פרע חוב לא ברור של חבירו

כרך ו סימן יב עמוד רח

ראשי פרקים

1.   פורע חובו של חבירו כשיש בידו

2.   בחוב לא ברור

3.   חיוב הנפרע להחזיר לפורע

עובדות

ראובן - בעל חברת תקשורת, שכר את שרותיו של שמעון - טכנאי תקשורת, ע"מ שיבצע עבודה בחו"ל עבור חברה של לוי. ראובן רכש כרטיס עבור שמעון למשך שבוע. לוי שילם לראובן עבור שכר שמעון. לאחר שבוע ביקש לוי משמעון שישאר שבוע נוסף, עבור סכום כסף שהסכימו עליו. כששב שמעון ארצה, הוא תבע מראובן שכר עבור שבועיים. ראובן טען שחובתו לשלם רק עבור שבוע, שזה הסכום שקיבל, אך מכיון שלא רצה להתעמת עם שמעון, פרע עבור שבועיים, מאחר ובידי ראובן היה סכום עודף מהתחשבנות אחרת עם לוי.

לוי טוען שלא היה על ראובן לשלם לשמעון בגין השבוע השני, מאחר וסוכם על סכום קבלני (לא לפי שעות), ולמעשה לא ביצע שמעון את מלאכתו, ועכ"פ דורש שיחזיר את העודף שהיה בידו, שלא היה עליו לשלם לשמעון בטרם התדיינות, ועל שבוע זה היה על שמעון לתבוע שכרו מלוי ולא היה על ראובן לפרעו, מאחר ויש להם דו"ד אם מגיע לו שכר עבור שבוע זה. ראובן טוען כי בדר"כ הוא משלם את שכרם של העובדים הנשכרים בישראל עבור החברה של לוי, כשלוי מעביר לו את הסכומים בתוספת עמלה, ומזה הטעם הבין שיש מקום לנהוג כך, כיון שידע מלוי ששמעון נשאר לשבוע נוסף בעבור אותו סכום. ומה שלא רצה לפרוע בתחילה, מפני שאינו פורע אא"כ מקבל תחילה מלוי, וכאן היה בידו מלוי את הסכום ששולם.

בנדו"ד שקיימת מחלוקת בין שמעון ללוי על עצם החוב, יש לדון, בנוסף על עצם השאלה של פורע חוב לא ברור ויש בידו משל מי שפרע עבורו, ואם חייב ראובן לשלם ללוי מה ששילם לשמעון, אם חייב שמעון להחזיר לראובן מה שפרע לו בטעות, אם חייב להחזיר העודף ללוי.

פסק הדין

א.    פורע חובו של חבירו כשיש בידו

תנן בכתובות קז,ב:

מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו, חנן אומר איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול. א"ר דוסא בן הרכינס כדבריהם. א"ר יוחנן בן זכאי, יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי.

ובגמרא הקשו מהמשנה של המודר הנאה מחבירו שיכול לפרוע את חובו, דהא מרויחו במה שפורע את חובו של מי שמודר ממנו. ותירצה הגמרא דאליבא דחנן שאינו צריך להחזיר חובו, שרי ליה למיעבד הכי, דכיון שאין צריך לשלם לו חובו, אע"פ שמהנו, "אינו אלא גרמא בעלמא, שע"י שפורע זה לבעל חובו מיפטר" (כתובות קח,א, תוס' ריש ד"ה הא מני). ובנדרים לג,ב תירץ רבא דאפילו אליבא דבני כהנים, במשנה מיירי דיהיב ליה על-מנת שלא לפרוע, שהמלוה הלוה ללוה באופן שלא יוכל לכופו לפרוע, וכיון דאי בעי לא פרע ליה, לאו מידי יהיב ליה למודר (עיין שם ברש"י ובר"ן).

והתוס' הנ"ל הביאו מחלוקת ראשונים אם דין פורע חובו של חבירו שהניח מעותיו על קרן הצבי, הינו דוקא בחוב מזונות או גם בשאר חובות. דעת ר"ת דדין זה הוא דוקא בחוב מזונות, דאף שחיוב פורע שייך רק בפסקו לה בית דין, וא"כ אין הבעל יכול לטעון מי יימר שאני חייב לה, מ"מ יכול הבעל לטעון שאם לא היתה מוצאת מי שילוה לה, היתה דוחקת עצמה ומצמצמת, אבל בהלואה שאינה בחוב מזונות, גם חנן מודה דלא איבד מעותיו, דהנאה גמורה היא הואיל ולא יכל להפטר בשום ענין. ופירש דהגמרא תירצה דמתניתין דמודר הנאה מיירי באופן של חנן, והיינו בחוב מזונות. אמנם בשאר חוב שאינו צריך פסיקת בי"ד, וגם אינו יכול לטעון כבטענת מזונות שהיתה דוחקת עצמה, אם פרע חובו של חבירו, חייב הלוה שפרעו בעבורו, לשלם לפורע.

וריב"א הביא ראיה מהירושלמי (פרק בתרא דכתובות ה"ב) דאף בבע"ח, אם פרע שלא מדעתו, הניח מעותיו על קרן הצבי, ואפילו לבני כהנים גדולים דוקא באשתו חייב לפורעו, דלא עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב, משא"כ בבע"ח "מפייסנא ליה ומחיל". וכן נראה שמחלוקת ראשונים בדין זה מדברי התוס' בסוגיא שם בכתובות (ד"ה חנן) שהקשו על דברי חנן מדין יורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות, דשמין לו כאריס, דהתם השבח הוא בעין, ובפורע הרי הוא כמבריח ארי מנכסיו. והקשו התוס' מכמה מקומות בש"ס דמבואר שחייב לשלם לחבירו מה שהציל מנכסיו. וכתבו דלדברי ר"ת ניחא דדין זה הינו דוקא במזונות, ולחולקים על ר"ת תירצו באופן שונה, עיי"ש.

והרי"ף (כתובות סג,ב בעמוה"ר) הביא את הירושלמי (הנ"ל) בפורע שט"ח לחבירו שלא מדעתו, ומשמע דס"ל דדין זה הינו בכל חוב וכדברי הירושלמי, ועיי"ש בר"ן. וכן פסק הרמב"ם בהל' מלוה ולוה (כו,ו), וז"ל:

"וכן הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו, אפילו היה החוב על המשכון, אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחינם, והרי אבד זה הנותן את מעותיו, שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו".

ומבואר בדברי הרמב"ם שאף בחוב שאינו של מזונות, אם פרע שלא מדעת לוה, הפסיד מעותיו. וכן פסק בשו"ע חו"מ קכח,א, וכן פסק הרמ"א שם, דלא כר"ת והרא"ש (כתובות יג,ח) שהביא את דעת ר"ת ואת תרוצו דגמרא דידן פליג אירושלמי.

והסמ"ע (קכח,ג) פסק כדעת ר"ת והרא"ש (עיין דרישה ס"ק א), ובפרט שמהרי"ו שהיה בתראי גם פסק כמותם. ובש"ך שם (ס"ק ה) הביא יותר משלושים פוסקים הסוברים דהפסיד מעותיו, "ואפילו תפס הפורע מפקינן מיניה ... וא"כ פשיטא דהחולק בטל בשלשים". וגם מהרי"ו בתש' (סי' קסז) לא פסק להדיא כדעת ר"ת אלא צרפו לסניף, וכיון שהפורע מוחזק יכול לומר קים-לי כמותם. ובזה פליג עליה הש"ך וס"ל דאינו יכול לטעון קים-לי כנגד דעת כל הני רבוותא דס"ל דהפסיד מעותיו.

ובסברת הירושלמי "מפייסנא ליה ומחיל" - דאדם העושה טובה לחבירו, חייב חבירו לשלם רק באופן שהועיל לחבירו, וכגון ביורד לשדה חבירו אפילו שלא מדעתו, יש כאן שבח מוכח וע"כ חייב לפרוע ע"פ דיני "יורד". וכך בכל פעולה ופעולה, חובת ההוכחה היא על הפועל ולא על הנהנה. וע"כ כאשר פרע חובו של חבירו, כיון שיכול הלוה לטעון שהיה מפייסו, תו לא הועיל ללוה. ומדברי הרמב"ם נראה לדייק שאפילו לא טוען הלוה "מפייסנא ליה ומחיל" אלא שאינו רוצה לפרוע ללא נתינת טעם כנ"ל, מ"מ אנן טענינן ליה. דכיון שאין התועלת ניכרת כאן, שוב אין הלוה חייב לפרוע, וכיון שיש כאן צד שלא היה תועלת, איבד זה מעותיו (ובענין מבריח ארי, עיין בברכת שמואל לגרב"ב נדרים כא,ג מה שחקר אם לא חשיב הנאה אלא גרם הנאה, או שזה הנאה רק שאינה מתיחסת למהנה, עיי"ש).

לפ"ז לכאורה כאשר יש ביד הפורע ממון של הלוה, ופרעו למלוה, כיון שאין הפורע תובע למי שפרע בעבורו, אלא הלוה הוא שתובע לפורע שיחזיר מעותיו, אין בכח טענתו "מפייסנא ליה ומחיל", להוציא ממון מהפורע, דכל טענת מפייסנא היא טענת ספק, ובמקום שהפורע תובע ללוה, יכול הלוה להחזיק בממון שבידו בטענה שלא הועיל לו כלום ולא הוי ברי היזקא, משא"כ כשהלוה הוא התובע, אין בטענה זו שכל מהותה ספק, כדי להוציא מיד הפורע.

וכך מבואר בתש' מהרי"ו (סי' קסו - הובאו דבריו להלכה ברמ"א חו"מ קכח, סוס"ק א), וז"ל:

         "ואל תשיבני שמקצת רבותינו פסקו הפורע חובו של חבירו דפטור מלשלם לו - היינו משום שלא היה ביד הפורע כלום משל הלוה, מסתמא אמדו רבנן דעתיה שהיה בדעתו לפוטרו, אבל הכא בנדון דידן כיון שהיה ביד לאה משל רחל, סתמא דמילתא דדעתה לפרוע ממה שבידה מממון רחל. ועוד, הא פליגי ר"ת ור"ח וס"ל הפורע חובו של חבירו דצריך לשלם".

מבואר מדברי המהרי"ו בסברת הפורע חובו של חבירו פטור, דאמדינן דעתיה שהיה בדעתו לפרוע שלא ע"מ להפרע ממנו (עיין תוס' ב"ק נח,א הנ"ל), ואומדן דעת זה הינו דוקא בלא היה ביד הפורע כלום משל הלוה, אך כאשר היה בידו, ודאי כוונתו לפרוע ממה שבידו. וכן נראה מדברי מהר"מ אלשיך בתש' (סי' קיג), שהשיב בדין פורע חובו של חבירו, וז"ל:

          "לא אמרו כך אלא בפורע משלו, כמו שדקדקו בלשונם שאמרו הניח מעותיו, דהיינו משלו, שאינו יכול אח"כ להוציא מהלוה, אבל מי שפורע ממה שהוא חייב חוב של הנושה בו, מה שעשה עשוי. וז"ל מה"ר ב"י (סי' קה), כתב הרשב"א בפרק שור שנגח דו"ה (דף מ) ... שמעינן מהא דאילו רצה בע"ח או נפקד דראובן לפרוע ממה שיש בידו למי שנושה בראובן, אע"פ שלא תבעו בדין, הרשות בידו, וכן נראה מדברי הראב"ד ..."

מבואר דס"ל דכשיש לו בידו, לא חשיב הניח מעותיו על קרן הצבי, ואין הלוה יכול לתבוע מהפורע שיחזיר לו מעותיו. אלא שהמהר"ם מלובלין בתש' (סי' כב ד"ה ואומר אני) כתב דדברי המהרי"ו "צריכים ישוב להסכימם עם הטעם שכתב בירושלמי, אלא שאין עתה עת להאריך בזה". והיינו דלפי טעם הירושלמי דמפייסנא ליה ומחיל, טענה זו כוחה יפה גם אם יש לו בידו.

וכן נמצא בתש' מהר"א ששון סי' עו: "דזיל בתר טעמא דהויא משום דמפייס הוינא ומחיל לי, א"כ מה לי היה חייב הפורע ומה לי לא היה חייב, הרי פרע שלא מדעתו, וטעמא דמפייס הוינא במקומה עומדת". והביא המהר"א ששון צד לומר דהפרעון כשבידו הוי כאילו הלוה עצמו פרע, אך דחה סברא זו. והקשה המהר"א ששון ממש"כ הב"י חו"מ סי' קכח דמי שמפרנס יתום בתוך ביתו, דאין המפרנס יכול לתבוע מה שפרנס, היינו כשלא היה בידו משל היתום, וא"כ מוכח דבהיה בידו, אין לו דין של מבריח ארי. הא ליתא, דביתום אין טעם של מפייסנא ליה ומחיל אלא טעם של גמילות חסדים, וביש בידו אמרינן דלא פרנסו בתורת צדקה, משא"כ במקום שיש טעם של מפייסנא ליה ומחיל כגון בבע"ח, אין חילוק בין יש בידו לאין בידו, וזיל בתר טעמא. והביא שם רשב"א (הנ"ל בדברי מהר"ם אלשיך) דמדבריו נראה דאם יש לו בידו, רשאי לפרוע, עיי"ש במהר"א ששון דמ"מ נראה דעתו דלטעם מפייסנא ליה, אין חילוק בין יש לפורע ממון הלוה או אין בידו.

ולכאורה למש"כ לעיל דטענת מפייסנא ליה ומחיל אינה טענת ודאי אלא ספק, ומחמת הספק אין הפורע יכול להוציא מיד הלוה, אתי שפיר דברי המהרי"ו, דכיון שהיה לפורע בידו משל הלוה, אין הוא בא להוציא אלא להחזיק, ואדרבה הלוה בא להוציא ממנו, ואינו יכול להוציא ממנו בטענת ספק של מפייסנא ליה ומחיל.

ובש"ך קכח,ח דחה את השגת המהר"ם מלובלין על המהרי"ו, דעיקר טעמא דהפסיד מעותיו, דאמדוהו רבנן דעתיה דמסתמא לשם מצוה קעביד ודעתו לפטרו, וא"כ כיון דשל חבירו בידו, מסתמא אין דעתו לפטרו ולא הוי מבריח ארי, "ולא הוי מצי למימר מפייסנא הוינא ליה ומחיל" [ועיין במשיב דבר (ח"ג סי' יז ד"ה נחזור לענין) שהסיק כדברי המהר"מ מלובלין לענין בע"ח שאינו דוחק, וכדעת הרמ"א בבע"ח דוחק או אינו יהודי]. והביא הש"ך ראיה לדין מדברי הגהות מרדכי (כתובות סי' שיא) בדין מי שפרנס אשת חבירו דהניח מעותיו על קרן הצבי, וז"ל:

          "מעשה באחד שפרנס את בתו, לבסוף תבע מחתנו מה שהוציא עליה, והיה החתן מסיק זוזי בחמיו, וטען חמיו אני פרנסתיה ממה שהייתי חייב לך מדר' נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה. והשיב רבינו שמחה שהדין עם חמיו, ואף אם לא היה חמיו חייב לו תופס, טענתו טענה מדרבי נתן, דרבי נתן שייכא אפילו בפקדון ..."

והביאו הב"י באהע"ז סי' ע' והרמ"א שם ס"ח, והביא דבריהם הרמ"ע מפאנו בתש' (סי' פט ד"ה ועוד צריך לדעת), וכן פסק בתש' בנימין זאב (סי' תמד) לחלק בין לא היה לפורע ממעות הבעל להיכא "דהיו לו ממעותיו". ועיין בנתיבות משפט קמח,ד שכתב דאפילו תפס אח"כ הבעל מהאב כנגד חובו שהיה חייב לו, מ"מ לא הניח האב מעותיו על קרן הצבי ומוציאין מהבעל, דאזלינן בתר שעת הפרנסה, וכיון שבשעה שפירנסה היה חייב לבעל, משל בעל פירנסה.

ונראה בטעם דין זה כמש"כ לעיל, שסברת פורע חובו שלא מדעתו הינה מכח טענת ספק, שיאמר הבעל מדוע פרעת, הייתי מוצא פורעים אחרים או דרך אחרת להשתמט מן החוב. וטענה זו הינה טענת ספק כמש"כ, וע"כ אין יכולים להוציא מהחייב. משא"כ כשיש ביד הפורע ממון החייב, אין הפורע מוציא אלא החייב בא להוציא מיד הפורע את ממונו, ובכי הא לא מועילה לו טענת הספק. ועיין עוד בש"ך הנ"ל דודאי מדין שעבודא דר"נ חייב לשלם, אף ללא סברת מהרי"ו, עיי"ש.

ב. בחוב לא ברור

ובנדו"ד החוב שחייב לוי לשמעון אינו ברור, ויכול לוי לטעון כנגד שמעון מדוע פרעת בטרם התברר החוב, או שהיה בא בשטר מקוים [דמה דמבואר בשו"ע חו"מ קכח,א; "הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו, אפילו היה בשטר ...", היינו שטר מקוים שאין הלוה טוען מזויף, דאל"כ פשיטא שאינו יכול להוציא מידו, ולא בעינן לסברת הייתי מפייסו למחול וכד', שאם טוען מזויף, אין צריך לטענה זו], לכאורה אין לפטור את ראובן. דהנה כל פעם שיש בידו משל חבירו ופרע חובו של חבירו, לשיטת מהרי"ו אין הלוה (זה שפרעו עבורו) יכול לתבוע את הפורע להחזיר לו מה שהיה בידו. שאם היה בידו פקדון, אינו יכול לתבוע את הפורע שפשע בפקדון ועליו להחזיר, כיון שפרע ע"פ דין. וכן אם היה ביד הפורע ממון של חבירו בהלואה, לא יכול זה שפרעו עבורו לתבוע את הפורע שישלם לו את ההלואה, כיון שההלואה דינה כנפרעה בשעה ששילם לבע"ח. ומהר"מ מלובלין ס"ל דעדיין עשה שלא כדין, כיון שטעם מפייסנא שייך אף בכה"ג, וע"כ יש למפקיד או המלוה שפרעו בעבורו לאחר, זכות לתבוע את הנפקד/הלוה שפרע בעבורו להחזיר הפקדון או ההלואה, ואין לנפקד/הלוה טענה להפטר ממנה.

כלומר - הדין פורע חובו של חבירו הוא דין בתביעת הפורע כנגד מי שפרעו בעבורו, האם יכול לחייב את מי שפרעו בעבורו, והשאלה אם יש לנתבע טענה להפטר. כשיש לפורע בידו ממי שפרע עבורו, זה דין בתביעת זה שנתן ביד התובע ממון, ותובע אותו להחזיר מה שבידו, אם יש לפורע טענה להפטר. וע"כ לכאורה כאשר החוב לא ברור, בין אם המעות בפקדון - כבנדו"ד, או בהלואה, אין לפורע טענה להפטר מתביעת זה שממונו היה ביד הפורע.

ובדין סטראי (כתובות פה,א, שבועות מב,א) ששלח שליח לשלם למלוה שלו, שיש לו עליו חוב ע"פ וחוב בשטר, ובין אמר לו קח השטר ותן המעות או תן המעות וקח השטר, אם פרע לפני שנתן לו המלוה את השטר, אם תפס המלוה עבור החוב שע"פ ומסרב לתת לו השטר, חייב השליח לשלם למשלח מה שפרע ולא לקח השטר. ולכאורה יטען השליח פרעתי חובו של המלוה בממון שהיה בידי (ואין נפק"מ אם החוב לא ברור או שיש בו ריעותא אחרת, דמ"מ תפס המלוה). אלא דגם אם פרע חובו של חבירו בממון שהיה בידו, יש למשלח תביעה כנגד השליח על שפשע בשליחותו והזיקו (עיין נתיבות נח,ב), וכנגד תביעה זו ששינה בשליחותו ופשע, אין לשליח טענה להפטר.

ובנדו"ד שהכסף היה ביד ראובן בפקדון לתשלום לבעלי מקצוע הנשכרים בארץ, כשפרע חוב לא ברור, וגם לא קיבל כל הוראה מלוי לשלם, כפי שהיה מקובל בדר"כ, אין לראובן טענה להפטר מתביעת לוי להחזר הפקדון שהיה בידו. וע"כ חייב ראובן לשלם ללוי ולהחזיר לו עודף הסכום שהיה בידו, ללא כל קשר לתוצאות הדיון, יהיה או לא יהיה, שבין לוי לשמעון.

ג.      חיוב הנפרע להחזיר לפורע

ובנדו"ד יש לדון אם יש על שמעון חיוב להחזיר לראובן מה ששילם לו, כיון שכל מה ששילם היה על דעת שלוי חייב לו, ולוי טוען שאינו חייב לו. דהנה החקרי לב (חחו"מ סי' פא), כתב וז"ל:

"נשאלתי, ראובן שהיה חייב לשמעון, ובא לוי ואמר לראובן אתה חייב לשמעון ושמעון חייב לי, ועכשיו הנה הוא במדינת הים פרע לי חובך בעד שמעון, והאמינו ראובן ללוי ופרע לו. ושוב בא שמעון ונפרע ממנו בבית דין באומרו שהוא אינו חייב ללוי, ועתה חזר ראובן על לוי שיחזיר לו מה שפרע לו בעד שמעון, ולוי טוען שהאמת הוא ששמעון חייב לו ושקר הוא טוען. נראה לי דחייב לוי להחזיר לראובן, שהרי לשם פרעון חובו לשמעון יהיב ליה, וכיון שכפר ונתחייב לפרוע לו, חייב להחזיר מה שנתן לו, וראיה מתש' מהרי"ט ח"א סי' קה".

והנה הריטב"א בתש' סי' קפה (הובא גם בב"י חו"מ קפה,ב) בענין ראובן שהשאיל כליו לשמעון, והלך שמעון והשאיל ללוי, ותופס לוי את החפץ בטענה שראובן חייב לו:

"... יכול שמעון לתבעו מלוי ולומר לו אני השאלתיו, לך או לא, מי אמרינן דהוי הא כההיא דאבימי (כתובות פה,א) דאמרו ליה סטראי נינהו ולא היה יכול השליח לתבעם מהם, או לא. תשובה, נראה דהא לא דמיא, דהכא כיון שבתורת שאלה קבלו משמעון נתחייב לו בשמירתו ולהשיב, ואפילו למאן דאמר התם (ב"מ לה,ב) השואל פרה מחבירו והשאילה לאחר תחזור פרה לבעלים הראשונים, התם הוא לפי שעומדת ברשות בעלים לאונסין, אבל הכא כבר נתחייב לו בשמירתו ולמעבד ליה השבה גמורה. תדע שאם לא כן למה מתחייב האחרון באונסין, לימא ליה לאו בעל דברים דידי את, כי לא היתה הפרה שלך, אלא ודאי חייב הוא לשני שנעשה לו שומר ושואל, ואע"פ שהשני עשה שלא כראוי שהשאילה לאחר. ולא דמיא לההוא עובדא דאבימי, דשאני התם דברשות בעל דבר הגיעו לידו וכאלו קבלם מידו, אלא שזה פשע בשמירתו כשלא קבל השטר, ולית הלכתא כמאן דאמ' כל המשנה על דעת שולחו נתבטל שליחותו ונעשה גזלן. ומיהו אם לא הפקידו שמעון ללוי כלל אלא שתפס בו מרשות שמעון או מידו שלא מדעתו נראה שתפיסתו תפיסה, ואידך חייב לבעלים הראשונים לפי שפשע בשמירתו ..."

מבואר מדברי הריטב"א לחלק בין אם תפס התופס מרשות הנפקד, דבזה מהני תפיסתו, אף שהנפקד חייב לשלם לבעלים אם פשע בשמירתו. משא"כ אם קבל התופס מהנפקד בתורת פקדון, הרי שהתחייב התופס להחזיר למי שהפקידו אצלו, ונעשה שומר ושואל שלו, וע"כ יש עליו חיוב השבה לנפקד שהפקידו אצלו ואינו יכול לתפוס. ולא דמי לסטראי, דהתם הגיעו המעות ליד המלוה ברשות הלוה וכקבלם מיד הלוה דמי, רק שהשליח פשע בשמירה. משא"כ אם תפס מהנפקד שפשע בשמירתו, מהני תפיסתו, דאין עליו חיוב השבה לנפקד. לכאורה לפי הריטב"א אם היו ביד שמעון מעות של לוי, וטען לוי שראובן חייב לו, ושילם לו שמעון, והתברר שראובן אינו חייב לו, ופשע שמעון במה שנתן המעות ללוי, מ"מ אין ללוי כל חיוב כלפי שמעון, ורק כשהפקיד שמעון ללוי, התחייב לוי בהשבה וע"כ אינו יכול לתפוס, משא"כ בפרע בעבור חוב של ראובן והתברר שפרע בטעות, אין ללוי כל חיוב כלפי שמעון, ואינו חייב להחזיר לו.

אמנם הרא"ש בתש' (קו,א) דן בלוי שהיה פקידו של ראובן, ולאחר מות ראובן הפקיד ביד שמעון כלים של ראובן, ותפסם שמעון בטענה שראובן חייב לו מלוה ע"פ, ובסוף התש' דן הרא"ש בענין אי מהני התפיסה של שמעון כשחב ללוי בתפיסתו, וז"ל:

"אמנם יש פנים אחרים לדין זה, כי הפקיד פשע שמסר ממון ראובן ליד שמעון, דהוה ליה כשומר שמסר לשומר, אם לא עשה מדעת יורשי ראובן, וחייב להחזיר הממון ליורשי ראובן. נמצא שלא תפס שמעון משל ראובן כלום, אלא היורשים תובעים ממונם מיד הפקיד, כי פשע בו והשליכו לאיבוד, והפקיד חוזר ותובע אותו משמעון, אם יש לו טענה על הפקיד יכול לטעון, אבל אינו יכול לעכב הממון בשביל שום טענה שיש לו על ראובן ועל יורשיו".

ובש"ך נח,ז כתב דנפק"מ בין מש"כ הריטב"א למש"כ הרא"ש, דלריטב"א דוקא כשהתחייב למפקיד בתורת שמירה, וע"כ אינו יכול לתפוס, כיון שהתחייב בתורת שמירה. אולם לרא"ש כל היכא שגורם הפסד לזה שנתן לו, אינו יכול לתפוס אא"כ טוען שזה שנתן לו, נתן לו על חוב אחר (כדוגמת סטראי) או שנתן לו על חוב ע"פ שחייב לו ראובן. וס"ל לש"ך דדעת הרא"ש כדעה קמייתא שהביא הרמ"א (חו"מ נח,א) דיכול המלוה לטעון סטראי רק אם טוען שהשליח נתנו לו בעבור החוב ע"פ וכד', אבל בלא"ה אינו יכול לתפוס תוך גרימת נזק למשלח, ולא כדעת היש חולקים. ודעות אלו הביאם המרדכי כתובות (סי' ריז), וז"ל:

"הקשה רשב"ם ז"ל, היאך יכול לעכב השטר מן השליח ולטעון סטראי אינון, והא גלוי הדבר שלא היה נותן לו מעות אם לא בשביל השטר, דבשלמא אם הלוה נותנו לו, מצי למטעי, אבל השליח למה יפסיד. ותירץ ר"י דאיירי שטוען השליח נתנם לי לשם סטראי, והוי מיגו להחזיק השטר בידו, ופר"י דה"ק, דמגו די"ל להד"מ, יכול לומר סטראי אינון, שהשליח נתנה לו  לשם סיטראי, הלכך הדין עמו".

ובסי' שאח"ז הביא דעה שיכול לתפוס אף שחב לשליח. ובש"ך נח,ז כתב דעיקר כדעה קמיתא של הרשב"ם ור"י שהם עמודי עולם, והדעה השניה איזה תלמיד טועה כתבה. והרמ"א נח,א הביא את תש' הריב"ש (סי' שצג), וז"ל:

" וכן מי שהפקיד ביד אחד ואמר הנפקד שפקדון הוא של פלוני אחר החייב לו, אם טוען שבשליחות אותו פלוני נתן המפקיד בידו, יכול לטעון עליו עד כדי דמיהן, במיגו דהחזרתים, אע"ג דהמפקיד יצטרך לשלם לאותו פלוני. אבל אם אומר שהמפקיד לא הזכיר לו אותו פלוני, רק הפקידו בידו, רק שהוא טוען שהפקדון של פלוני, לא יוכל לעכבן, הואיל ולא יוכל לברר שאותו פלוני חייב לו".

ועיין בש"ך שם ס"ק ז דדברי הריב"ש כדברי הרא"ש, דאף אם לא הפקידו בידו, אלא כל שתופס באופן שיגרם לנפקד נזק, לא מהני תפיסתו, ולאו דוקא אם הפקיד אצל התופס כדברי הריטב"א. ודלא כסמ"ע ס"ק ז דס"ל דדעת הריב"ש שיכול לתפוס מהנפקד אף שגורם לו נזק בתפיסתו. ועיין בש"ך ס"ק ח שכתב דמדברי הריב"ש מבואר להדיא דאין חילוק בין הפקידו בידו או שתפסו מידו בעל כרחו, אלא לעולם שהתופס מודה להנתפס ואם יתפסנו יהיה הנתפס חייב לשלם, לא יוכל לתפוס, דאינו יכול לגרום לנפקד/ הנתפס נזק בתפיסתו, אבל היכא שהתופס אומר שכדין תפסו ושהנתפס מתחייב בהודאת פיו ואם יודה לדברי התופס יהיה פטור, כגון שהנפקד/ הנתפס טוען שהפקיד אצל התופס, והתופס טוען שתפסו בכח באופן שהנפקד לא פשע, שאם יודה הנפקד לתופס יפטר, ורק כשטוען שהפקידו אצל התופס ופשע חייב לשלם, בכה"ג מהני תפיסתו. וכן בסטראי אם יודה לדברי התופס שנתן לו הלוה עבור החוב ע"פ, יפטר השליח מלשלם ללוה, וכיון שיכול להפטר, מהני תפיסת התופס, שיכול השליח להמנע מלהנזק. [ומדברי הריטב"א בכתובות פה,א בסוגיא דסטראי משמע לכאורה דס"ל כסברא ב שהביא הרמ"א, דבכל ענין יכול לתפוס, ולאו דוקא באופן שטוען התופס שנתנו לו השליח על מלוה ע"פ, וז"ל הריטב"א:

"... אמרו ליה הנהו סטראי נינהו. פי' שהמעות שקבלו היו בשביל מלוה על פה שהיה להם על אבימי ואבימי לא היה מודה באותה מלוה. אתא לקמיה דרבי אבהו ... מגו דאי בעי אמרי לא היו דברים מעולם, יכלי למימר סטראי נינהו. ואע"פ שלא קבלו אותם מידו של אבימי אלא מיד שלוחו, יכולין לתפוס בהם בתורת מגו, ואפילו היכא דהוי פסידא דשליח דחייב לשלומי, דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא עבד שליחותיה כראוי".

ומבואר לכאורה דבכ"ע יכול לטעון סטראי, וכסברא שניה. ועיין בגר"א ס"ק ח מש"כ בבאור דברי הריטב"א]. וע"ע בקצוה"ח נח,ב מה שחילק בין טוען על חוב לטוען על גוף החפץ שתופס, דבטוען על חוב, כיון שתופס מהשומר ולשומר יגרם נזק, אינו תופס מבע"ח אלא מהשומר, משא"כ בטוען על גוף החפץ, הרי הטענה היא שהחפץ גזול ביד השומר, ואינו בדין גביית חוב אלא עביד דינא לנפשיה להשיב את החפץ השייך לו הנמצא ביד אחר, ובזה מה לי ביד שומר ומה לי ביד הגזלן. (ובנתיבות סוס"ק ד הוסיף לבאר לשיטתו, דאם החפץ שלו, לא שייך למנוע ממנו לתפוס כיון שמשועבד לשומר, דבחפץ שלו לא שייך לומר שהוא משועבד לשומר, עיי"ש).

ובסברת הריטב"א שאינו יכול לתפוס כשיגרם נזק לשומר, כתב בנתיבות נח,ד דעיקר הטעם דמה שתפס משועבד לשומר, דאף שבפקדון שייך שעבודא דר"נ, כתב בש"ך דהיכא שיש פסידא לנפקד חשיב כמו משועבדים, דאינו יכול לטרוף מהם:

"גם בלא"ה נ"ל, דרשות השומרים, כיון שתיקנו משיכה בשומרין כדרך שתיקנו בלקוחות (במ צט,א), נקנין הן להשומר בקנין שיהיו משועבדים, ונקנין לשומר שיהיו בידו כמשכון בשביל אחריות שקיבל עליהן, והוי ממש משועבדים גמורים דאין בע"ח טורף מטלטלין המשועבדים. ומכ"ש כאן שהוא מלוה ע"פ דאין טורף כלל ממשעבדי, ולזה כשאמר שמוסר לו בשליחות אותו פלוני, אף שיש עדים שהגיד כן בשקר, מ"מ נגד סילוק זכותו שלא נקרא שוב אותן מטלטלין משועבדים שלו, דהא הויין שוב כמוחזרין להבעלים, והודאתו נגד זה הוי כהודאת בע"ד שהוא כמאה עדים שהוא מסולק מן החפץ ואינו שוב בע"ד על החפץ. ולפ"ז נ"ל, דהא דאין יכול לתפוס כשמגיע היזק להשליח או למפקיד, היינו דוקא כשנמסר החפץ לרשותם דאז קנוהו במשיכתם, אבל אם ראובן חייב עצמו בחיוב המועיל על אחריות החפץ של שמעון העומד ברשות שמעון, לוי יכול לתופסו מרשות שמעון החייב לו כשיש לו מיגו, ואף שיגיע היזק מחמת זה לראובן, כיון שלא עשה ראובן קנין בהחפץ לא נקרא משועבדים שלו, ומכ"ש לטעם שכתבתי דהוא מטעם דהוי כקנוי לו כמבואר בר"פ המפקיד, הא מבואר שם דבעומדת באגם לא קני לה. ולפ"ז נראה דאין לו דין משועבדים רק במקום שנעשה בו קנין דאז הוי כמו בלקוחות, אבל במקום שלא עשה השומר קנין רק שנתחייב מחמת שסילק האחר השמירה כמבואר בסימן רצ"א סעיף ה', יכול המלוה לתפסו, כיון שאין לו קנין בו לא נקרא משועבדים".

מבואר מדברי הנתיבות דכשעשה השומר קנין בחפץ, הרי הוא כמשועבד לו, ואין המלוה יכול לתפוס מידו, וגם כשנתנו לו בתורת פרעון, וכעת טוען טענת סיטראי, כיון שיגרם נזק לשליח, אינו יכול לתפוס אא"כ יטען שהשליח נתן לו עבור המלוה ע"פ. ובנדו"ד שנתן ראובן לשמעון את הכסף בגין שכרו של אותו שבוע, ואת זה תופס כעת לוי, וכיון שנתן לו בעבור זה, אף שכעת טוען שהיה בטעות, יכול לתפוס אף שיגרם נזק לראובן, וכמו שהמלוה תופס כשטוען שהשליח נתן לו בעבור המלוה ע"פ, אף שנגרם נזק לשליח, כיון שהוא נתנו לו בעבור זה. ע"כ אין לראובן תביעה על לוי שיחזיר לו מה שנתן לו בעבור שכרו של השבוע השני.

לאור האמור לעיל:

א.     ראובן אינו רשאי לנכות מהחשבון של לוי, מה שפרע לשמעון בגין השבוע השני.

ב.     ראובן יכול לתבוע את שמעון מה שנתן לו בשכר השבוע השני, אך שמעון אינו חייב להחזיר לו בטרם דיון את מה שתפס.