זכויות וחובות במכירת משק

73112 שדרות

א.     העובדות המוסכמות

ביום ט”ז כסליו התש”ע 3/12/09 נחתם הסכם בין הצדדים על מכירת משק הנמצא במושב. התובעים הקונים שילמו לנתבע סך של 300,000 ש”ח שהוא כל הסכום אותו התחייבו בהסכם לשלם לנתבע.

הצדדים עשו חוזה ביניהם בכתב ידם (החוזה הוצג בפני ביה”ד), ועדיין לא דווחו לרשויות על מכירה זו, אך מבחינתם מוסכם שהעניין מוחלט, והמכירה התבצעה באופן בלתי הפיך. שני הצדדים מעוניינים בהקדם האפשרי לדווח על העברת הבעלות לרשויות, ולרשום את החלקה בטאבו על שם התובעים.

בינתיים, בפרק הזמן שעבר מזמן המכירה, נעשו מס’ פעולות ממוניות ע”י בעלי הדין, והן:

א. התובעים שילמו חוב בסך 22,000 ש”ח למנהלת ההסדר.

ב. הנתבע קיבל 2,000 ש”ח כספים שחולקו בחגים לבעלי המשקים.

ג. הנתבע קיבל 15,000 ש”ח כספים שחולקו לבעלי המשקים כמניות של המושב בתנובה.

ד. הנתבע קיבל לידיו 3,000 ש”ח של דמי שכירות עבור המשק שנמכר. השכירות נתקבלה על התקופה שלאחר המכירה, לכן פשוט שסכום זה מגיע לקונה. המוכר נתן לאחד מן התובעים שיק שקיבל ממקום אחר בתמורה, השיק שהונח בכיסו כובס בטעות, וכתוצאה מכך הוא כבר אינו בר שימוש.

ב.      טענות התובעים

1. החוב בסך 22,000 ש”ח ששולם על ידינו הוא חוב אישי של הנתבע למנהלת. לכן, אע”פ שבחוזה מפורש שקבלנו על עצמנו חובות הקשורות למשק שקנינו, המדובר הוא דוקא בחובות המפורטים בכרטיס המצוי במזכירות המושב, ולא חובות אישיים של הנתבע.

מחמת שלא רצינו להתעכב בקבלת אישורי בניה, פרענו את החוב המדובר בלא סיכום ברור מראש עם הנתבע, על דעת שלאחר מעשה הוא ישלם לנו את הסכום שפרענו במקומו.

2. כיון שרכשנו את המשק, הועברו אלינו כל הזכויות שמגיעות לבעלי המשקים, כפי שנכתב בחוזה. לכן אנו תובעים מהמוכר להביא לידינו את האמור לעיל בסעיפים ב’ וג’ בסך כולל של 17,000 ש”ח.

3. השיק שהגיע לידינו אינו בר שימוש, וכיון שלא קבלנו למעשה כסף אנו תובעים תשלום של 3,000 ש”ח.

סך כל התביעה 42,000 ש”ח.

ג.       טענות הנתבע

1. בחוזה מפורש שהקונה מקבל על עצמו זכויות וחובות של המשק, החוב למנהלת אינו חוב אישי, אלא הוא מוטל על בעל המשק, כיון שכך הוא הועבר לאחריותו של הקונה.

יתירה מזאת, עוד קודם שנחתם ההסכם הנתבע טוען שהוא אמר לתובע שישנם חובות שעוברים לאחריותו. והזכיר שיש חוב בסך כ-40,000 ש”ח והתובע קיבל זאת על עצמו. לדבריו, הוא חזר על הדברים גם בזמן המכירה שהוא פטור מכל חוב שהוא, ורוצה לקבל לידיו 300,000 ש”ח ולא פחות מכך.

2. ביחס לסך 2,000 ש”ח שנתקבל אצלי בסביבת החגים, הוא מסכים לתת אותו לנתבעים.

3. ביחס לסך 15,000 ש”ח שהתקבלו כתוצאה ממניות של תנובה, לא מדובר בזכות שמגיעה לבעלי המשק, אלא זוהי זכות כעין מניה שהיא זכות ממונית אישית, לכן אינה כלולה בזכויות שמגיעות לקונה כתוצאה מן המכירה.

4. ביחס לשיק שכובס, כיון שהשיק ניתן לתובעים והם קבלו זאת, הכביסה שקלקלה את השיק היא באחריותם הבלעדית ואין עליו חובה נוספת. הוא מוכן לנסות במידת האפשר לבקש שיק אחר ממי שקבלתי ממנו שיק זה, לדבריו הוא ביקש זאת, ובינתיים בעלת השיק טוענת שאין לה עדיין מהיכן לשלם סכום זה.

ד.      תשובת התובע

1.  על טענת הנתבע שהחוב המדובר הוזכר לו, טוען התובע שאכן דובר על החובות הרשומים בכרטיס המצוי במזכירות, אך לא על חוב זה שאינו רשום בכרטיס. חוב בסכום גדול כזה היה צריך להזכיר בפירוש, וכך לא נעשה. כמו כן, שאר חברי המושב שלמו כבר את החוב הזה למנהלת, זו היתה גם ההנחה של התובעים שהמוכר כבר שילם את החוב הזה. כיון שכך התובעים אינם חייבים אלא על חובות הכלולים בחוזה והם חובות מחמת הנכס ולא חוב אישי.

2. כהוכחה לדבריהם שמניות תנובה מגיעות לבעלי המשק בלבד, טענו התובעים שכך נהגו אנשים נוספים שמכרו את המשק שהפסידו את זכותם במניות, אא”כ כתבו במפורש בחוזה המכירה שאינם מוכרים זכות זו. התובעים טענו שישנם כמה דוגמאות לכך, ופירטו אותם במכתב.

[הנתבע השיב על כך, שבכל הדוגמאות הללו מדובר באנשים שלא היתה להם זכות במניות תנובה, או שלא ממשו את חברותם במושב, מלבד באותו מקרה שהמוכר היה בעל זכות ואכן קבל את מניות תנובה ולא כללם במכירה].

להלן נפרט את כל התביעות שהוזכרו לעיל, ונבאר את הדין ביחס לכל אחת מהן.

ה.     החוב למנהלת

בחוזה המכירה נכתב: “המשק נמכר כולו, בין זכויותיו ובין חובותיו, ואין למוכר כלום במשק זה, ואין לקונה שום טענה על חובות שיש למשק”. לשון “חובותיו” שהוזכרה בחוזה ודאי אינה כוללת חובות אישיים של המוכר שאין להם כלל זיקה למשק, ומאידך פשוט שהיא כוללת חובות שיש להם זיקה מובהקת למשק. על כך מסכימים שני הצדדים.

נקודת המחלוקת היא ביחס לחוב המדובר שהוא חוב למנהלת, האם הוא מוגדר כחוב אישי או כחוב מחמת המשק. ביה”ד ניסה לברר עם מזכירות המושב כיצד מוגדר החוב הזה, ולא הצליח להגיע למסקנה ברורה בענין.

אמנם לכאורה, גם אם נגדיר את החוב כאישי, יש לדון לפטור את הנתבע, שהרי הלכה פסוקה היא שהפורע חובו של חבירו, פטור החייב מלשלם לפורע (שו”ע חו”מ קכח א). אלא שמלשון השו”ע שם נראה שרק חוב שייתכן שלא היה נפרע פטור הלוה מלשלם: “(שמא) היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו”, אך כאן שהוא חוב לרשויות לא יכול הנתבע לפייס את בעלי החוב, לכן נראה שאין לפטור את הנתבע מחמת סיבה זו (אך עיינו בתוספות בבא קמא נח, א, ד”ה א”נ מבריח ארי, בשם ר”י, ומשמע משם לפטור את הנתבע גם בנדון דידן, וכ”נ מלשון הר”ן כתובות סג, ב, ד”ה ירושלמי. אולם, כאמור להלכה מלשון השו”ע נראה שאין לפטור).

אמנם למעשה נראה לפטור את הנתבע ממס’ סיבות:

א. כיון שיש ספק האם זהו חוב אישי או חוב המוטל על המשק, וכיון שהנתבע מוחזק לא ניתן לחייבו מספק, שהרי כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה (בבא קמא מו, א).

ב. מלבד זאת, את המילה “חובותיו” המופיעה בהסכם המכירה מסתבר לפרש באופן מרחיב, שכולל מלבד החובות הרשומים בכרטיס חבר, גם חובות כאלו שיש אפשרות לפרשם כחובות מחמת המשק  ולא כחובות אישיים, לכן גם החוב הנדון בכלל הלשון האמורה בשטר.

ג. הנתבע המוחזק טוען טענת ברי לפטור מחמת שאמר לתובע במפורש שבכוונתו לכלול חובות אלו בחוזה.

לפיכך, טענת הנתבע בעניין החוב למנהלת – מתקבלת.  

ו.       כספים שחולקו בגין החגים

2,000 ש”ח שחולקו לחברי המושב בגין החגים, הנתבע מודה שעליו לתת אותם לתובע.

ז.       מניות מתנובה

כאמור, בחוזה המכירה נכתב: “המשק נמכר כולו, בין זכויותיו ובין חובותיו, ואין למוכר כלום במשק זה.” המחלוקת בעניין זה נובעת מפירוש המילה “זכויותיו”.

מוסכם על שני הצדדים שהיא כוללת כל זכות של בעל משק במושב, גם זכות שסיבתה נעוצה בעבר, אך הדיון הוא על מהות זכות המניות מתנובה, האם היא זכות מחמת המשק או זכות אישית כמניות בחברה.

למעשה נראה שהזכות במניות אלו היא של התובעים, מכמה סיבות:

א. כיון שהמניות מגיעות למזכירות המושב, ומשם הן מחולקות לתושבים בעלי המשקים, מסתבר מאוד שהגדרת הזכות היא אינה אישית אלא זוהי זכות שנובעת כתוצאה מהיות האדם בעל משק. כיון שכך נראה שהתובעים שנעשו בעלי המשק הם בעלי הזכות גם במניות אלו.

ב. גם אם נניח שהעובדה שהמניות מגיעות למושב ומשם מחולקות לתושבים אין בה בכדי להגדיר באופן חד משמעי את המניות כנובעות מבעלות על המשק, ודאי שיש זיקה ברורה בין בעלות על המשק למניות אלו. כיון שכך, נראה שלשונו של חוזה המכירה המתייחסת ל”זכויותיו” של המשק, מתייחסת לזכויות אלו שכאמור יש להן זיקה ברורה לבעלות על המשק.

אמנם אילו צוין במפורש במכירה שהיא איננה כוללת זכות זו, כפי שנעשה במקרה אחר שהוזכר ע”י בעלי הדין, לא היתה המכירה כוללת זכות זו. אך כיון שלא נעשה כך, הרי זכות זו ככלולה במפורש בחוזה[1]. לכן, גם מכאן ולהבא, מניות אלו כלולות בזכותו של הקונה.

לפיכך, טענת התובעים לזכות במניות תנובה – מתקבלת.

ח.     אחריות לשיק שכובס

יש לדון במצב זה האם קבלת השיק ע”י בעל החוב התובע מוגדרת כפירעון או שמא רק פדיון השיק הוא מעשה הפירעון.

הדבר תלוי בהגדרתו של שיק שבה נחלקו אחרונים:

א. יש שכתבו ששיק נחשב כמזומן (הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה, חלק א’ סי’ פד).

ב. יש שכתבו ששיק אינו נחשב שווה כסף, אלא רק כהוראה של בעל השיק לבנק לתת למחזיק בשיק כסף על חשבונו (שו”ת שבט הלוי ז, רכב).

ג. ויש שכתבו ששיק הוא התחייבות של בעל השיק (שו”ת מנחת יצחק ז, קלא).

ונפרט ביחס לנדון דידן.

א. אם נניח ששיק הוא כמזומן, נמצא שבעל החוב קיבל כבר תשלום תמורת החוב והוא אינו זכאי לקבל שיק אחר עבור זה שניזוק.

ב. אם נניח שהשיק הוא רק הוראה לבנק, הרי שעדיין לא שולם  לתובע. אך אעפ”כ כיון שהנתבע הסכים לכך שהפירעון יהיה באופן זה, יש לומר שנטל על עצמו את האחריות לגבות באופן כזה את החוב, ופטר את התובע, אא”כ לא ניתן לגבות באופן זה כגון שאין כיסוי לשיק וכד’. אך בנדון שלפנינו שהיתה אפשרות עקרונית לגבות, רק בגין רשלנות מצד התובע נמנעה הגביה, ייתכן לפטור את הנתבע. דיון בכעין זה מצאנו בשו”ע  (חו”מ קכו, ט) שאם מתוך הסכמה הקנה הלוה למלווה חוב שיש לו כלפי אדם אחר ב”מעמד שלושתן”, ולאחר מכן רוצה המלווה לחזור בו מחמת שאינו מצליח לגבות מן השלישי, נחלקו הפוסקים אם המלווה יכול לחזור בו מהסכמתו.

השו”ע (שם) סתם כדעת הסוברים שאינו יכול לחזור בו. א”כ גם בנדון דידן יש לומר כך שבהסכמה לקבל את השיק כלולה האחריות על אובדן בגין כיבוס, קל וחומר מהנדון בדברי השו”ע שעיכוב הפירעון אינו מחמת המלווה.

גם לדעת הרמ”א (שם) שפסק שבמקרה שעיכוב הפירעון הוא מחמת האדם השלישי יכול בעל החוב לחזור ולתבוע מן החייב, זהו דווקא כשהסיבה למניעת הפירעון אינה מצידו, אך כשהסיבה שאינו יכול לגבות היא מחמת רשלנות מצידו של המלווה, מפורש ברמ”א שאינו יכול לחזור לגבות מבעל החוב, וכאן שבעל החוב נתרשל ומחמת מעשיו הופסד השיק, ודאי הדבר כלול בקבלתו ואינו יכול לחזור בו.

ג. אם נניח ששיק הוא התחייבות, נראה שנחשב כפירעון מצד החייב. כעין מה שמצאנו בשו”ע (חו”מ קא, ה) שיכול הלוה לפרוע את חובו למלווה ע”י מתן שטר חוב שיש לו על אחרים, וערכו יקבע ע”פ שומא. מבואר ברמ”א (שם) ששטח חוב נחשב כשווה כסף והלווה יכול לפרוע בו החוב גם כשיש לו שווה כסף אחר. אמנם מבואר בשו”ע שם שאין לאמוד את ערכו של שטר החוב ע”פ הסכום הנקוב בו אלא בפחות מכך. ומכאן שיתכן שכך גם בשיק, לכל הפחות כל שעדיין לא נפרע, ובפרט בפורע בצ’ק של אחרים כבנדון דידן.

ויש להוסיף, בנדון דידן גם אם נניח שדעת בעל החוב שהפירעון יהיה רק בפדיון השיק ולא קודם לכן, א”כ נמצא שהשיק הוא ממונו של החייב, וכיבוס השיק ע”י התובע הוא מעשה היזק, שהרי היתה לחייב זכות בשיק זה והיא אבדה ממנו מחמת הכיבוס, והתובע שכיבס את השיק עליו לשלם מדינא דגרמי כשורף שטרותיו של חבירו (שו”ע חו”מ שפו, ב).

לסיכום, מכל הנ”ל נראה שהנתבע אינו צריך לפרוע את החוב פעם נוספת. אך עליו להשתדל ולבקש מבעלת השיק לכתוב לו שיק נוסף בר מימוש, ולהביאו לידי התובעים.[2]

ט.     החלטות

א. הנתבע פטור מלשלם על החוב למנהלת.

ב. על הנתבע להחזיר 2000 ש”ח שחולקו לבעלי המשקים.

ג. הזכות על מניות תנובה כלולה בזכותו של הקונה, לכן על הנתבע לשלם לתובע 15,000 ש”ח שנתקבלו אצלו מחמת המניות. גם מכאן ולהבא זכות זו היא של התובע.

ד. הנתבע אינו צריך לפרוע פעם נוספת את החוב בסך 3,000 ש”ח. אמנם  עליו לסייע לתובעים לקבל שיק חדש במקום זה שכובס.

סך הכל הנתבע צריך לשלם לתובע סך של 17,000 ₪ בתוך שלושים יום.

“והאמת והשלום אהבו”

[1] דעת המיעוט- היות והתברר שמקור הכסף זה חוב של חברת תנובה לבעלי משקים משום שהחברה  הפחיתה בזכויות שלהם לכמויות החלב. ברור שהחוב הינו אישי למי שהיה בעל משק באותה תקופה ואין כוונת הצדדים אלא לזכויות הצומחות מתוך המשק עצמו. כל ההתניה של תנובה לתת לבעלי משקים היא התניה חיצונית ואינה מהותית. לכן הנתבע הוא בעל הזכויות ואינו צריך לתת לתובעים דבר.

[2] דעת המיעוט שכל קבלת צ’ק היא על דעת שיהיה פרעון ואם מסיבה כל שהיא לא ניתן לגבות את הצ’ק חוזר החוב לאיתנו. לעניין חיוב מדין מזיק על כיבוס הצ’ק נראה שכיון שלא הייתה כוונה להזיק ואולי אין כאן רשלנות אלא שכחה אין לחייב מדינא דגרמי.

להערות על פסק זה לחץ כאן.