תשע"א/1
התובע: א', קונה רכב.
הנתבע: ב', מוכר הרכב.
בנושא: מכירת רכב.
התובע: קניתי רכב בששת אלפים שקל מב' וסמכתי עליו שאמר שהכל תקין, כעבור כמה חדשים העברתי את הרכב טסט.
לאחר מכן המנוע קרס והעברתי אותו טסט ואז התגלה שהמנוע מזויף, המשטרה דרשה ממני להורידו מהכביש, בקשתי מנוע אחר ואני מוכן להצטמצם עד סך 1000 שקל, אני מבקש שיעזור לי לחזיר הרכב לכביש, יש לו קשרים לעשות זאת, אני השקעתי סך הכל כעשרת אלפים שקל, אני סבור שהיה כאן מקח טעות ומוכן להתפשר בתנאים שאמרתי.
הנתבע: הוא טען שהמנוע קרס אחרי הטסט הראשון ובשני נתגלה שהמנוע מזויף, הוא תיקן אותו אצל ערבי וכנראה שהמנוע נגנב על ידי הערבי.
התובע: תיקנתי אצל ערבי אבל הייתי מסתובב בשטח בגדר נכנס ויוצא, ולא מסתבר שהערבי החליף מנוע. ומה שלא גילו את הזיוף בטסט הראשון משום שיש מכונים שאינם מקפידים די.
הנתבע: אי אפשר להעביר טסט. זה כולל תקינות כל האביזרים הקשורים להפעלת הרכב.
הצדדים סיפרו שהיה חבר של המוכר הראשון שניסה לסגור ביניהם את הנושא וזה לא עלה יפה.
הנתבע: אני איני מוכן לשלם 1000 ₪, וכן 600 ₪ שדובר אז לא הייתי מוכן.
ע"כ עיקרי הטענות, הצדדים חתמו על שטר בוררות.
עומדת בפנינו תביעת א' על מקח טעות וכנגדה טענת הנתבע שטוען איני יודע בוודאות אם הערבי לא החליף את המנוע.
מצינו בהלכה חו"מ סי' רכ"ד סע' א' ורל"ב סע' י"א, דאם נתגלה מום בחפץ הנמכר וישנם חילוקי דעות בין המוכר ולוקח שהמוכר טוען ברשותך נולד המום והלוקח טוען שברשותך נולד המום והמקח הוא מקח טעות, ההלכה קובעת שאם החפץ נמצא ברשות הלוקח פשוטו כמשמעו רשות ממש כמו חצר וכדומה אזי הלוקח צריך להוכיח שהמום היה קודם, זו שיטת הרמב"ם ומרן המחבר. ואילו שיטת הרא"ש וכן פוסק הרמ"א, שרשות נקראת מי שהחפץ בבעלותו, כמו כאן שהרכב הוא של התובע ונתגלה מום, אנו אומרים כאן נמצא כאן היה, ועליו להוכיח שהיה מקודם.
בנידון דידן לכל השיטות המום נתגלה ברשות הלוקח ולכן עליו להוכיח שהמום היה קודם.
ומה גם שהרכב עבר את הטסט הראשון, לומר שמכון העביר סתם מבלי לבדוק כראוי זו טענה נגד הרוב, בית הדין סבור שרוב המכונים עובדים לפי החוק, ומה גם שישנה חזקה שאומן לא מרע אומנותיה ולכן קשה לקבל טיעון זה.
לסיכום היות ולא הוכח במאה אחוז שהמנוע היה מזויף בעודו אצל ב' לכן אינו מקום לביטול מקח מכוח מקח טעות.