלום ל200 ₪.

תשובת הנתבע: כנגד זה משיב הנתבע שהיות והאישור על גמולים אלו יצא רק בשנת תשע"ב (30.10.2011), לאחר שכבר סימה התובעת את עבודתה, הוא אינו יודע את הדרך כיצד לקבל שיפוי על התשלום לגמולים אלו ממשרד החינוך. על תשובה זו טוענת התובעת שאין זה מעניינה, שכן זו חובתו של המעביד כלפיה.

ה.     תשלום בגין מענק חד פעמי

טענת התובעת: התובעת דורשת לקבל לידיה את המגיע לה מהמענק החד פעמי שניתן לכל עובדי ההוראה (לפי ההבנות שגובשו ביום 2/11/2010, בין המדינה לבין ארגון המורים). על פי חלקה היחסי של משרתה, הגיע מענק זה לכדי 1,000 ₪.

תשובת הנתבע: הנתבע משיב שהתשלומים שולמו בהנחיית משרד החינוך בשנת תשע"ב למורים קיימים בלבד.

ו.        הפרשה לקופת הגמל רשף/גל (עבור הרכיבים שאינם פנסיוניים)

טענת התובעת: בהתאם להסכמי העבודה, על המעביד לנכות שיעור 5% מהסעיפים בשכר, המתייחסים להחזרי הוצאות וגמולים שאינם פנסיוניים (כגון: קצובת טלפון, גמול ריכוז מקצוע ועוד), בשיעור של 5% ולהפריש לקופה סכום זהה מצידו.

תשובת הנתבע: לנתבע לא הייתה תשובה ברורה והוא נתבקש על ידי בית הדין לבדוק את הנושא.

2. דיון

לסעיף א: לאחר שמיעת הצדדים התברר שאין מחלוקת בבסיס הנתונים והתחשיב לגובה הפיצוי, אלא בשאלה למי שייכים כספי הקרן והרווחים שנצברו, למעביד או לעובד? אם למעביד – הרי שזכותו לקזז את הרווחים; אם לעובד – רואים את 72% כאילו שולמו (בין אם בפועל נצבר רווח ובין אם נוצר גירעון), ועל המעביד להשלים רק את יתרת 28% האחוזים.

לאחר בירור הנושא ובדיקתו הוברר לנו שהקרן אליה מפקיד המעסיק מידי חודש, נועדה להבטיח את תשלומי פיצויי הפיטורין לעובד כשיהיה זכאי להם. משמעות הדבר היא שקרן זו היא של המעסיק, ולכן במקרה שהעובד מתפטר ואינו זכאי לתשלומי פיצויים, כל שצברה הקרן חוזר למעסיק. כמו כן, ברור שכל רווח שתישא הקרן או הפסד שיהיה לה, אף הם של המעסיק^[7]. ולאור זאת ברור שכאשר זכאי העובד לפיצויי פיטורין רשאי המעסיק לקזז מתשלומי הפיצויים את כל מלא הסכום שנצטבר בקרן כולל הרווחים שנשאה, ועליו להשלים רק את החסר מסכום זה כולו ועד לתשלום כל דמי הפיצויים שלהם העובד זכאי[8].

אכן שונים פני הדברים כשהפרשות המעביד לקרן הפיצויים כפופים לתנאי סעיף 14 לחוק פיצויי הפיטורין. בנסיבות שבהן חל סעיף 14, מוכרות הפרשות המעסיק לקרן במקום תשלום הפיצויים, בין אם הרוויחה הקרן ובין שהפסידה. אילו חל סעיף 14 בנדון דידן, כי אז הכספים שבקרן והרווחים שנשאו, היו באים כולם במקום 72% האחוזים. ברם, מבירורנו עולה שסעיף 14 אינו חל בנדון דידן^[9]. כאמור, לדברי הנתבע, התובעת לא חתמה בתחילת העסקתה על מתווה זה (והתובעת לא הכחישה זאת). גם טענתה של התובעת לתחולת הסעיף מכוח הסכם קיבוצי לעובדי ההוראה, דינה להידחות^[10]. מבדיקה שעשינו בעניין העלנו שאין הדברים כן, ובכגון זה נאמר "המוציא מחבירו עליו הראיה"^[11].

לסעיף ב: לאור קביעתנו לעיל, שהנתבע פטור מדמי הפיצויים עבור 3000 ₪ נשוא התביעה שבסעיף ב, ברור שאין לחייב על סכום זה הלנה, באין חיוב.

גם באשר לסכום שהוסיף הנתבע מאוחר יותר נראה שאין לחייבו, שכן הסברה נותנת, וכך גם מקובל, שרק לאחר שנקבע בבירור החיוב, ולא שולם, יש לתבוע על הלנה. ואולם כל זמן שיש מחלוקת בין הצדדים על החיוב, ואינו ברור ומוחלט לא ראוי לחייב על הלנה.

לסעיף ג: מבירור שעשינו נראה שאכן באופן עקרוני, במרחק הקיים בין מקום מגוריה למוסד הלימודים, ובהתחשב בכך שישנו קו אוטובוס מאסף שיש לו תחנות ליד שני המקומות, התובעת אכן הייתה זכאית לדמי נסיעה. ברם, ודאי שלא לחייב את המעסיק במלוא הסכום, וזאת משתי סיבות:

א. על פי חוזר מנכ"ל בנדון דידן^[12], אנו למדים על הסכם שתביעה רטרואקטיבית זו מהמעסיק, יכולה להגיע עד שתי שנות לימוד אחרונות^[13]. על פי הנספח שצירפה לנו התובעת, תביעתה לתקופה זו מסתכמת ל 541 ₪^[14].

ב. לפי מה שבררנו גם על התקופה שבגינה זכאית התובעת באופן עקרוני לקבל תשלום רטרואקטיבי מהמעסיק, מקובל לפשר בין הצדדים בתביעה מעין זו.

לסעיף ד: מבירור שעשינו במשרד החינוך עולה שאכן חובתו של המעסיק לטפל בעניין^[15].

לסעיף ה: בבירור שעשינו במשרד החינוך נאמר לנו שעל פי הנתונים שלפניהם, נראה שהנתבע אמור היה לקבל כיסוי לתשלום החד פעמי הנדון, ולאור זאת עליו מוטל לברר את הדבר אצל הגורמים המוסמכים במשרד החינוך.

לסעיף ו: אין חולק על כך שהנתבע לא הפריש לקופת הגמל את מה שהיה אמור להפריש. המחלוקת נוגעת לסכום ההפרשה. התובעת חישבה שסך ההפרשות שהנתבע אמור היה להעביר לקופת הגמל 710 ₪^[16]. הנתבע נתבקש על ידי בית הדין לבדוק את הנתונים ולאחר בירור השיב שאכן יש מן הצדק בדברי התובעת אלא שהסכום עומד על 333 ₪ בלבד. אין בידי בית הדין הכלים לבחון את הסיבה לפער שבין הצדדים שכן הצדדים לא הציגו את בסיסי הנתונים ודרכי החישוב אלא נקבו כל אחד בסכום הסופי[17].

3. פסק ביניים

א.      התביעה בגין שימוש הנתבע ברווחי הקרן נדחית.

ב.      התביעה להלנת שכר הפיצויים נדחית.

ג.       התביעה לתשלום בגין קצובת נסיעות מתקבלת בחלקה. התובע ישלם לנתבעת מחצית מהסכום אותו תבעה על שתי שנות עבודתה האחרונות. היינו 276 ₪.

ד.      בדבר תביעת 200 ₪ עבור הגמולים, אנו פוסקים שעל הנתבע להוכיח שאינו חייב את הסכום הנ"ל. על כן עליו להמציא לבית הדין, מסמך ממשרד החינוך, המאשר את טענותיו שלא קיבל ושאין באפשרותו לקבל שיפוי ממשרד החינוך בגין תשלום זה, והמאשר את טענתו שהאפשרות לקבלת שיפוי ממשרד החינוך בגין תשלום זה, הינה תנאי לחיובו כלפי התובעת. את המסמך הנ"ל יש להגיש לבית הדין עד לתאריך כ סיון, תשע"ב (10 ביוני 2012).

ה.     בדבר התביעה לתשלום 1000 ₪ בגין המענק החד פעמי שניתן למורים שלימדו בשנה"ל תשע"א, על הנתבע להמציא לבית הדין מסמך ממשרד החינוך המאשר שלא קיבל ושלא יקבל כיסוי לתשלום זה, והמאשר את טענתו שהאפשרות לקבלת שיפוי ממשרד החינוך בגין תשלום זה, הינה תנאי לחיובו כלפי התובעת. את המסמך הנ"ל יש להגיש לבית הדין עד לתאריך כ סיון, תשע"ב (10 ביוני 2012).  

ו.        התביעה לתשלום בגין אי הפקדה לקופת הגמל גל/רשף מתקבלת בחלקה. על הנתבע לשלם את הסכום עליו הודה שחייב (333 ₪), בתוספת ההפרשה המתחייבת מ 276 ₪ (התשלום בגין קצובת הנסיעה, שנפסק בסעיף ג).

ועל כך באנו על החתום