קרוואן שהורחב על ידי דייר התובע מהישוב כסף

בס"ד                                                                                         ‏יום שני כ"ו ניסן תשס"ט

פסק דין

התובע

התושב המרחיב את הקרוון

הנתבע

מזכירות היישוב  

עובדות וטענות

עובדות מוסכמות

לפני כעשר שנים בקש התובע, שגר בקרוון אחד, להרחיב את גבולו ולהוסיף עוד חדר לקרוון. מכיוון שלא היה מקובל בישוב להוסיף חדר למבנה אלא אם כן המשפחה התרחבה, על כן לא בקש התובע ממזכירות הישוב כסף עבור בנית המבנה, שכן מזכירות הישוב לא הייתה מאשרת לו, ובקש רק רשות להוסיף חדר, ולחברו לקרוון בו גר.

מזכירות הישוב נתנה את רשותה לכך שיוסיף חדר, אך התנתה את ההוספה בכך שיהיה אפשר להחזיר את המצב לקדמותו. דבר זה מקובל גם כאשר הישוב עצמו מוסיף חדר.

התובע שהוא בעצמו קבלן בנה את החדר והשקיע חומר מכספו – לטענתו כעשרת אלפים (10000) ₪.

לאחר כשלוש שנים וחצי שהתובע גר והשתמש בחדר הנוסף, ללא הוספת תשלום מצדו לישוב עבור החדר הנוסף, עבר למבנה אחר.

לאחר מכן מזכירות הישוב השכירה את הקרוון, כולל החדר הנוסף, לתושבים אחרים, וגבתה מהם שכירות עבור הקרוון כולל החדר הנוסף. במשך כל אותן השנים בקש התובע מהמזכירות לשלם לו את עלות החומר של החדר שבנה, אך זו סירבה. בעקבות כך פנה לבית הדין.

סיכום התביעה

התובע מבקש את עלות החומר בשווי כ 10,000 ₪. תוך כדי דיבור אמר שאולי מגיע לו לקבל את שוויו של החדר ולא רק את עלות החומר שלו. לטענתו – לא יתכן שלא ישלמו לו על המבנה וגם יקבלו עליו דמי שכירות.

טענת הנתבעים

הנתבעים לא מתווכחים על העובדות אלא שלא מוכנים לשלם לו כלום. כהצעת פשרה הסכימו לשלם לו אלפיים (2,000) ₪, אך הנימוק לטענתם לא כל כך ברור. מחד אמרו שלא יתכן שאדם מהישוב יבנה מבנה ואחר כך יכריח את הישוב לקנותו. מאידך בתשובה לשאלה שנשאלו : "של מי המבנה לשיטתם?"  ענו שהוא שלהם, כיון שהתובע חבר את החדר לקרוון, והם כעת מבנה אחד, והחדר הוא חלק בלתי נפרד מהקרוון שהוא בוודאי שלהם.

דיון הלכתי

יש לפנינו דין סבוך בדיני אומדנא, בדמיון ליורד לשדה חבירו, וננסה לברר ולסכם את הדין ביניהם.

הנידון בפסק יתחלק לשנים:

          1] האם הנתבעים צריכים לשלם?

          2] כמה צריכים לשלם?

1] האם הנתבעים צריכים לשלם

א] ביורד לתוך של חבירו, אפילו כאשר בעל הבית מוחה, אם לאחר מכן, גילה דעתו שניחא ליה ונהנה -  חייב לשלם. כך כתב תשובות הרשב"א חלק ד סימן נד, וחלק ו סי' קיא והובאו בב"י סי' שעה מחושן משפט.

ב] מדברי הרשב"א עולה שאין סיבה לומר שאדם ייתן את שלו במתנה, אף כאשר יכול בעל הבית לומר לו "טול עציך ואבניך" והלה יבא לידי הפסד.

ג] במקרה דידן עצם הירידה הייתה ברשות. רק שבאותו הזמן היה ברור לשניהם כי לא ישלמו לו על כך, היורד קיבל על עצמו את העניין הכספי. לכאורה כל עוד לא היה סיכום ברור שהוא נותן להם את המבנה במתנה אין סיבה לומר שהוא עושה כן – וממילא אם הנתבעים נהנים מדוע לא ישלמו?

ד] המעיין בדברי הראשונים והאחרונים בסי' שעה יראה שדין זה נאמר גם כאשר השוכר עצמו בנה ונהנה בבית, ואין אומרים שכיוון שהוא נהנה, מסתבר שבנה בשביל הנאתו והתכוון לתת מתנה לבעל הבית.

ה] היה מקום לומר כי כוונת הנתבעים הייתה כי הם מרשים לו לבנות,  בתנאי שייתן להם את החדר במתנה.  אך יש לדחות טענה זו מהנימוקים הבאים:

1]כל עוד לא אמרו לו כך בברור, ובסתמא אנו אומרים הפוך, אדם בדרך כלל לא נותן מתנות, אפילו במקרים כגון אלו, כמו שהוכחנו לעיל.

2] אפילו  אם חשבו כך מדוע לא אמרו זאת  לתובע ומנין לו לחשוב כך?

3] אפילו אם היו אומרים לו כן, מי אמר לנו שירד לדעתם? וכל עוד לא הסכים בפירוש לדבריהם יכול הוא לומר שירד שלא ברשות אלא אם כן היה סיכום ברור.

4] נראה מדבריהם של הנתבעים כי הם כלל לא חשבו על זה, והסכימו שהתובע יבנה כל עוד הוא לא דורש מהם כסף לבנות וזהו עיקר.

מסקנת הדיון אודות חובת הנתבעים לשלם

אם הנתבעים היו טוענים לפני שהושיבו שם שוכרים חדשים "טול עצמך ואבניך" היה מקום לדון בטענתם. כיון שלא אמרו כך, אלא אדרבא גילו דעתם שנוח להם, ונהנים במה שבנה חברם, שהרי הם משכירים את המבנה המורחב, בסכום גבוה יותר, ומרוויחים כסף נוסף בגלל תוספת המבנה שבנה. לאור זאת נראה שודאי חייבים לשלם מה שנהנו.

2] כמה חייבים לשלם?

יש כמה טענות ואפשרויות שצריך לדון בהם:

1] האם השכירות שגבו מאז ועד עתה שייכת לישוב, או שמא שייכת לפחות חלקית לזה שבנה?

2] האם חייבים לשלם רק לפי אותו סיכום שהגיעו עם שכנו של התובע  -  דהינו 2000 ₪.

3] האם חייבים לשלם את מחיר המבנה כפי שהוא או שמא רק את עלות בנייתו – חומר וכו.

1] האם השכירות שגבו מאז ועד עתה שייכת לישוב

בדין "יורד", לכאורה ברגע שגילה בעל הבית דעתו שניחא ליה, בעל הבית קנה ואין הוא יכול לחזור בו. אם כן מיד הדבר נקנה לו. כך נראה מהגמרא בבא מציעא קא ע"א וכן כתב הרשב"א המובא בבית יוסף סי' שעה. לאור זאת השכירות וודאי שייכת לנתבעים. על אף שהתובע אומר כעת כי הוא מבקש לתבוע את כל עלות הבנייה, כולל העבודה, ולא רק את עלות החומר, נראה שאין כוונתו בכך, והוא מוחל על שווי העבודה. ייתכן אפילו כי מחל כבר על הכול, רק שכעת הדבר נראה לו לא הגיוני ולא הוגן, שהנתבעים מרוויחים ממנו, ולא משלמים לו כלום. אם כן בוודאי שהוא התכוון להקנות להם את החדר שבנה אם רק ירצו.

2]האם חייבים לשלם רק לפי הסיכום עם שכנו 

טענה נוספת שהועלתה מפי הנתבעים: לשכנו של התובע הוסיפו גם חדר נוסף, בהסכמה מראש, על פיה הישוב ישתתף עמו בסכום של 2000 ₪ שכן הלה היה זכאי לסיוע מהיישוב עקב התרחבות משפחתו. כיוון שכך, טוענים הנתבעים כי יכלו להשיג את החדר הנוסף גם מהתובע באותו סכום, אפילו אם היו מסכימים להשתתף עמו מראש, ואין סבה שישלמו כעת יותר.

טענה זו מורכבת משתי טענות:

א] לנו המחיר של החדר הנוסף היה עולה רק 2000 ₪.

ב] כאשר התובע בנה זכותו הייתה פחותה משל חברו ולכן ודאי ידע שלא יקבל יותר מחברו דהיינו 2000 ₪, וכיצד יתכן שידרוש עכשיו לצאת נשכר? אלא בוודאי ירד על דעת כן שלא יקבל יותר מ 2000 ₪.

לגבי טענה א:  לנו המחיר של החדר הנוסף היה עולה רק 2000 ₪.

1. מי אמר שאותו סיכום קודם שהצליחו להשיג פעם היו מצליחים להשיג עם עוד אנשים, שהרי סיכום זה לא רווח בישוב, וכלל לא בטוח שיצליחו להשיג היום את אותו סיכום.

2. לו יצויר שהיו מצליחים להגיע לסיכום של 2000 ₪ כטענתם עם אדם אחר, שהיה נכנס לאחר מכן לקרוון, הלא אותו אדם במשך כל אותו זמן שהיה גר בחדר נוסף לא היה משלם להם שכירות [כמו שמופיע בעובדות התביעה] ואם כן נוסף על 2000 ₪ יש עוד סכום שבשבילו שווה לאדם לקבל רק 2000 ₪. אבל הנתבעים רוצים לשלם רק 2000 ₪. כללו של דבר הסיכום הוא לא רק על הכסף אלא על הטבות נוספות השוות כסף.

3. אלא שיכולים הם לטעון: גם התובע גר כמה שנים בלא תשלום על החדר הנוסף. אך תשובתם בצדם שהם לא יכולים לחשב את זה כתשלום, כיון שאז לא התבצעה המכירה, שהרי לא שלמו לו דבר, והמכירה התבצעה רק לאחר שנכנסו הנתבעים לחדר, היינו מעת שנכנס שוכר חדש ושילם שכר דירה מוגדל לנתבעים, ואז החדר אינו שווה רק 2000 ₪.

לגבי טענה ב: זכותו הייתה פחותה משל חברו

1. כמו שכבר כתבנו, אין סיכום רווח בישוב, והסיכום עם שכנו של התובע לא יכול להוות הוכחה לכך שגם התובע היה מסכים לכך. עם כל אחד נעשה מו"מ בנפרד, ומנין שהתובע היה מסכים לסיכום הנ"ל.

2. יש חילוק ברור בין מקרה שמשלמים כסף לאדם מראש, שאז אפשר לפרש שהמשמעות היא שהישוב אומר לתושב: אתה בונה בשבילנו ואנו משלמים לך 2000 ₪, ועוד התקזזות בשכירות, לבין מקרה שהישוב לא משלם כסף בתחילה שמשמעותו "אתה תעשה מה שאתה רוצה ולנו אין קשר והתחייבות אליך", דהיינו שנוכל להגיד לך בסוף "טול עציך ואבניך". אם כן המשמעות היא שהמבנה בעצם שייך לבונה – התובע.לפי זה ההתקשרות ביניהם חלה רק לאחר שנכנסו הנתבעים לבית, ויש כאן סוג התקשרות אחר. וכמו שאולי יכולים להגיד לו "טול עציך ואבניך" כך גם מאידך גיסא אם רוצים להשאיר את המבנה ברשותם צריכים לשלם לו כמה שיעלה להם עכשיו לבנות. סכום זה איננו 2000 ₪ שהוא סוג של סיכום אחר.

3] האם צריכים לשלם את המבנה או את החומר 

לכאורה בדין יורד היה מקום לחייב אותם לשלם על כל המבנה ולא רק על עלות החומר , אך כאן צריך עיון כיוון שצריך לבדוק מה האומדנא של היורד!

נראה מתוך דבריו, ומכך שתבע את דמי החומר בלבד, שכיון שהוא עצמו בנה, וגם נהנה מכך שהישוב הרשה לו לבנות, שכוונתו הייתה שיתנו לו את עלות החומר, ועל כל השאר מחל. ואף על פי שכעת משנה מעט את דבריו מכל מקום נראה שדבריו הקודמים עיקר!

יש לשום את עלות החומר כמה הוא שווה לאחר 3.5 שנים שגר שם, דהיינו את אותו יחס בין החומר והעבודה לאחר 3.5 שנים ואותו ישלמו לו.

מסקנת הדיון אודות כמה צריכים לשלם

יש לחתור לפשרה בגלל צדדי הספק שיש בדיני האומדנא. לאור זאת הנתבעים ישלמו לתובע שני שליש מעלות החומר, לאחר חישוב ירידת ערך של משך זמן השימוש שהלה השתמש במבנה, עד מעבר המבנה לשימוש הישוב.

החלטה

בית הדין הזמין מעריך חיצוני שהעריך את החומר במקורו בסכום של כשמונת אלפים ₪. לאחר התייעצות עם שמאי, נקבע בלאי של עשרה אחוז לשנה, ובסך הכל לשלוש שנים שלושים אחוז. מכיוון שישנם צדדים שונים, וישנו ספק בדיני האומדנא בית הדין החליט על פשרה בסכום של שלושת אלפים ושמונה מאות (3800) ₪ בלבד, שעל הנתבעים לשלם לתובע.

 ועל כך באנו על החתום